יִתְאַחֲדוּ

 

כִּתּוֹת אֵיבָרַי חֲסִידֻיּוֹת פֻּלְחָנֵךְ

וְקִנְאַת הַפְּלָגִים כָּאוֹסֶת בִּי אֶת

מִלְחֶמֶת אֲחֵי הַכַּוָּנוֹת הַטּוֹבוֹת –

חִיצוֹנַי וּפְנִימַי כְּצַיָּדֵי סֵזוֹן זֶה בָּזֶה,

צְבָא הָרָמָ"חִים שׁוֹסֶה בַּשָּׁסָ"הִים,

עֲצַבִּים וּרְקָמוֹת מִצְטוֹפְפִים בְּאַלִּימוּת

כְּגִבְעוֹלִים בַּחֲבִילַת הֶחָצִיר

עַד נִיצוֹץ

שֶׁמַּבְעִיר אֶת מַתְבֵּן גּוּפִי מֵאֵיבָתָם.

 

וְאַתְּ רוֹאָה אֵיךְ

בִּקְדֹחַ הַקִּנְאָה,

כְּשֶׁתִּקְרְבִי,

יִתְאַחֲדוּ לַעֲנֹד

בִּקְצוֹת צִפָּרְנַיִם 

סוֹגֵר-הַשַּׁרְשֶׁרֶת בְּעָרְפֵּךְ

וְיִכְרְעוּ לְמַשַּׁב קְטֹרֶת שְׂעָרֵךְ

 

 

הַמְצָאַת הַמַּרְאָה

 

לְפֶתַע, חָשַׁב הָאָדָם – אֲנִי

וְלֹא רַק כְּעַצְמוֹ אֶלָּא כְּאַחֵר הַמִּתְבּוֹנֵן בּוֹ.

מִתְקָרֵב הָאָדָם אֶל בָּבוּאָתוֹ,

מַצְמִיד פָּנָיו עַד נְשִׁיקָה

אַךְ כְּמוֹ צִפּוֹר בְּשִׂיא מְעוּפָהּ אֶל חַלּוֹן גּוֹרֵד הַשְּׁחָקִים

נִטְרָק מַקּוֹרוֹ

וְלֹא יְנַשֵּׁק.

אִם יִתְעַקֵּשׁ לְהַצְמִיד שְׂפָתָיו

לֹא יָחוּשׁ בַּקַּצֶּפֶת הָרוּכָנִית הַמְּיֻחֶלֶת,

רַק יִקְפָּא בַּמַּתֶּכֶת

וְחוֹתַם שֶׁלֶד שְׂפָתָיו יִוָּתֵר לְבַדּוֹ.

 

כִּי הֵחֵל לִשְׁקֹל שִׁקּוּלֵי תִּזְיֹפֶת

וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ גְנָאִים וּבְלָאִים.

הוּא כְּבָר לֹא מוּל חַוָּה

הוּא כְּבָר לֹא מוּל אֱלֹהִים,

כִּי אִם

מוּל

כֻּלָּן, כֻּלָּם וֵאלֹהֵיהֶם.

 

 

 

הַנֶּפֶשׁ הַכְּסוּפָה

 

עוֹד אָבוֹא לָעוֹלָם

בּוֹ אֵדַע

אֶת כֻּלּוֹ הַנָּהוֹר

שֶׁל אֱלֹהִים

 

מְשֻׁלָּו בְּקֵן

מְקֻדָּשׁ זְרָדִים שֶׁל קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה

מְרֻכָּךְ בַּדִּים שֶׁל פְּרָטֵי הַמִּצְווֹת

אָרוּם

 

וּבִפְאֹר הָעֲנָנִים אֶת הַזִּיו וְהַשֶּׂגֶב

 

אָבוֹא לָעוֹלָם

בּוֹ אֵדַע

אֶת כֻּלּוֹ הַנָּהוֹר

שֶׁל אֱלֹהִים

 

 

אֱלוּל

 

גְּוִיעוֹת לֵידַת הַשָּׁנָה

שֶׁמְּבַשְּׂרִים שְׁרָבֶיךָ הַנִּשְׁבָּרִים לְעֵת עֶרֶב

אֱלוּל,

 

וּמִגְדַּלּוֹר בַּלַּיְלָה שֶׁלְּךָ

אֵלָיו יְטַפְּסוּ כְּמִיהוֹתֵינוּ

וִיאוֹתְתוּ אֲלֻמַּת אוֹר

אֶל דַּיָּגֵיהֶן שֶׁבַּסַּעַר.

 

מַשְׁכִּימִים לִפְנוֹת בְּקָרֶיךָ, אֱלוּל,

נוֹטֵף אָז שָׂרָף הַמְּסֻגָּל

לְאַחוֹת אֶת קְצוֹת צִיר הַזְּמַן הַלִּינֵיאָרִי

לְמַעְגָּל,

וּלְהַעֲבִיר אֶת הַבְּכוֹרָה

מִבְּרֵאשִׁית לְתִשְׁרֵי.

 

 

הַפְלָגָה (יָם הַשֵּׁכָר)

 

אֵל הַתֶּדֶר

אֶל גְּוָנָיו הַזְּהֻבִּים כְּכִתְרֵי תְּבוּאַת אוֹפִיר

אֶל מְרִירוּתוֹ הַנֶּחְתֶּמֶת בְּנַהֲמַת חִטּוּי.

