שואה שלנו / עדו ניצן

אָמִיר גּוֹטְפְרוֹינְד מֵת

אֵינֶנּוּ

וַאֲנִי שָׁב וְקוֹרֵא

בִּשְׁבִילוֹ

בִּגְלָלוֹ

אֶת "שׁוֹאָה שֶׁלָּנו".

וְאֵינִי יָכוֹל שֶׁלֹּא לַחְשֹׁב

אַנְשֵׁי הַ"דּוֹר הַשְּׁלִישִׁי"

שֶׁלָּנוּ?

 

אֲנַחְנוּ בחלמנו חָלַמְנוּ עַל שִׁחְרוּר?

אֲנַחְנוּ שָׁכַחְנוּ אֶת עָבַרְנוּ בְּבּוּכְנְוָאלְד?

אֲנַחְנוּ לָעַגְנוּ לַמָּוֶת בְּדוֹרָה-מִיטְלְבָּאוּ?

אֲנַחְנוּ לָעַגְנוּ לַחַיִּים בְּרָאוֶונְסְבְּרִיק?

בְּמַאוּטהַאוּזֶן אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּרְנוּ?

בְּדַּכָאוּ אֲנַחְנוּ שֻׁחְרַרְנוּ?

 

לָנוּ סֵרְבוּ הוֹרִינוּ לָצֵאת לַטִּיּוּל?

אוֹתָנוּ הִכְרִיחוּ לְסַיֵּם מֵהַצַּלַּחַת?

אֶצְלֵנוּ אָסוּר הָיָה לִזְרֹק שׁוּם דָּבָר?

אִתָּנוּ בַּמִּטָּה יָשַׁן הַדּוֹד, הַשָּׁקֵט בַּיּוֹם וְצוֹרֵחַ בְּלַיְלָה,

מֵעֻנֶה בְּחֲלוֹמוֹת עִוְועִים עַל שִׁבְעַת יְלָדָיו שֶׁהָיוּ וְאֵינָם?

הוֹרֵנוּ מֵעוֹלָם לֹא סִפְּרוּ, שׁוֹתְקִים תָּמִיד?

הוֹרֵנוּ חָזְרוּ וְסִפְּרוּ וְשָׁבוּ וְסִפְּרוּ לְכָל מִי שֶׁרַק הָיָה מוּכָן לְהַקְשִׁיב?

 

וּמָה לָנוּ בְּכָל זֶה, מָה חֲלָקֵינוּ?

בִּבְכּוֹת יְלָדֵינוּ בְּצֵל גַּרְדּוֹמִים לֹא נוֹלַדְנוּ,

אֲנַחְנוּ.

רַק שׁוֹמְעִים, פֹּה וְשָׂם קִרְעֵי סִפּוּרִים.

אֲנָשִׁים, יְשִׁישִׁים לֹהַבִים מְלְאֵי הוֹד.

גֵּאִים.

בַּעֲלִי זִיק בָּעֵינַיִם שֶׁל עֶצֶב? שִׂמְחָה?

גֵּאִים.

וְהוֹלְכִים וְגוֹוְעִים.

וְהוֹלְכִים וְגוֹוְעִים.

 

·        עדו ניצן, תלמיד בתכנית "אמירים" ובחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, מלמד בבית הספר "אופק" לילדים מחוננים ומדריך בבית ש"י עגנון".

 

הדאגה / רונית בכר שחר

 

קִדַּשְּנוּ אֶת הַדְּאָגָה הִשתַּחֲוֵינוּ לָהּ,הֵבֵאנוּ אוֹתָהּ עָלֵינוּ בְּכָל מַעֲשֵׂינוּ

אֶת חֹסֶר הַשֶּׁקֶט, הַבִּלְבּוּל הַנִּמְשָׁךְ בֵּין הַקִּירוֹת,

קִדַּשְּנוּ אוֹתָהּ קשרנוּ לָהּ צְרוֹרוֹת, פְּרָחִים, יְרִיּוֹת, מְלוֹא הַטֶּנֶא סַל

עִרְסַלְנוּ אוֹתָהּ מִלְּמַטָּה מֵעַל

אֵיךְ כָּךְ הוֹלַכְנוּ שוֹלָל וְתַרְמִית, שאִם לֹא נִדְאַג 

אוּלַי נָמִית,

אֶת חַיּוּתֵנוּ אֶת תִּקְתּוּקוֹ שֶׁל הַלֵּב, אֶת הֶבֶל הַנְּשימָה

הִכְנַסְנוּ אוֹתָהּ אֶל בָּתֵּינוּ כְּבַת לְוָיָה, כְּמַלְכָּה, 

כְּנֶכֶס מַלְוֶה בָּרִבִּית

כִּשמָרִים גָּדְלָה הִיא כְּרוּחַ תְּזָזִית, כְּהֶריוֹן בֶּן שנִים לְלֹא הַפָּלָה

