​

פרק ראשון: התחלה

יש מישהו על הכיסא שלמראשות המיטה, עליו נוהגת אימא לשבת כשהיא מרדימה אותי.

אור של לילה, כזה שחודר בשקט בין הרווחים של התריס ונותן לצללים כוח. לא מזמן השכיבו אותי לישון ואני לבד בחדר. אין אחים ולא אחיות. לא היו. בלילות שאינני שקט, אימא ישנה לידי, על הספה שבצד, ולא בסלון, על הספה הנפתחת, עם אבא. ההורים יושבים במטבח שמעבר לקיר, ומעט  האור הצהבהב שנשפך לחדרי משם, יחד עם מלמוליהם, מתערבב במוהל הלבנבן של אור הלילה. הסדין מתוח ומדיף ריח מעומלן, ריח טוב, חלק. אני מרגיש כי למראשות המטה, על הכיסא יושב מישהו. על הכיסא, שבו יושבת אימא כשהיא שרה לי שיר ערש רוסי עצוב, יושבת מישהי אחרת. אישה קטנה יותר, כפופה, זקנה. האור החלש מספיק כדי לגלות שעל הבד השחור של שמלתה ארוכת השרוולים, מפוזרים בצפיפות תדפיסי פרחים קטנטנים, צבעוניים. ידיה מונחות על ברכיה, דוממות, קרובות למיטה, ובגובה עיניי הסוקרות בזוועה את העור הזקן, המסוקס, רב-הקמטים, של גבות ידיה. פניה קשים. היא נועצת בי מבט ארוך ורציני. בדל חיוך אין בהן.

מבטי קפוא. אין לאן לברוח. אני מסב את פניי בבעתה. לא ילד אלא פיסת פחד. "אני חולם", אני אומר לעצמי בקול שאיננו נשמע מפני הלב ההולם. בקושי משחרר יד, לאט מעביר אותה אל הפנים. היד קרובה לפנים, ממש מול העיניים, מין חברה מגינה שלהן. ככה אני מעז לסובב את הראש שוב אל הכיסא שלמראשות המיטה, עליו ממשיכה לשבת האישה. הדם נאסף במקום אחד, עובר זמן או שלא עובר בכלל כשצעקה נוראה פורצת מפי, להזניק את הורי, להפוך את הכיסאות עליהם הם יושבים במטבח, להגיע לחדר, להדליק בו אור שנופל עלי מעוות מאימה במיטה, למראשותיה עומד הכיסא ריק.

 

זו ההתחלה הראשונה. ישנה התחלה שנייה.

בהתחלה השנייה אני בן שבע-עשרה. כבר התחלתי להתגלח, ועדיין מוצץ אצבע כשאף אחד לא רואה. מצחיק להשאיר את קופסת הסיגריות בארון-החשמל שבחדר-המדרגות, ואחר כך לצחצח שינים, לכבות את האור בחדר, להיכנס למיטה, לסובב את הפנים אל הקיר ולמצוץ אגודל. כך  נרדמתי, תוך ליטוף הקיר. הנה אני מתעורר. שקט מאוד מסביב, אין קולות (לילה).  גם עכשיו, כמו תמיד, המיטה צמודה אל הקיר, ואני ישן אל צדו, לפעמים מנסה להתרפק עליו. למראשות המיטה לא עומד כיסא.  מאז אותו לילה, המיטה שלי צמודה לפנת החדר, שתי צלעותיה דבוקות לשני הקירות, ואין שום מקום של רווח בינה ובין הקיר. וודאי שאין מקום לשום כיסא.  את הכיסאות שעומדים בחדר אני מסב לפעמים לפני השינה, שלא יעמדו כשהם פונים אלי ריקים.

כמעט כל לילה כך. כל לילה מאז אני חושב עליה. כל לילה הפחד מאז. בודדים הלילות בהם אני שוכח. הלילה הוא אחד מהם. אני מתעורר ומרגיש שעל הכיסא מישהו. אותה אישה זקנה שישבה אז. כפופה משהו, כמו אז, ידיה קפואות על ברכיה, יושבת ונועצת בי מבט ממושך, ארוך ורציני, ובדל חיוך אין בעיניה.

