*

בְּלֵב יְרוּשָׁלַיִם טָבַלְתִּי מַכְתֵּבִי

וּבִיחִידוּת שָׁתִיתִי וּמָצִיתִי כְּאֵבִי

             עֵת הִתְפַּלַּשְׁתִּי חַי בְּבֵין קְבָרִים ;

אֲנִי עִם כָּל אֲשֶׁר מִגִּיל גָּלָה וּלְגִיל כָּמַהּ

וְכָל הַלֵּיל נִסַּרְתִּי בְּגַלְגַּל חַמָּה ;

אֲנִי נֵס מַיִם בַּצִּיָה וּבַצָּמָא

             וּבְכִי וָרֹן עַל צְחִיחַ הֲרָרִים.

 

 

מֵאַיִן עוֹזֵר

 

מֵאַיִן עוֹזֵר וְגוֹאֵל וּמְסוֹכֵךְ,

אִם לֹא מִמֵּךְ, יְרוּשָׁלַיִם,

וְאֵי דֶּרֶךְ קְצָרָה וּקְרוֹבָה מִזּוֹ שֶׁמִּתּוֹכֵךְ

לַשָּׁמַיִם?

 

בְּעָמְדִי עַל הַר בָּךְ וּבַהֲרִימִי

אֶזְרוֹעִי, אִם רָאשִׁי –  

אֶגַּע שְׁחָקִים, וְעִמִּי

אֱלֹהַי-קְדוֹשִׁי.

 

מִתַּחְתַּי אֵין צֵל, וּמִלְמַעְלָה אֵין עֲנָנָה,

וְאֵין בּודֶלֶת בֵּינִי וּבֵין שְׁחָקַיִךְ,

וְנַפְשִׁי עוֹלָה שָׁמַיְמָה בִּתְפִלָּה וּרְנָנָה

עִם תִּמְרוֹת אֲבָקָיִךְ.

 

 

לֹא שְׂבַעְתִּיךְ

 

לֹא שְׂבַעְתִּיךְ

וְלֹא אֶשְׂבַּע אוֹתָךְ,

יְרוּשָׁלַיִם, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יַתִּיךְ

יוֹמֵךְ אֶת כָּל זְהָבוֹ, אֲשֶׁר רֻתַּח

בַּצָּהֳרַיִם, אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי

וְעַד זָהֵב כָּל שְׂרִיד עַמּוּד

הָרוּס בְּמִקְדָּשִׁי

וְכָל קֶפֶל דַּק עַל כָּל וִילוֹן קָמוּט ;

וְעַד אֲשֶׁר לֵילֵךְ כֻּלּוֹ לֹא יִשָּׁפֵךְ

אֶל תּוֹךְ חוֹפִי

וְלֹא יִתְלַכֵּד זֶה עֹמֶק אֵין-סוֹפֵךְ

עִם אֵין-סוֹפִי ;

כָּל זְמַן שֶׁלֹּא אַשְׁלִיט עָלַיךְ אֶת לֵילִי

וְאֶת יוֹמִי

וּמֵאֱלֹהַיִך לֹא יִגְדַּל אֵלִי

וּמִתְּהוֹמֵךְ – תְּהוֹמִי.

וְעַד שֶׁלֹּא אַבְחִין אִם שַׁי נֻתַּתִּי לָךְ מֵאֲדֹנִי

וְאִם לִי

נֻתַּתְּ מֵאֲדוֹנַיִךְ ; וְאִם סִמְלֵךְ אֲנִי,

אוֹ אַתְּ סִמְלִי.

 

 

סַמְּאִינִי, שֶׁמֶשׁ

 

סַמְּאִינִי, שֶׁמֶשׁ יְרוּשָׁלַיִם,

וּבָבוֹתַי

הוֹבִישִׁי, לְבַל תִּרְאֶינָה הָעֵינַיִם

אֶת הָעֶרְיָה שֶׁבְּנַחֲלַת אֲבוֹתַי.

 

הַכִּינִי, שֶׁמֶשׁ יְרוּשָׁלַיִם, בְּשָׁרָב,

וּכְמָמוֹת

אֶתְגוֹלֵל בִּזְבוּל אֱלֹהַי וְעָרָיו,

מִהְיוֹת עִם הַשְּׁמָמוֹת.

 

וּלְעֵינֵי עַמִּי בְּעֶצֶם הַצָּהֳרַיִם

הָמִיתִי אוֹתִי,

וְגַלּוֹתִי אֶת הַחֶרְפָּה מֵעַל יְרוּשָׁלַיִם

אִם לֹא בְּחַיַּי – בְּמוֹתִי.