אֵיךְ כָּךְ הוֹלַכְנוּ תַּרְמִית וְשולל

אִפְשרנוּ לָהּ לְפַזֵּז פְּנִימָה אֶל הַחֶדֶר אֶל כָּל חֹר, כָּל פִּנָּה

בְּשִׂמְחָה בּרוֹן בְּצַעֲדֵי רִקּוּד תֵּימָנִי

אַחַר כָּךְ אָמַרְנוּ

הנה דּוֹר שֵׁנִי

אַחַר כָּךְ כְּבָר הָיִינוּ מַמָּשׁ מֻתָּשים

כְּשאָמַרְנוּ

הִנֵה דּוֹר שלִישִׁי.

 

 

יעל / רונית בכר שחר

 

כְּשֶׁתִּנָּשְׂאִי תִּלְבְּשִׁי שִׂמְלַת כַּלָּה עֲשׂוּיָה מִכַּנְפֵי פַּרְפָּרִים לְבָנִים 

שְׂעָרֵךְ הַצְהַבְהַב יִגְלֹשׁ גַּלִּים גַּלִּים עַל גַּבֵּךְ כְּמַפְּלֵי חַמָּנִיּוֹת טְרִיּוֹת  

סֹמֶק לְחָיַיִךְ יִבְעַר כְּבַד אַרְגְּמָנִי שֶׁיּוּבָא מִדַּמֶּשֶׂק

וְשֹׁבֶל שִׂמְלָתֵךְ כֻּלּוֹ חֶלְזוֹנוֹת שְׁקוּפִים

אֲנִי אֹחַז בְּיָדֵךְ בְּרַכּוֹּת כְּשֵׁם שֶׁאָחַזְתִּי בָּךְ בָּרֶגַע שֶׁנּוֹלַדְתְּ

וּלְרֶגַע אֶשְׁכַּח אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת מֵהֶם קְרַעְתִּיךְ

עֲבוּר אָבִיךְ

וְאֶת הַכְּאֵב שֶׁנִּגְרַם לָךְ בְּעֶטְיִי

 

·       רונית בכר שחר זכתה בציון לשבח בפרס פסח מיילין ושיריה פורסמו במגזינים שונים כולל במגזין של אוניברסיטת סטאנפורד באנגלית לצד העברית. השירים מתוך הספר "אמא" בהוצאת עם עובד.

 

 

זיכרון / נעמה הכט

 

בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה הַזֶּה אֲנִי עוֹמֶדֶת אֶת סָבְתָא שֶׁלִּי

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

יַחַד אֲנַחְנוּ זְקוּפוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁאֵי פַּעַם הָיִינוּ,

כָּל סֶנְטִימֶטֶר הוּא קְרוֹב מִשְׁפָּחָה

כְּמוֹ שֶׁהָיוּ לָהּ כֻּלָּם

כָּל סֶנְטִימֶטֶר

מִשְׁפָּחָה

כְּמוֹ שֶׁעָמְדָה אוֹתָם

כְּמוֹט בַּרְזֶל מַתְרִיס מוּל רוּחַ חֲזָקָה

מִיּוֹם מוֹתָם

עַד יוֹם מוֹתָהּ.

 

צפירה/ נעמה הכט

 

מִכָּל נִצּוֹלֵי הַשּׁוֹאָה הַחַיִּים

דַּוְקָא אַתְּ,

שֶׁחַיַּיִךְ הֵם לָרִאשׁוֹנָה רַק שֹׁבֶל

בְּלִבּוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר,

עָלִית בְּרוּחִי.

 

אֵיךְ זוֹכְרִים אֶת זֶה עַכְשָׁו

אֲנַחְנוּ, שֶׁלֹּא הָיִינוּ,

שֶׁרַק שָׁמַעְנוּ צְעָקוֹת בַּלַּיְלָה,

הֵרַחְנוּ זֵעָה עַל הַסָּדִין,

אֵיךְ נִזְכֹּר

אֶת רֵיחַ הַשְּׂרֵפָה שֶׁכִּלְּתָה,

גַּם אֲחוֹרַנִּית בַּזְּמַן

יַלְדוּת מְאֻשֶּׁרֶת עַל שְׂפָתוֹ שֶׁל אֲגַם.

