כשיש לנו תחושה שאדם שפגשנו יודע דברים שאנו יודעים שאיננו יודעים אותם – אנו חשים כלפיו רגש של הערכה וכבוד. אני כמובן לא מדבר על אדם שיודע עובדות שאנו בנקל גם יכולים לדעת אותם, מקריאה, מלימוד וכן הלאה. אני מדבר על אדם שיודע מן אמיתות כאלה שאנו מבינים שבעזרת יכולותינו השכליות לא נוכל לדעת אותן.
כך הייתה הרגשתי כלפי גבריאלה. בהתוודעות אליה חשתי שהיא יודעת בכוח האינטואיציה שלה דברים שאני איני יודע, וחשתי כבוד גדול והערכה גדולה אליה. חשתי כי מה שהיא יודעת מאפשר לה לחיות מתוך תחושת הגשמה וללא ייסורים עצמיים.
גבריאלה הייתה בטוחה בדרכה, והיא דבקה בדרכה, ויש בליבנו הערכה אליה כמי שידעה מה היא רוצה בלי שתהרהר פעמיים; היא מימשה את עצמה בטבעיות וללא מעצורים מן הסוג שהתודעה הביקורתית נוטה להטיל עלינו. לא היה לה צורך להצטדק או לחוש רגשות אשם והיא הייתה מודעת לכך שההתייחסות שלה אל עצמה היא נכונה. היא הייתה אמיתית ובדיוק כמו שהיא כותבת: סְלִיחָה / אֵינֶנּוּ מְאֻפָּרִים / וְאָנוּ עֵירֻמִּים / כִּי כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ / עָדִיף לָנוּ / בְּלֹא צֶבַע, אִפּוּר, בֶּגֶד / אֲנַחְנוּ עֵירֻמִּים מִכָּל קִשּׁוּט / וּמִמְּלִיצָה / וְזִיּוּף.
גם כשחלתה היא אחזה באמונה שאין מי שבוגד בה; היא בדרכה התמודדה ושיתפה את חבריה מתוך פתיחות ואמונה כי היא עושה את המעשה הנכון. ואצל גבריאלה, גם ההתנודדות והתמורות בחייה, כהחלטתה לפרסם תחת השם אלה בת ציון, נובעות מתוך מקור של שלמות.
כשאתה פוגש אדם ששלם עם הווייתו, שמביט בצורה פרופורציונאלית על מעלותיו כעל חסרונותיו – אתה פשוט לא רק מעריך אותו אלא אתה גם אוהב אותו. וגם אלוהים או אלוקים או אֲדֹנָי אוהב אותו ולא רק מעריך אותו. ואני אומר אלוהים או אלוקים או אֲדֹנָי כי גבריאלה התייחסה אל השלושה.
עולמה של גבריאלה סבב להבנתי סביב שלושה:
הראשון הוא – הבדידות, שנלוו לה גם השקט הקיומי וגם המוזיקה המתנגנת בשקט היקומי;
השני הוא – אלוהים או אלוקים או אֲדֹנָי, על האמביוולנטיות הטמונה בשלושה מובנים אלו של בורא העולם;
והיסוד השלישי הוא – השירה, השירה בכללותה והשירה הנשית כחלק מהותי בה.
הבדידות היא מנת חלקו של אדם העומד על גודל הפער בין הנשגב לעלוב. כשגבריאלה כותבת: וְשָׁאַלְתִּי אֶת אָבִי, אֵיךְ זֶה שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַמַּלְאָכִית / הוֹפֶכֶת עִם הַשָּׁנִים לְכִיס שֶׁל מֻגְלָה, אנו מבינים כי הבדידות היא נחלתו של האדם העומד על הפער הזה – מצד אחד נשגבות הקיום או נשגבות הנפש, המלאכיות שאנו מגלים ביקום ובנפשנו הכמהה לטוב אינסופי, ומצד שני עליבות הקיום השרירותי, המקרי ועליבות הגוף המתכלה.
חוסר האונים לצמצם פער זה מוביל תחושה של בדידות. מי יוכל לסייע לנו? בוודאי לא בן אנוש – תחושת הבדידות היא עמוקה והיא נובעת מן המודעות שלנו לתהום הפעורה בין תחושת הנשגבות כלפי העוצמה וההוד של הקיום ובין התחושה הניהיליסטית כלפי חד הפעמיות, החלופיות, השבריריות והשרירותיות שבקיום. ועל האדם הבודד להתמודד עם כך לבד. לזאת היא מתכוונת כשהיא כותבת "בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר וְתָמִיד תִּשָּׁאֵר לִי הַבְּדִידוּת".
