-1-

 

"סאלח שבתי!" צעקתי נרגש למראה האיש בעל הפנים המוכרות, שהייתי מורגל לראותן כשהן עוטות זקן, שחצה בהילוך מהיר את מעבר החצייה ברחוב דיזנגוף פינת פרישמן.

עמדתי מצדו השני של הרחוב, ליד הקיוסק הנייד של דודתי רבקה ודודי יהושע, לצד ההורים שלי שניהלו איתם שיחה ארוכה, שלעיתים תכופות נקטעה על ידי לקוחות שביקשו גזוז, ופל צ.ד., סוכרייה על מקל או גלידה.

"סאלח שבתי!" הכרזתי שוב למראה האיש שהשלים את חציית הרחוב, וציפיתי שהעולם ייעצר מלכת כמו במעמד הר סיני.

"בחיי שזה הוא!" הצבעתי עליו בהתרגשות בפני ההורים שלי, כאילו אני זקוק לאישור נוסף. הם המשיכו לדבר עם דודתי, כאילו סאלח שבתי היה רק עוד עובר-אורח אחד מיני רבים ברחוב.

 

-2-

 

את הסרט "סאלח שבתי" ראיתי עד אז כבר פעמיים, וזכרתי כמעט בעל-פה את העלילה העוסקת בעולה החדש, שנשלח עם אשתו ושבעת ילדיו ועוד זקנה אחת למעברה, ושם הוא מצליח בעזרת המרפקים שלו להגיע לעמדת המנהיג, וכשמגיעות הבחירות, נציגי המפלגות מתנפלים עליו ומציעים לו דירה בשיכון אם יעבוד למענם כקבלן קולות.

הייתי אז בן שבע. זה היה הסרט הראשון שראיתי בחיי, ולא הצלחתי להבין אותו כמו שאני מבין אותו היום. סאלח שבתי בעיקר הצחיק אותי, והיה נערץ עליי למעשה יותר מראש הממשלה, יותר מהנשיא, ויותר מכל אדם אחר בעולם. לראות אותו עכשיו ברחוב בגודל טבעי זה היה בלתי נתפס בעיניי כמעט כמו שבן-גוריון יזמין אותי, נניח, לחצי מנה פלאפל בדוכן ממול.

הרבה זמן התחננתי בפני ההורים שלי שייקחו אותי לראות את הסרט. לאבא שלי אף פעם לא היה זמן, כי הוא עבד שעות נוספות עד מאוחר בערב, וכשחזר מהעבודה, או שאני כבר ישנתי או שהוא הקדים לישון. ברגעים הגנובים כשנפגשנו, בעיקר בסופי שבוע, נדנדתי לו בעניין, והוא היה אומר לי: "זה לא סרט בשבילך. סאלח שבתי עושה צחוק מהעולים החדשים, וגם מאיתנו, המזרחיים. רק לצחוק עלינו הם יודעים, הסיכנוז'ים, האשכנזים, האלה."

"אבל הילד רוצה לראות," סנגרה עליי אמא, "מה הוא מבין בכלל באשכנזים, מזרחיים, לא מזרחיים."

"הגיע הזמן שיבין מי אנחנו ומאיפה הוא בא," התרגז אבא, אבל אחרי שידולים נוספים הסכים לבסוף לתת לה לירה.

"טוב, מצדי תלכו שניכם לצפות בסרט," אמר, כמבקש שניווכח במו עינינו בצדקתו, "אבל אני לא רוצה בכלל לראות אותו," הוסיף כמתנער מהנושא.

 

-3-

 

הלכנו, אמא ואני, לבית קולנוע 'רון' ברחוב החלוץ 65 בחיפה, שם הוקרן הסרט. כל חיפה הלכה לראות את סאלח שבתי, לא רק אנחנו, ומחוץ היה תור ארוך. וכשנכנסנו לא נשאר בפנים אף כיסא פנוי, לא באולם ולא ביציע. 

כשכיבו את האורות לפני תחילת ההקרנה, ראיתי רק את השלט "יציאה" כשהוא מואר, אבל אף אחד לא רצה לצאת. ישבתי בשורה העשרים ואמא לידי. התמונות רצו על המסך הענק, שהגדיל את השחקנים עד שהם נראו ממש כמו גוליברים. הסרט נמשך כמעט שעתיים, ואני הייתי מרותק למסך כבר מן הרגע הראשון. את אמא הסרט לא עניין כל כך בהתחלה, אבל אחרי זה, גם היא צחקה ואמרה: "טוב שבאתי."