בבת אחת אני יודע כי כבר שבע עשרה שנים, אלפי לילות עברו מאז אותה התחלה ראשונה, ואולי עברו מאז אלפי שנים. ועדיין היא נמשכת ונמשכת. אין לאן לברוח ממנה. מבטי מרותק. כל הפחד בעולם נקווה בי בבת-אחת. מאז ומעולם, דורות, אני לא דבר אלא חתיכה של פחד. עדיין אני חולם, אני אומר לעצמי במחשבה, בקול שאיננו נשמע מפני הלב ההולם. לאט מעביר יד, והיא כמו עצם נפרד, נעה מול העיניים שלי. היד ואני. אני מעז ומסיט את העיניים מן היד ורואה את האישה הזקנה ממשיכה ויושבת. מרוכזת בי או שאינה מרוכזת בדבר. הדם נאסף במקום אחד. צעקה נוראה פורצת מפי, להזניק את הורי.

לא, הצעקה אינה פורצת. הורי אינם במטבח ממילא. אבל איני צועק, כי זו לא ההתחלה הראשונה. זו ההתחלה השנייה. עכשיו לא אני משמיע קול, אלא אני שומע משהו. קולות לא ברורים עולים ונשמעים באוזני. קולות לא ברורים ולא ממני הם עולים אלא מדברים אלי.

"שקט", הם אומרים, "שקט. לא לפחוד", הם אומרים, "לא לפחוד",

"משהו משובש, יותם."

מישהו אומר את זה בוודאות ובשלווה. אני שותף לשלווה המוזרה, וגם יודע וגם מסכים. כן, משהו השתבש וצריך להסדיר.

כדי להסדיר את שהשתבש צריך לקום. אבל איך אפשר לקום והחדר מלא כולו סיבי צמר, כמו נייר-זכוכית פוצע. אי-אפשר לנוע בתוך סיבי צמר קשים, בתוך נייר זכוכית. כל תנועה יכולה להסתיים באיזה כאב. מישהו מבין את זה כי הנה, הכיסא והזקנה מתרחקים, נעשים קטנים בחושך, כדי שאוכל להישאב מן המיטה אל החלל שהתפנה מהם בחדר. לאט, שקט, אני עולה מן המיטה, צף ממנה ואוסף מן הכיסא את תחתוניי, את מכנסי הג'ינס הקרועים בברכיים, את הגופייה השחורה שאני אוהב ביום ובלילה. לא שוכח לקחת את הנעליים ביד ויוצא מן החדר.

 

משהו השתבש וממשיך, ואני מוכרח לקום ולצאת החוצה. איזה יום יהיה מחר? שלישי. מה זה, הלא צריך מוקדם לקום. יוד אלף היא הכיתה הקשה ביותר. אבל אי אפשר להתעלם מהקולות. להתלבש בשקט לפני שאני עוזב את הבית. בשקט, שלא להעיר את ההורים שכבר ישנים מזמן. כנראה פתחו את המיטה בסלון. מאוד מאוחר עכשיו. שקט של שעות קטנות והם עלולים להתעורר. הדלת נסגרת בשקט. אין צורך להדליק אור. למטה, בחדר המדרגות, אני יושב על שתי המדרגות התחתונות ומתלבש בלי להשמיע קול. מה שנשאר ביד נדחף אל תוך ארון-החשמל בחדר המדרגות. אין איש ברחוב, דממה, הצמרות שבחצר עומדות, אף לא משב קל של אוויר. ילדים טובים לא מטיילים ברחובות בשעה כזו הם ישנים.

 

הג'ינס עלי וגם הגופייה. לאן עכשיו? שקט נוראי ברחוב. פחד. אולי אחזור לחצר ואחכה? בחצר חשוך יותר, אבל גם מוכר. נכנס. היא שם, לצד קיר הבניין. "צא. מצפה לך הרבה. יהיה בסדר." (היא אומרת? אף פעם קודם לא שמעתי את קולה. נמוך צרוד קצת, מעוגל) "כן. כן, עוד מצפה לך הרבה, ואתה יכול. עכשיו אתה יכול. צא."