הבדידות הזו מלווה בשקט, ובשני מובניו – השקט הטוב והשקט המאיים. וגבריאלה זכתה לחוש את השקט הטוב, המרווה את הנפש.
גבריאלה הייתה שקטה ומרוחקת, אך לא זרה; השקט שאפף אותה היה שקט מן הנצח, שקט רוחני, שקט של מי שמבין את נשגבות הקיום ומתפעל, שקט של מי שחש כי אי אפשר שהטבע יוליד באופן מקרי הוד ואצילות, זהו שקט שהוא "דממה יוצרת", כפי שהיא אומרת. זה אינו השקט ההופך כל דבר לזרא, זו אינה דממה מפחידה שגורמת להזרה ולפחד מעצמך. זה שקט של יש ולא שקט של אין, זה שקט מממש ולא שקט מאיין. זהו שקט של מי שחי בשלום עם עצמו, שנשמע רק לחוקיו הפנימיים, כמו הטבע שנשמע רק לחוקיו ומתמסר רק לעצמו.
יחד עם זאת, גבריאלה חווה את השקט האחר – זה שקט של מי שמבין את המצב הקיומי השברירי שלנו, של מי שמבין שהשקט יכול לאיין אותנו להטיל עלינו מורא. וכמו שהיא כותבת: אֵיךְ הָאַיִן מוֹשֵׁךְ אוֹתִי כַּנִּרְאֶה / וְגַם מֵטִיל עָלַי מוֹרָא / אֵיךְ אֲנִי נְמוֹגָה / אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁקֶט הַנִּצְחִי.
הבדידות אפוא הופכת למעיקה כאשר היא באה מהשקט המאיין, או כאשר השקט הופך אי שקט. בשורות קצרות גבריאלה מדברת על שני סוגי השקט: לֵילוֹת אֲרֻכִּים לְבַד בַּבַּיִת / לְעִתִּים עַל סַף מַשְׁבֵּר / בְּלִבּוֹ שֶׁל אִי שָׁקֵט /// אַךְ לְמַעֲשֶׂה אֲנִי צְרִיכָה שֶׁקֶט שֶׁקֶט שֶׁקֶט /// אַךְ שֶׁתִּהְיֶה דְּמָמָה, בְּבַקָּשָׁה, הַדְּמָמָה הַיּוֹצֶרֶת.
הבדידות כוללת לא רק את השקט, על שני מובניו, אלא אף את המוזיקה הנשמעת בנפש השקטה והיא מעין מענה לשקט המאיין. וכמו שהיא כותבת יפה הַמּוּסִיקָה הִיא תְּפִלָּה. אֵין מַחֲלֹקֶת. / בְּנֵי אָדָם מִתְפַּלְּלִים לֶאֱלֹהִים.
מכאן, אנו מגיעים למעגל השני, האופף את הווייתה של גבריאלה: אלוהים או אלוקים או אֲדֹנָי.
כאשר הבדידות מלווה בשקט הבריאה, בשקט האצילי מלא ההוד היא פונה אל אלוהים – וְאֵיךְ בַּדְּמָמָה קוֹל אֱלֹהִים נִשְׁמַע. ואולם כאשר הבדידות מלווה בשקט זר ומאיים, מפחיד ומאיין באה הפנייה אל אלוקים – אַךְ בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר אֲנִי פּוֹנָה לָאֱלֹקִים, היא כותבת, או אל אֲדֹנָי – תֵּן לִי תּוֹרָה חֲדָשָׁה אֲדֹנָי; אולי אלוקים או אֲדֹנָי יפדה אותנו.
הפנייה אל בורא עולם באה אפוא משני המקורות: מהשקט הרוחני הפנייה היא אל אלוהים ומהשקט המאיים הפנייה היא אל אלוקים או אל אֲדֹנָי.
אבל בכל מקרה, בין אם זו פנייה אל אלוהים או אם זו פנייה לאלוקים, לאֲדֹנָי, עדיין פנייה זו אינה נובעת מתוך ייאוש והיא איננה בגדר תרעומת או טרוניה אלא היא פנייה של אדם שהשלים עם הווייתו התחומה, אבל לא מתוך כניעה ווויתור אלא מתוך עוצמה ותחושה שטוב היות מאי-היות. זו פניייה של מי שמבין כי הַשֶּׁבֶר הוּא בַּמַּהוּת שֶׁלָּנוּ / הַשֶּׁבֶר בְּרֵאשִׁיתִי.
