אותות

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

פָּרַשְׂתָּ הָרָקִיעַ,

יִשַּׁרְתָּ קְפָלָיו.

הָאֶצְבָּעוֹת חָשׁוֹת

אֶת הָרֹךְ הַמַּפְתִּיעַ,

הַכֹּבֶד נִמְסָךְ מֵאֵלָיו.

 

וְאֹפֶל יַהֲלֹך

יְכַסֶּה אֶת עוֹלָמִי

יְהִי מְאוֹרוֹת

לְהַבְדִּיל

בֵּין לֵילִי וּבֵין יוֹמִי

 

וְהָיוּ לִי לְאוֹתוֹת

שֶׁלֹּא אֶמְעַד

יַזְהִירוּ בֵּין שְׁנָתוֹת

שֶׁל בִּנְיַן עֲדֵי-עַד

 

וַיְהִי-עֶרֶב

וַיְהִי-בֹקֶר

יוֹם אֶחָד

גחלת

 

תַּלְתַּלִּים רוֹמְצִים

תַּחַת מִטְפַּחַת

לֹא יִשֹּף בָּהֶם זָר

לֶהָבָה נִשְׁכַּחַת

 

הִיא אוֹסֶפֶת זְרָדִים

מְכַיֶּרֶת קַלַּחַת

 

בֵּינְתַיִם

אָדָם וְנָחָשׁ רוֹבְצִים יַחַד.

 

אַל פַּחַד.

 

 

למנצח

עַל שׁוֹשַׁנִּים

עַל יַסְמִינִים

עַל גְּפָנִים

הוּצַק חֵן בְּגִנָּתֶךָ

מִדְבָּרֶיךָ שְׁנוּנִים 

לְבָבוֹת יִפְּלוּ תַּחְתֶּיךָ

עַל כֵּן

בְּשִׁיר יְדִידוֹת

תְּבֹאֶינָה בְּנוֹת מֶלֶךְ

פְּנִימָה

אֶל חֲדָרֶיךָ

שָׁם תִרְחַשׁ בַּת-קוֹל

שָׁם תַּפְעִימָה                  

בְּגִידוֹתֶיךָ

זרע ערבה

כְּשֶׁאֲנִי מְסִירָה אֶת הַמִּטְפַּחַת בְּסוֹף הַיּוֹם

וְשִׁפְעַת תַּלְתַּלַּי פּוֹרֶצֶת מִמֶּנָּה

כְּעֵדֶר הָעִזִּים מִן הַדִּיר

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלַיִךְ, סָבְתָא שָׁשׁוּנָה,          

עַל צַמּוֹתַיִךְ הַקְּלוּעוֹת תָּדִיר

 

אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּיָדַיִךְ

מְפוֹרְרוֹת סֹלֶת בְּתוֹךְ הַכְּשְׁכַּשׁ               

תּוֹקְעוֹת סַכִּין טְרוּפָה בָּאֲדָמָה

מְפַזְּרוֹת פֵּרוּרִים לַתַּרְנְגוֹלוֹת                 

מַבְעִירוֹת בְּכוּר בַּקְּעָרָה                      

טֹווֹת פְּתִילִים לְצִיצִית

שׁוֹלְפוֹת סְכַּאר מִן הַשַּׂקִּית                   

שֶׁתַּחַת הַכָּרִית

שֶׁתּוֹמֶכֶת בְּגַבֵּךְ

שֶׁכָּפוּף מֵעֹמֶס הַשָּׁנִים

 

אֲנִי רוֹאָה אֶת הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר:

זֶרַע עֲרָבָה

זֶרַע עֲרָבָה

זֶרַע עֲרָבָה

 

אַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי בְּפֶה נְטוּל שִׁנַּיִם

"קְחִי, עַזִ'י, קְחִי"

וּבְעֵינַיִךְ גַּאֲוָה

 

הַתַּלְתַּלִּים לוֹטְפִים אֶת פָּנַי

בְּמִסְגֶּרֶת פְּרוּעָה, שׁוֹבָבָה

וּבֵינֵיהֶם,

בְּתוֹךְ חֹם הַגֶּנִים וְאֹדֶם הַחִינָה

שְׁזוּרוֹת שְׂעָרוֹת שֶׁל שֵׂיבָה

 

אֲנִי מַרְגִּישָׁה אוֹתָךְ, סָבְתָא,

בַּקְּמָטִים שֶׁעוֹד יֵחָרְצוּ לִי בָּעוֹר

וּבְאֵלֶּה שֶׁכְּבָר נֶחְלְדוּ בַּנְּשָׁמָה

פשיטא

זֶה הַפַּרְדֵּס שֶׁלִּי.