סוף סוף היא מדברת. לשם כך לפחוד כל החיים? כדי לשמוע אותה אומרת: "צא". קטנה ומוזרה לצד הקיר. זהו? הכל? טוב, אצא. אבל לאן? בחוץ חשוך וריק ומוכר פחות. הלא גם החצר היא חוץ. גם פה עומדים מלמעלה כוכבים קפואים, אפילו לא נוצצים.

"לאן?" אני שואל.

"לך ותראה בעצמך. זה קורה וזה יקרה. צא."

יוצא והולך מספר צעדים על המדרכה. מטופש ללכת סתם כך באמצע הלילה, וצריך להודות – גם קצת מפחיד. שוב עוצר. עכשיו נשמעים צעדים, מפעם לפעם עובר ברחוב שלנו מישהו בצעדים מהדהדים. אני עומד והוא עובר על פני, נראה בטוח שהוא יודע לאן הוא הולך ואיך להגיע. אני תוהה אם הוא רואה אותי בכלל, כשאני עומד מוזר כזה בצד המדרכה, ליד החצר של השכנים. רק אתמול בלילה הצצתי עליה מאחורי התריס הסגור שליד המטה שלי. כמה החושך שם, בחצר האחורית של השכנים. בקומת הקרקע שם התריס אף פעם לא מוגף לגמרי. יש רושם שמישהו שם חשוף. אני מכיר את החלון הזה של השכנים בקומת הקרקע. לא ערב אחד התחבאתי לי בחדר והצצתי אל החצר ומעבר לתריס הסגור למחצה. תנועות שאני רוצה לראות. משהו מפתה רומז מהן. משהו מגרה. מתגרה. אני אוהב להציץ.

 

 

 

פרק שני: הערת-אגב על גג

לפני שנים, כשעברנו לגור כאן, הייתי עולה אל הגג של הבניין, בו גרנו בקומה ראשונה על עמודים, כפי שאבא יעקב היה מציין בגאווה. לבניין, בן שלוש הקומות, גג שכולו מסויד לבן. על הגג חבלי כביסה, חדרון שנקרא חדר כביסה, ולו ברז וכיור. על הסיד, שהלך והתקלף בשמש, זרוקים שברי דברים שפעם היה בהם חפץ, דלי צבע הפוך, אמצעי מניעה שעבר תשמישם. מי שעלתה לתלות כביסה או לאסוף אותה, הייתה ממהרת לרדת. איש לא הסתובב שם. לבד הייתי עומד ומסתכל רחוק ככל שאפשר, גבוה מכולם. אחר כך אוסף איזה סדין או מאיזו מגבת, שוכב לי בשקט על הגג לנוכח תכלת השמים המהבהבת בעיניים.

לפעמים בערבים התגנבנו ועלינו כמה חברים, מן הבית הזה ומבתים שכנים, שהיו נמוכים יותר משלנו, שוכבים ומציצים מעבר לכביש אל הבית שממול. יעל, קראו לה, כן, אני כמעט בטוח, שם, מהקומה הראשונה על עמודים בבית שמעבר לכביש. כשהייתה חוזרת מהמקלחת לחדרה, לפעמים הייתה הולכת בלי מגבת ואפשר היה לראות לה. כן, שכבנו צפינו וציפינו וסיפרנו בדיחות, גם גסות. והיה מרגש לראות אותה הולכת, לא ממהרת, אבל תמיד עוברת מהר מדי, וזה היה רחוק ונכמר. הייתי יוצא מן הבית באיזה תירוץ של חבר וממהר לעלות על הגג, לשכב שם בשקט לבד, להציץ, עם כל הנכמר ועם כל הפחד.

עכשיו, באמצע הלילה, אני מרגיש צורך עמוק להציץ שם כמו שצריך. רק פעם אחת, אני אומר לעצמי, ואחר-כך אתפנה כבר ללכת לאן שאני צריך. אני לא יודע לאן, אבל אם אשכב ואציץ קצת, אולי יתברר לי עם גם לאן ללכת.

אני נכנס מן הרחוב אל החצר של השכנים. לא בכניסה הראשית המוארת כל הלילה, אלא בעד הכניסה המשנית, הצדדית והחשוכה, זו של פחי האשפה. מן הרחוב אני נכנס בחשאי. ליד התריס של דירת הקרקע של השכנים, מתכופף מתחת לתריס, שלא יראו אותי מציץ. אולי עוד מישהו שוכב ומציץ אלי הנה מחדרו באחד הבניינים הסמוכים. כבר ראיתי בשירותים של הבריכה חורים בקירות הפלסטיק. הלא כולם מציצים כל הזמן, בוודאי בלילות.