ואילו אני צעקתי בהתרגשות, "סאלח שבתי!" ומסביב, בקהל, הציעו לאמא להרגיע אותי.

בסוף הסרט, כשסאלח שבתי קיבל את דירת השיכון שעליה חלם, שמחתי יחד עם כל הצופים.

"איזה יופי של סרט," אמרתי לאמא כשיצאנו מהאולם, "הלוואי ויום אחד גם לי תהיה דירת שיכון."

"למה רק דירת שיכון?" התפלאה אמא. "הלוואי ויום אחד תהיה לך וילה!"

הייתי אז צעיר מכדי שאטריד את עצמי בשאלה איזו דירה תהיה לי, ואמרתי לה, "הלוואי ויום אחד אפגוש את סאלח שבתי!"

"יותר קשה לפגוש אותו מאשר את בן-גוריון," ציננה אמא את תקוותיי.

 

-4-

 

בינתיים, הלכתי שוב לראות את הסרט, והפעם יחד עם כמה ילדים מהכיתה. נהניתי אפילו יותר מהפעם הראשונה. זכרתי את עלילת הסרט והתגאיתי בפני כולם, שידעתי בעל-פה את השירים של סאלח שבתי: "...בלי אישה בלי בן/ בשביל לקנות אישה לחתונה,/ כמה דינר אסף?/ אללה יודע,/ אולי שלושה דינר...", וגם לחזור על הביטויים שלו, כמו: "אין עבודה, אין לחם, אין שיכון, שבעה ילדים... אחד בבטן, השם שלו בן-גוריון... צריך פתק בשביל שיכון," וגם: "לא גיברת, אין פה נחש... אין פה אף אחד... רק שאין שיכון גברת... גברת, צריך פתק, לא נחשים."

וכשיצאתי מהסרט, המשכתי לחלום על היום שבו אפגוש את סאלח שבתי.

 

 

-5-

 

בחופש הגדול נסענו תמיד לתל-אביב, לבקר את דודתי רבקה ודודי יהושע. הם גרו בדירת שיכון דומה לזו שקיבל סאלח שבתי בסרט. דירת השיכון שלהם היתה ברחוב טשרניחובסקי, מול הצריפים של שכונת נורדיה, שהפכה בהמשך לבור הגדול, שיהפוך בהמשך לדיזנגוף סנטר. כשהייתי ילד, השכונה הזו נראתה קצת כמו בסרט, רק חול וחול, ואפשר היה עדיין להריח שם את הניחוחות של סאלח שבתי.

בערב, יצאתי עם ההורים שלי לבקר את הדודים בקיוסק-עגלה שהיה להם, שאותה קיבלו בגלל שדודי יהושע היה נכה ברגליו. למרות נכותו, הדוד ניחן בכוחות אדירים בידיו, כמו של הרקולס, ומדי יום הוא דחף את העגלה הניידת, ששקלה טונה, מרחוב טשרניחובסקי פינת דיזנגוף ועד לפינת דיזנגוף-פרישמן.

הלכנו ברגל לאורך רחוב דיזנגוף, שבערבי הקיץ היה מואר באור יקרות. באור היה נדמה לי שאני יכול לראות את מה שמסתתר בחושך, את כל הפחדים, ואיך שאפילו עיר גדולה יכולה להפוך פתאום לפצפונת. חיפה לא היתה מספיק גדולה, תל-אביב כן. בתל-אביב היה אפשר לפגוש את סאלח שבתי, ואילו בחיפה יכולתי לפגוש רק את הפועלים שחוזרים מהעבודה בפיניציה ובבתי זיקוק, וגם את השכנים שלנו, ברטה ויחיאל מיכאלי, שישבו אחרי שעות העבודה במרפסת וקראו את עיתון 'אויקלט'.

תוך כדי הליכה ברחוב, ראיתי זהרורים מנצנצים כמו אישונים של חיות ליליות. קצת פחדתי מהחיות האלה, וכדי להתגונן מפני הפחד פירקתי את שם הרחוב להברות, כמו שתמיד אהבתי לעשות עם שמות ארוכים של אנשים או רחובות.