אֲנִי נִכְנֶסֶת לְבַד

רוֹמֶזֶת פְּסִיעוֹת.

תַּחַת הָאֶשְׁכּוֹלִית

יֵשׁ מָקוֹם רַק לְאֶחָד

וְלֹא אֲקַצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת.

 

רְקַב הָעַלְוָה נָעִים לְמִדְרָךְ

הַגְזָעִים יַצִּיבִים לְמִשְׁעָן

סוֹד הַצַּמֶּרֶת הוּא תּוֹרָא פְּרָח       

וְאֵין לָדַעַת לְאָן.

 

זֶה הַפַּרְדֵּס שֶׁלִּי ואֲנִי דּוֹרֶשֶׁת

שֶׁתֵּצֵא לְשָׁלוֹם בְּרֶגַע זֶה

אַתָּה פָּשׁוּט

אַתָּה מִתְחַזֶּה.

עקה שקטה

 

שׁוֹשַׁן צָעִיר מַשִּׁיר נִצָּנָיו

בְּטֶרֶם הִתְמַמְּשוּ לִפְרָחִים

 

עָקַת פְּרֵדָה מַכְמִישָׁה תְּגוּבוֹתָיו.

הוּא שוֹקֵט.

 אֲנַחְנוּ צוֹמְחִים.

 

הַאִם נִלְמַד לְהַמְתִּין בִּדְמָמָה עַד יַגִּיד?

הַאִם נֵדַע לְלַטֵּף אֶת כַּפּוֹ כְּשֶׁיּוֹשִׁיט?

שׁוֹשַׁן צָעִיר עִוֵּר וּמַרְעִיד

 

לַתְּהוֹם הַאוֹפֶלֶת הַזּוֹ אֵין תַּחְתִּית

 

מריסטמות

 

מְשׁוֹרְרִים כּוֹתְבִים אוֹתְךָ. גַּם הַכּוֹפְרִים.

אוּלַי אֵין דָּבָר כָּזֶה מְשׁוֹרֵר אָתֵאִיסְט

אֲבָל כָּךְ הֵם מַאֲמִינִים.

שֶׁאֵינָם מַאֲמִינִים.

וַעֲדַיִן כּוֹתְבִים אוֹתְךָ.

לִפְעָמִים בְּהַתְרָסָה

לִפְעָמִים בְּתַחֲנוּנִים.

 

אֲנִי אוֹהֶבֶת מֶרִיסְטֶמוֹת

כִּי הֵן שֻׁתָּפוֹת בַּבְּרִיאָה

וְאֵינָן מִתְמָרְדוֹת תַּחַת הָעֹל

וְאֵינָן טוֹעֲנוֹת כִּי אֵין בָּן הַכֹּל

וְאֵינָן חוֹרְצוֹת לָשׁוֹן כְּנֶגֶד מַהוּתָן

וְאֵינָן מְנַעֲרוֹת אֶת עֲטֶרֶת אֱלֹהוּתָן

 

אֲנִי אוֹהֶבֶת שִׁירָה

כִּי הִיא לֹא מֶרִיסְטֶמָה נוֹרְמָלִית

כִּי יֵשׁ בָּהּ פָסִיאַצְיָה אֶקְסְפּוֹנֶנְצְיאָלִית

 

 

אבלי ציון התשע"ה

 