אני כפוף, לא נוח, התריס מוגף לווחיו כמעט וצמודים, אבל משהו אפשר לראות. לא חדר חשוך ומטושטש אני רואה, אלא חלל גדול למדיי, ריק, מואר באור צהבהב. לווחי התריס מפריעים לתצפית, אבל ככל שאני יכול לראות, זהו חלל. אולי כל הדירה היא דירת חדר אחד גדול? קופא תחתי, דווקא כשברור שיש להזדקף ולהסתלק מהתריס. מישהו עלול לעבור ולחשוב שפורץ או סוטה רובץ לו כאן. בדרך החוצה עובר ליד הפתח הרחב של חדר המדרגות המואר. מפה, באור הבהיר, אפשר לראות כי דלת הדירה שבקומת הקרקע איננה סגורה, פתוחה מספיק לראות שאלומת אור בוקעת ממנה. ליד הדלת אי-אפשר להתעכב. הלב פועם חזק. כל הטיולים הליליים שערכתי וממשיך לערוך בתל-אביב שלי כבר מספר שנים עולים בזיכרוני וצועקים. אף-פעם לא הייתי נרגש כמו שאני עכשיו כשאני נכנס כאילו משהו מושך ואי-אפשר אחרת.

זה כלל לא חדר אלא מגרש שקצהו נעלם בערפל. דורך על משהו שאיננו מרצפת וגם חול איננו. מה זה? "קשה מאוד להסביר בשפה שלנו ממה זה עשוי", הוא אומר לי, עוד לפני שאני בורח בבהלה, וכשמסתובב לצדי אני כמעט נתקל בזקן הכסף ההדור של הגבר זקוף הקומה ונאה-הסבר שעומד לצדי מחייך חיוך של לב טוב.  

"אד"ם הכהן", הוא אומר וממשיך לחייך,

"או אם תרצה להיות מקורב יותר, אני אברהם מיכלישוקר הכהן. כן, כן, קצת מיושן לרחוב הזה. אבל אתה יודע, כל נושא שם רחוב צריך להכיר את הרחוב שלו. ותה גרת פעם ברחוב שלי, אד" הכהן. אבל יסלח לי, אישי הצעיר, שוכח אני לגמרי שהעברית בפיך שונה מזו השגורה על לשוני. אם נכון הדבר מלפניך, אוכל לשפר זאת באחת."

"אל תירא, איש צעיר. שכן אתה וודאי ירא, שכן למרות מעלותיהם, כלולים הנעורים גם צער לא מעט. זה דוד ילין, עכשיו אתה ברחוב שלו, ביקש ממני שאמלא הפעם את מקומו. וכן, ברצון. ללא כל פחד. כן, הכול ישנו, אמרתי זאת גם לבני שלא שוכנע."

"בני", הוא אמר, הוא וודאי לא מתכוון אלי. רק זה חסר לי שיפנה אלי כאל בנו. אבל הוא בשלו,

"אמרתי את זה לבן שלי, זה המוכר יותר ממני, אבל הוא לא יכול היה לשמוע אז. הוא חשב שהוא מת וזהו. סכל צעיר ומסכן. סבל מיותר. הסתכל" הוא אומר, תוך כדי כך שאנחנו ממשיכים ללכת לאט בחדר שנראה מתרחב לאנשהו, ומתקרבים לארון ספרים שגרתי למדיי, ומצביע על ספר שירים קטן וצנוע, 'שירי מיכ"ל' כתוב עליו. מעניין לקרוא בהם, לראות מי שהוא אומר שהוא בנו, אבל יש לו שם מוזר של בת, ועוד בגרשיים באמצע שמו. אבל זה יהיה בפעם אחרת, כי אינו לוקח את הספר, אלא יומן קטן שמונח לידו.

הוא פותח אותו ואומר לי, "הבה נקרא".

אכן, עברית יפה יש לו לאדם המוזר הזה.