די-זינ-גוף... די-זינ-גוף...

שווה לנסוע לתל-אביב רק בשביל הפירוק הזה להברות, חשבתי. בחיפה היו רק שני רחובות ארוכים עם שמות ארוכים, שאפשר היה לפרק את השמות שלהם להברות, אר-לו-זו-רוב ועצ-מ-אות, אבל הם לא היו כמו רחוב די-זינ-גוף, מה גם שהרגשתי עצמאות אמיתית רק בתל-אביב ולא בעיר התחתית בחיפה.

אנשים רבים התהלכו בדי-זינ-גוף הלוך ושוב, כמונו, כאילו אין להם משהו אחר לעשות בחיים. באותה תקופה, המציאו את הפועל 'להזדנגף', ובשבילי גם הקיוסק הנייד של דודתי היה חלק מה-הז-דנ-ג-פות הזו, לא מעט בזכות השוקולד צ.ד., צה-דה, שחיכה לי שם.

ואילו בשביל אמא, להזדנגף היה להסתכל על חלונות הראווה של חנויות הבגדים ברחוב. היא הצמידה את האף שלה לחלון הראווה, כאילו היא רוצה להריח ולמשש את הבדים מעבר לזכוכית, אבל לא השלתה את עצמה יותר מדי שאבא יסכים לקנות לה משהו. המחירים היו גבוהים מכדי שהוא יוכל להרשות לעצמו לשלם.

כשהגענו לקיוסק של דודה רבקה, הוא נראה מרחוק כמו המערה החשמלית בזכות האורות הצבעוניים שדלקו בו. לרגע יכולתי לחשוב שאני בחוץ-לארץ, הכי רחוק מהנופים של הסרט סאלח שבתי. הדוד קיבל את פניי בלחיצה שפוקקה לי את היד, ודודתי נזפה בו שייזהר.

"הוא רק ילד," גערה בו. "אל תשבור לו את היד."

דודתי רבקה היתה קטנת-קומה ופעלתנית ככספית, ואילו דודי היה ענק לעומתה ומעט מגושם ותלוי בה כמו בן באמו. בין לקוח אחד למשנהו שהיא שירתה בזריזות, גזוז פה, בונבון על מקל וופל צ.ד. שם, היא הספיקה להגניב לי מאחורי גבה של אמא, צ.ד. אחד כפיצוי על הכאב שגרם לי הדוד.

"כדי שלא ישעמם לך בפה," לחשה הדודה, שנהגה תמיד לכבד אותי בכל מיני מתיקה ושוקולדים.

"נכון שטעים?" שאלה אותי בחיבה, נהנית לראות איך הצ.ד נמרח עליי כמו שפתון.

"רבקה, למה נתת לו צ.ד.? אמרתי לך שלא תתני לו!" התרגזה אמא.

לאמי היו תמיד המון תירוצים מדוע היא לא קונה לי שוקולדים, ואילו דודתי פיצתה אותי בנדיבות על כל מה שהיא החסירה ממני. בכל פעם, אמא התחמקה מהבקשות שלי ואמרה: "כשניסע לתל-אביב, תקבל מהדודה," וזו היתה, כמובן, עוד סיבה טובה לנסוע בחופש הגדול לתל-אביב.

אבל כשנסענו לדודה, אמא התרגזה עליי והזהירה שאם אמשיך לאכול בגניבה צה-דאים, היא לא תיקח אותי יותר לתל-אביב. ואני, כדי להגן על עצמי מפני זעמה, פירקתי בלחש להברות:

צה-דה

צה-דה.

 

-6-

 

פתאום ראיתי אותו מתקרב לעברנו.

זה הוא או לא הוא? זה הוא או לא הוא?

לא הבנתי ברגע הראשון לאן הזקן המפורסם שלו נעלם.

אמנם אין לו זקן, אבל העיניים שלו באותו הצבע הירוק. אי אפשר לטעות. זה הוא!

מרוב התרגשות, הצ.ד. נפל לי מהיד. במצב אחר אולי הייתי בוכה ולוקח ללב, הרי נסעתי במיוחד לתל-אביב בשביל הצ.ד., ולא הספקתי לאכול אפילו חצי ממנו, אבל האיש הזה היה אפילו יותר חשוב מצ.ד., ככה שזה בהחלט היה שווה את המחיר.