עַל רֹאשִׁי מִזְדַּעֲזַעַת

עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתַגָּר

וּמִשְּׂפָתַי תִּרְחַק קֻבַּעַת

יֵין מַלְכוּת וּמֵי הָדָר

לַשָּׁוְא אַרְעִיף בּוֹרִית וְסַם

לְמָרֵק עֲווֹן עַמִּי

בִּכְאֵב אֵדַע: עַתָּה נִפְרָם

זֶה הַשָּׁר בִּתְהוֹם דָּמִי

 

 

*

'הגמישות' הפואטית אשר נמתחת ומתכווצת, מגלה ומכסה, מלטפת וסוטרת, היא אולי המאפיין הבולט בספרה של סלעית לזר, 'רקמת הניתוק'. זהו ספר 'אביבי' מאוד, שכן הוא רבגוני בנושאיו וכאמור – בדרכיו הפואטיות, ומכל שיר נודף איזה בושׂם.

אפשר למצוא מיתאם מעניין בין נושאי השירים לבין הדרכים הפואטיות שבהן בוחרת סלעית. כך למשל בשירתה המקראית-פרשנית, יש צמצום שמייצר חידתיות ותמציתיות וכן שימוש בשפת המקרא העתיקה. כל שיר בחטיבה זו, הראשונה בספר, כמו תובע מהקורא – המשך להפוך בי ולהפוך בי והכל בי.

שירתה הרומנטית זהירה ומדודה – שומרת על 'חוקי צניעות', אך חושפת במשׂורה את להבת התשוקה שאצורה בה. תַּלְתַּלִּים רוֹמְצִים / תַּחַת מִטְפַּחַת /לֹא יִשֹּף בָּהֶם זָר / לֶהָבָה נִשְׁכַּחַת

הפרדס של סלעית – על כל מורכבותה של המילה 'פרדס' במקורותינו – מצוי בשיריה העוסקים בעולם הטבע. סלעית לזר היא אגרונומית בעלת דוקטורט במדעי הצמח, ושפתה שופעת ומעניקה לתחום האהוב עליה את מיטב שׂכיוֹת החמדה המילוליות שהעניקה העברית לתחום החקלאי.

שׁוֹשַׁן צָעִיר מַשִּׁיר נִצָּנָיו /בְּטֶרֶם הִתְמַמְּשוּ לִפְרָחִים // עָקַת פְּרֵדָה מַכְמִישָׁה תְּגוּבוֹתָיו. / הוּא שוֹקֵט. / אֲנַחְנוּ צוֹמְחִים.

סלעית קנאית ממש לפרדס שלה. זו קנאות דתית מעוררת השתאות וכן יראת כבוד כלפי מי שמתייחסת בצורה כזו לעולם-הצומח.

זֶה הַפַּרְדֵּס שֶׁלִּי. / אֲנִי נִכְנֶסֶת לְבַד / רוֹמֶזֶת פְּסִיעוֹת. (...)

זֶה הַפַּרְדֵּס שֶׁלִּי ואֲנִי דּוֹרֶשֶׁת / שֶׁתֵּצֵא לְשָׁלוֹם בְּרֶגַע זֶה / אַתָּה פָּשׁוּט / אַתָּה מִתְחַזֶּה.

בשירי הטבע שבספר כל חלקיק כומס איזה רז, וכך אלגוריות מפתיעות נובטות מחלקיקי הצמחים. הקורא העירוני שאינו מצוי בעולם הטבע, יסתנוור מהעושר שסלעית מביעה בשירים אלו.

סיומו של הספר כמו מעיר את הקורא – שכבר שקע בפרדס המופלא – אל ענייני השעה, ובהם קודש וחול. שירתה הפוליטית של סלעית זהירה ומושכלת; היא לא מתלהמת, אבל מעוררת וזועקת את כאבה. כך למשל בשיר "תצפית על הרצועה":

עֶרֶב מִשְׁתַּהֶה מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר

בִּגְוָנִים שֶׁל כִּסּוּפִים.

הַאִם עוֹד נֻכְרַח לְוַתֵּר?

הַאִם נִתְקָרֵב לַחוֹפִים?

מְכַסָּה בִּשְׂמִיכַת עַפְעַף                 

אֶת הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ

וְאֵינֶנּוּ

 

יהודה לייב ויטלזון