 

 

שְׁמֵךְ

 

שְׁמֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם, צוֹרֵב כְּגַחֶלֶת

תָּמִיד עַל שְׂפָתַי הַקָּרוֹת ;

תָּמִיד הִיא לוֹחֶשֶׁת וְאֵינֶנָּה אֻכֶּלֶת

וְעוֹד מִתְלַבָּה בִּסְעָרוֹת.

 

שְׁמֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם, כְּאֵשׁ הַמְזַנֶּקֶת

פִּתְאֹם מִלִּפְנַי וְלִפְנִים ;

וְאַתָּה עַל הָאֵשׁ עוֹד צִוִּיתָ לָצֶקֶת

מִשֶׁמֶן קִנְאָה, אֱלֹהִים.

 

שְׁמֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם, לַהֶבֶת נִצַּחַת

לוֹפֶתֶת קִירוֹת וְשָׁתוֹת ;

וְעוֹד מִן הַיְקוֹד שֶׁל הָאֵשׁ הָרוֹתַחַת

מַפְצִיעַ נְהִי עֲנָתוֹת.

 

 

עֶרֶב

 

הָעֶרֶב פֹּה לֹא מִתְגַנֵּב וְנִכְנָס בַּחֲשַׁי

עִם הֶחָתוּל ;

הַלַּיְלָה לֹא קְטִיפָה רַכָּה, נִתְְנָה לָךְ שַׁי

לְשֶׁם חִתּוּל ;

 

הָעֶרֶב פֹּה אֵינוֹ יוֹרֵד לַלֵּב, שׁוֹתֶה וּמוֹצֵץ

טִפּוֹת טִפּוֹת עֲדֵי תֻמָּן ;

וִילוֹן הַלַּיְלָה לֹא לְאַט נוֹפֵל וְחוֹצֵץ

בֵּין הַמְסֻמָּן וּמָה שֶׁלֹּא סֻמָּן ;

 

הָעֶרֶב פֹּה חוֹטֵף, רוֹגֵל, עוֹקֵד,

מַגִּישׁ לַלֵיל,

וְזֶה דּוֹרֵס, שׁוֹחֵט,

קוֹבֵר וְסוֹתֵם אֶת הַגּוֹלֵל.

 

 

כָּל אֶבֶן

 

כָּל אֶבֶן בָּךְ דּוֹקֶרֶת,

כּוֹסַחַת

וּמְזַלְעֶפֶת ;

וְזֶה הַקֹּר הַגָּח מִפְּנִים הַקֶּרֶת,

מִמְּרוֹם קָרַחַת

וּמִמַּפֹּלֶת אוֹ מִכּוּךְ מְעָרָה מוּגֶפֶת –  

לִי הוּא אֵשׁ צָרֶבֶת ;

וְאִם עַל סֶלַע אֶשְׁתַּטַּח עִם נֶפֶשׁ מִתְעַלֶּפֶת –

וְקַמְתִּי סְדוּק שְׂפָתַיִם וּכְווּי הַמֵּצַח,

וַיְהִי כְּמוֹ מִצִּיתִי כֵּף הַמָּוֶת

וְאֶשַּׁק תֹּפֶת

עַל הַרְרֵי הַנֶּצַח.

כָּל אֶבֶן בָּךְ דּוֹקֶרֶת

כְּכָל גֵּי-בֶּן-הִנֹּם שֶׁבָּךְ, יְרוּשָׁלַיִם ;

אַךְ מַדּוּעַ זֶה בְּקוּם מִנְשֹּׁק שְׁאוֹל בּוֹעֶרֶת

לִי נִפְתָּחִים שָׁמַיִם?!

 

 

הָרַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ

 

עַל הָרַיִךְ

עוֹד מִתְפַּלְּשִׁים לוּחוֹת סְדוּקִים;

אַךְ בִּשְׁעָרַיִךְ

שׁוּב תִּינוֹקוֹת פּוֹסְקִים פְּסוּקִים.

 

עַל הָרַיִךְ

סִמְלֵי דּוֹרוֹת, אָבוֹת שְׁתוּקִים;

אַךְ בִּשְׁעָרַיךְ

שׁוּב נִקְהָלִים פְּרוּשִׁים, צְדוּקִים.

 

עַל הָרַיִךְ

קְדוֹשֵׁי אֻמָּה שְׂרוּפִים, סְרוּקִים;

אַךְ בִּשְׁעָרַיִךְ

שׁוּב כָּל דִּינַיִךְ מְתוּקִים.

 

 

אֶשְאֲלָה

 

בְּאוּרַיִךְ וְתֻמַּיִךְ

אֶשְאֲלָה הָאוֹת:

לָמָּה תַּחַת שְׁמֵי שָמַיִךְ

רַבּוּ כֹּה דְמָעוֹת?