לא רק יחסה של גבריאלה לבדידות של עצמה נתפס אצלנו באופן אוהד. גם יחסה לאלוהים, לאלוקים , לאֲדֹנָי, לבורא עולם נראה טבעי ונובע מתוך מקור פנימי; אבל אני חושב שבעיקר יש לנו הערכה גדולה לאישיות שלה בשל יחסה לשירה – היא ידעה מהי שירה ובראש ובראשונה היא הייתה משוררת. היא כתבה מסות יוצאות מן הכלל על משוררים ושיריהם, תירגמה וערכה, אבל הכול מתוך הבנתה שלה מהי שירה ומהם מושאיה. השירה היוותה לה לא רק אמצעי אלא בעיקר תכלית. השירה היא אלוהית: הַשִּׁירָה הִיא אַסְכּוֹלָה דָּתִית וְסוּג שֶׁל תְּפִלָּה / אֲנִי יְכוֹלָה לְדַבֵּר אִתְּךָ אוֹ אִתָּהּ אוֹ עִם עַצְמִי / אַךְ בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר אֲנִי פּוֹנָה לָאֱלֹקִים.
אפשר לומר כי היא התייחסה לשירה כאספקלריה, כמראה שאתה מתבונן בה ורואה את עצמך כמות שאתה ולא כמו שאחרים רואים אותך. והשירה הייתה לה אספקלריה מאירה (כמו שמש שהיא ישות מאירה בעצמה).
לשירה הנשית הייתה פינה מיוחד בליבה; כאישה, ההוויה הנשית של האישה הכותבת ריתקה אותה. במלאת שנה לכתב העת שהיא ערכה באהבה רבה – 'אספקלריה' היא ציטטה את המשפט הבאה: "שלושה דברים ניתן לומר על אישה הכותבת שירה: היא amazing awesome gift".
לפני שאסיים אומר כי גבריאלה תרמה את עיזבונה הרוחני ל'גנזים' של אגודת הסופרים. וכאן צריך להודות למשוררת יקרה שהיא amazing awesome gift – לריקי דסקל. קשה לתאר את מעשיה הטובים של ריקי והיא שדאגה לכול בימיה האחרונים של גבריאלה, לרבות הדאגה שהעיזבון יגיע ל'גנזים'.
בזכות פרופסור דן מירון, שערך ועמל על הספר שלפנינו, וכן כתב מסה מקיפה ומעמיקה, בזכות ריקי דסקל ובזכות בני משפחתה של גבריאלה אנו מדליקים נר לזכרה של גבריאלה אלישע, והאור הוא, כמו שגבריאלה כותבת, ובזאת אני רואה סיכום לשלושת הצירים – הבדידות, האלוהים או האלוקים או אֲדֹנָי והשירה: האור ... / הִתְחִיל מֵאֱלֹקִים / שֶׁהִתְפּוֹצֵץ (הָאוֹר שֶׁלּוֹ) / וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים // אֲנַחְנוּ רְסִיסִים / וּמְרֻסָּסִים / אוֹסְטְרָקוֹנִים קְבוּרִים / מִתַּחַת לְכַמָּה שְׁכָבוֹת / אֲנַחְנוּ שְׁלֵמִים / כְּמוֹ אֱלֹקִים / כְּפִי שֶׁהִנֵּנוּ / מְלַאי סְתִירוֹת / קוֹנְפְלִיקְטִים / הַשָּׁלוֹם גָּלוּם בָּנוּ / הַשָּׁלוֹם מְחַכֶּה לָנוּ / (מִתַּחַת לְכַמָּה שְׁכָבוֹת) / הַשָּׁלוֹם וְהַשְּׁלֵמוּת – / מְשַׁחְזְרִים אֶת הַכְּלִי הַשָּׁלֵם / וּמְאַחִים אוֹסְטְרָקוֹנִים / זֶה כָּל מָה שֶׁבְּיָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת / וְאָנוּ עוֹשִׂים אֶת הַמֵּיטָב / שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת.
"הייתי פסנתר לבדי: מבחר שירים 1973–2000"; עורך: דן מירון; מוסד ביאליק, תשפ"ב