כשהוא גמר לחצות את רחוב פרישמן, וכבר היה ממש ליד הקיוסק של הדודה רבקה, הכרזתי שוב בהתרגשות ובקולי קולות:

"הנה סאלח שבתי! סא-לח ש-ב-תי!" פירקתי את שמו להברות, כמו שפירקתי את שם הרחוב. במקרה של ש-ב-תי זה היה הרבה יותר קל. קל כמעט כמו צה-דה.

"בחיי שזה סאלח שבתי," אמרה דודתי רבקה, נותנת לי חיזוקים.

למרות שלא היה לה זמן לראות את הסרט, היא הרי כל היום עבדה בקיוסק, דודתי הסתכלה עליו בהערצה, כאילו הוא המשיח שיוצא מהמסך של בית הקולנוע.

סאלח שבתי חייך אליה בנדיבות, ואחר התכופף לעברי מלוא גובהו, ליטף את ראשי ושאל: "ילד, ראית את הסרט?"

לא יכולתי לטעות. הקול שלו היה בדיוק כמו קולו של סאלח שבתי, רק בלי מבטא.

"כן, בטח, פעמיים," עניתי תוך שאני בולע את הרוק. "ואני רוצה לראות אותו עוד פ'ם, אם אבא שלי ייתן לי כסף לקנות כרטיס."

"יופי," אמר, "כל הכבוד!"

מזווית העין ראיתי כיצד אבא מאדים מכעס, אבל עוד לפני שהוא הספיק לומר משהו, סאלח שבתי פנה אל הדודה ושאל: "גבירתי, כמה עולה שוקולד צ.ד.?"

דודה רבקה הושיטה לו את הצ.ד., והוא נתן לי אותו ואמר: "הנה, שתהיה לך מזכרת מתוקה מסאלח שבתי."

כשהוא עמד לפתוח את ארנקו כדי לשלם לדודתי, היא אמרה לו: "לא צריך. בשביל סאלח שבתי זה בחינם. כבוד גדול בשבילנו שאתה לקוח שלנו."

אלא שאבא הקדים את סאלח שבתי והזדרז לשלם לדודה במקומו. "באמת שאנחנו לא צריכים מתנות ממך," אמר נרגז. "אנחנו מזרחיים גאים ולא צריכים שתעשה מאיתנו צחוק בסרטים שלך ועוד תתעשר על חשבוננו, ובכסף הזה עוד תקנה לבן שלי צ.ד. בגרוש וחצי. אפילו גולדה מאיר לא רוצה להפיץ את הסרט בחוצלארץ, כי היא חושבת שהוא עושה למדינה שלנו שם רע."

סאלח שבתי הופתע מהנאום חוצב הלהבות של אבא. "זה רק סרט, אדוני," אמר לו בקולו העמוק שאהבתי לשמוע, "ולידיעתך, לי קוראים בכלל טופול, ח-יי-ם טו-פו-ל, ולא סאלח שבתי."

וכבר רצה לפנות לדרכו וללכת משם.

מה פתאום טופול? התרגזתי. הרי הכרתי אותו בתור סאלח שבתי, וככה זה יישאר לתמיד. יותר מתאים לו להיות סאלח מאשר חיים, חשבתי, ושבתי מאשר טופול. ויותר מתאים לו גם עם הזקן מאשר בלי.

"איפה הזקן שלך?" הסתקרנתי ושאלתי כדי לעצור בו מללכת. אולי הדביקו לו את הזקן לצורך הסרט כמו טפט כזה, כמו שההורים שלי הדביקו טפטים על הקיר בסלון.

"זה היה רק לצורך הסרט," הסביר. "אחרי זה התגלחתי."

"אבל נכון שקוראים לך סאלח שבתי ולא טופול?" שאלתי, מוקנט מכך שאבא קלקל לי את רגע המפגש עם האיש שאותו חלמתי לפגוש. לא הבנתי מה אבא רוצה מהחיים שלו.

סאלח שבתי שוב התכופף לעברי, ליטף לי את הראש ואמר: "בשבילך כן, אבל אל תגלה את זה לאבא שלך. טוב?"