הַאֻמְנָם כֻּלֵּךְ רַק קֹדֶשׁ,

וְאֵין בָּךְ מוּם אֶחָד,

כִּי סְאַת הַלֵּב עִם כָּל הַגֹּדֶשׁ

נָסַכְנוּ לָךְ לְבַד.

 

 

נָדַמְתְּ

 

נָדַמְתְּ, יְרוּשָׁלַיִם, כְּאִלּוּ מַתְּ,

וּמִשַׁחֵר פָּנַיִךְ שַׁבְתִּי כָּלְעֻמַּת

שֶׁבָּאתִּי: מֵרוֹמְמוּּתֵךְ נִפְעַם,

אֲבָל נִדְכֶּה מְאֹד, שֶׁלֹּא כָּמוֹךְ יִיףְ עָם.

בַּבֹּקֶר וּבָעָרֶב אֳפָקַיִךְ בּוֹעֲרִים

עַל הַגַּגּוֹת הַמְקֹעָרִים

וְהַזְּרִיחוֹת וְהַשְּׁקִיעוֹת עָלַיִךְ מִזְדַּמְּרוֹת

בְּאוֹן וָשֶׁגַּב כְּמַמְרוֹת,

אַךְ בֹּקֶר, עֶרֶב בְּנֵי עַמֵּךְ טְרוּחִים

וְלֹא שָׁלְחוּ שְׁלוּחִים

לַרְְתִּיחַ וְלַסְעִיר מִדְבָּרִיוֹת,

כִּבְשַׁאַג אֲרָיוֹת,

כָּל גַּיְא אָבֵל וְהַר אֵימָה,

כָּל אֶבֶן בִּיחִידוּת וּבָעֲרֵמָה

וּלְהַצִּית

בְּהָרֵי הַשַּׁיִשׁ וְהַסִּיד

חֲרוֹן אַף אֱלֹקִים

כְּאוֹת עַל רֹאשׁ בָּנַיִךְ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים.

 

 

קריאה בכמה משירי ירושלים של יהודה קרני בעת הזו, נחווית כמו סוּפה של נוראות-הוד המחזירה לעיר הנצח את כל כובד חשיבותה ההיסטורי. אותה עיר שראה קרני בשירו מעל הר הצופים "שְׁלֵמָה וּכְלוּלָה, קְטַנָּה, אַךְ אֵין לָהּ סוֹפִים, וּמִתְכַּנֶּסֶת וְאֵינָהּ מִתְכַּנֶּסֶת בִּגְבוּלָהּ." ראה וחי אותה בזמנו, ולא זכה לראות אותה משוחררת ומאוחדת, והופכת לעיר מטרופולין ישראלית, שהחיים בה גם זוהרים וגם אפורים, גם נשגבים וגם פשוטים ורגילים.

היופי הירושלמי של קרני, הוא בחוויה שלה, ברבדיה ההיסטוריים, בסנווריה הרוחניים. קרני לא מרבה בתיאורי נוף, ולא משרטט יופי-התרשמותי-חיצוני. דעתו של קרני לא נוחה ממצב העיר בשנים שבהן כתב עליה ואולי זו הסיבה לכך. המשורר מבקש לתקנהּ – להחזיר אותה להיות כלילת יופי, ובכוונתו הוא מבקש את בניית בית מקדשנו, "לֹא שְׂבַעְתִּיךְ / וְלֹא אֶשְׂבַּע אוֹתָךְ" כותב המשורר, "וְעַד זָהֵב כָּל שְׂרִיד עַמּוּד / הָרוּס בְּמִקְדָּשִׁי" – קרני לא מסתפק בקרבה, הוא רוצה את שלמות העיר, גם במישור הלאומי וגם במישור הדתי.

בשירי ירושלים של קרני טון נבואי, כבד משא והקדושה שהוא חווה בה מפעימה את הלב. הוא בעיר וחש בשמים. ירושלים שלו, היא המקום הכי קרוב לרוחניות שיכול להיות, אך רוחניות זו עולה לו בכאב משום שהחוויה עדיין חסרה. הכאב מצוי בשירים – שם ירושלים צורב בשפתיו, היא דוקרת באבניה, כוסחת ומזלעפת. ירושלים לא מכאיבה רק בהקשר של האילוץ הנבואי (המזוהה עם הנביא המיוסר מענתות – ירמיהו), או בשל המאבקים צבאיים שידעה העיר. נדמה כי הנימוק הפשוט לכאב של קרני הוא שירושלים עדיין לא השלימה את תהליך הגאולה וזה מכאיב להיות כה קרוב ועדיין לא לגעת.

 יהודה לייב ויטלזון