קָדִימָה, נָרִים מִפְרָשׂ-שְׁטַר-כֶּסֶף

נַעֲמִיס אֶת עֹגֶן הַפִּכְּחוּת

וְנֵצֵא אֶל יָם הַשֵּׁכָר שֶׁפָּנָיו זַכִּים רֹגַע

וּמְצוּלוֹת בָּזִיכוֹ סַחַף וּמְעַרְבּוֹלוֹת

 

מִגְּמִיעָה לִגְמִיעָה כְּמִיהָה

אֶל אֶתֶר הַגַּלִּים

שֶׁעוֹלֶה כְּמוֹ הֶבֶל מִשִּׁקּוּי

אֵל הַתֶּדֶר

אֶל גִּצֵּי נְבוּאוֹת נֵסֶךְ שֶׁיּוֹרְקוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת

בְּמִשְׁקֶפֶת הֲפוּכָה וּבְהַשְׁלָכַת מַצְפֵּן ---

הִנֵּה מָצָאנוּ אֶת יָמָיו הָאֲבוּדִים שֶׁל פֶבְּרוּאָר

וְהִנֵּה חֵיקָהּ שֶׁל זֹאת הַקּוֹרֶצֶת

וְזֶה הָאֹמֶץ, וַהֲרֵי לִי הַכָּבוֹד,

אֲנִי הַמְּתוֹפֵף בְּרֹאשׁ הַמִּצְעָד

 

כְּמוֹ הַמְּמַהֵר בְּתֵאָבוֹן לַתַּבְשִׁיל הָרוֹתֵחַ

חִכּוֹ כְּוִיּוֹת כְּוִיּוֹת וּמַמְשִׁיךְ

אֲנִי בַּהֲנָאָה לִטְבֹּעַ טוֹנוּס פִּכְחוֹנִי מִיתוֹת מִיתוֹת.

 

בִּלַּע אֵל הַתֶּדֶר אֶת כָּל הָאֲמָשִׁים

מַלָּחֵי הַדַּעַת מִתְאַבְּדִים עִם אוֹר רִאשׁוֹן

בְּיָדְעָם כִּי אֲבַלֶּה גַּם אֶת הָעֶרֶב הַבָּא.

אֵל הַתֶּדֶר וְחוֹלֵף

אֱלִיל וְנִצְחִי

 

 

שְׁתֵּי גָּדוֹת

 

כְּהִצְטוֹפֵף גּוּרִים אֶל עֲטִינֵי מִחְיָתָם

כֵּן מִצְטוֹפְפוֹת בַּקָּשׁוֹתַי

עִם יוֹרֵה הֶבֶל שֵׁנָה בְּפִי.

 

תְּפִלָּה לְלַיְלָה שְׁתֵּי גְּדוֹת חַיִּים לוֹ,

הָרִפְיוֹן דְּגָנוֹ

חִבּוּקָהּ תִּירוֹשוֹ

שַׁלְוָתָם יִצְהָרוֹ.

לַיְלָה, נָשׁוּט בּוֹ עַל אַדְווֹת הַסְּדִינִים.

 

טֶרֶם נֵץ

כְּלֵי תִּזְמֹרֶת הַבְּרִיאָה מְסַיְּמִים לְדַיֵּק כִּוּוּנָם

בְּתַצְרוּמֵי סֻלָּמוֹת נִרְגָּשִׁים

וְאַתָּה עוֹלֶה עַל דּוּכַן הַמְּנַצֵּחַ.

מִמַּחְשַׁכֵּי הַיָּצִועַ

בְּמַלְקוֹשׁ חֲלוֹמוֹתֵינוּ,

כְּבָר מוֹדִים אָנוּ לְפָנֶיךָ

שַׁחֲרִית מִתּוֹךְ שֵׁנָה,

וּבְהֶנֵּף שַׁרְבִיט יִפָּקַח הָעוֹלָם.

 

*

 

מדוע השירה קשה יותר להבנה מטקסטים אחרים? משום שבמיטבה היא איננה מתארת, אלא ממששת. המשורר יוצר מתוך זהות בין המילים לבין מה שאיננו מילים, הוא מבקש שהמילים והמציאות תהיינה מקשה אחת.

נחשוב על זה כך – כשאנחנו, למשל, מתגעגעים לבן שלנו ומצפים לשובו הַבַּיְתָה – האם נסתפק בגעגוע, או נרצה לראות אותו בפועל, לחבק אותו, לדבר איתו? הפער הזה ממחיש יפה את תשוקתו של המשורר שהמילים שלו לא רק יתארו, לא רק יקוו, לא רק יצפו, אלא גם ימששו, ינכיחו בפועל את המציאות המתוארת.

ובנקודה זו בדיוק יוקד כוח שירתו של יהודה לייב ויטלזון. מבעד לכל שיר מורגשת בצורה חד-משמעית התשוקה הגדולה לגלות, ללטש, לשמר ולהפעים בעזרת המילים את גוף החיים, את אהבתו הגדולה לאשתו, את אהבתו ליקיריו, את חבריו שהלכו לעולמם, את יפי הטבע ומחזוריו, את הארץ הקדושה, את מגע האלוהות.

ויטלזון מידפק על המילים באותה מידה שבה הוא מידפק על מתנת חייו, על כל העונג, השמחה והמצוקה הכרוכים בהם. ואם אין בכוחו כאדם לגאול את הנחרבים ולהחיות את המתים, הרי שלכל הפחות יש בכוחו כמשורר להעלות על נס את קיומם החי במרחב יצירתו, יש בכוחו לחקוק את השאיפה האדירה לתיקון, את סנוורי היופי ואת הנצח החם המנשב אלינו מבעד לחרכי ההכרה.

זכינו אנחנו וזכתה העברית לשירה שאפתנית ושורשית זו, תועפות בראשית.

 

חן יסודות