 

מִכֻּלָּם עָלִית לִי אַתְּ,

אָז אִתָּךְ אֲנִי עוֹמֶדֶת

נִזְכֶּרֶת.

 

·       נעמה הכט, בת 27, גרה בתל-אביב, בעלת תואר ראשון בספרות עברית ופילוסופיה מטעם אוניברסיטת בן-גוריון. כותבת שירה ופרוזה. מחברת ספר השירה "זריחה אחרת" (הוצאה עצמית - הוצאה לאור).

 

אוּד  / חן בת-ציון אריאל

                                      לסבתי, בת-שבע אריאל (שוורצברג)

 

בַּת אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, בַּת־שֶׁבַע

קָפְצָה מֵהָרַכֶּבֶת לִטְרֶבְּלִינְקָה

הִתְגַּלְגְּלָה בַּשֶּׁלֶג, כָּל קֹר הָעוֹלָם אָצוּר בּוֹ,

שָׁלוֹשׁ שָׁנִים נָדְדָה בְּזֶהוּת בְּדוּיָה

(וָלֶנְטִינָה, פְּלִיטָה רוּסִיָּה)

שָׁכְחָה אֶת שְׁמָהּ

אַחַר כָּךְ נִזְכְּרָה,

וְאָז שִׁשִּׁים שָׁנָה הֶעֱמִידָה פָּנִים בִּגְבוּרָה

בְּעִוָּרוֹן עַצְמִי אִלֵּם,

בַּסּוֹף בָּא הָאַלְצְהַיְמֵר לְאַכֵּל אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַכַּעַס

מֵאָז הִיא טוֹבַעַת בִּתְהוֹמוֹת

לְלֹא סוֹף שֶׁל נְשִׁיָּה.

 

וּמִי שֶׁלֹּא עָבַר נָאצִים

וּמִי שֶׁלֹּא כָּזֶה חָזָק

אֲבָל בַּדִּי־אֶן־אֵי אֶצְלוֹ זוֹרֶמֶת צְרִירַת הַצּוֹרֵר,

אֵיךְ יְנַסֶּה לְהַתִּיר

וְהוּא מְקַלְגֵּס עַצְמוֹ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה

וְהוֹלֵךְ וְשׁוֹכֵחַ

אֶת מֶכָנִיקַת הַצְּלִילָה וְהַשִּׁיבָה.

 

וְכָל סֶרַח עוֹדֵף הַחְצָנָה

וְכָל הַסְתָּרָה יְתֵרָה

נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל בּוֹ נִסְפֵּית

הַקְּלִפָּה מִתְגַּבַּהַת,

הַגֶּרְמָנִי מֵרִים ראֹשׁ

 

·       חן אריאל, בוגרת החוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון, עוסקת בחינוך, מוזיקאית.

 

 

אלוהים / עדי וולפסון

 

אַחֲרֵי זֶה לֹא הָיָה לָהּ אֱלֹהִים

הֵם נִפְרְדוּ בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת

אוֹ שֶׁאֲפִלּוּ לִפְנֵי כֵן כְּשֶׁאָבִיהָ

מֵת עָלֶיהָ וְגַם אֲחוֹתָהּ

 

הוּא לֹא הָיָה בַּמַּחֲנוֹת

לֹא בַּדְּרָכִים הַמְפֻתָּלוֹת שֶׁאַחֲרֵי

הַמִּלְחָמָה שֶׁהוֹבִילוּ אוֹתָהּ

לְנַחֲלָה לֹא

לִמְנוּחָה

 

אֲפִלּוּ כְּשֶׁהַגֶּבֶר שֶׁתָּפַס אֶת מְקוֹמוֹ

בָּגַד בָּהּ הִיא רָצְתָה

לְאַבֵּד אֶת עַצְמָהּ

וְנִכְשְׁלָה

 

רַק הָרוֹפְאִים הִצְלִיחוּ לַחְתֹּךְ אֶת חַיֶּיהָ

בְּטָעוּת כְּמִי שֶׁפּוֹרְעִים חוֹב יָשָׁן

 

·       עדי וולפסון, יליד 1971 ,הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. פרסם עד כה שישה ספרי שירה.

 

 

דור 3 / יהודה לייב ויטלזון

 

אֲנַחְנוּ

שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ אֶת פַּרְעֹה

וְלֹא אֶת מֹשֶׁה

וַאֲפִלּוּ יַרְדֵּן מְפַכְפֵּךְ בְּנִיסָן

לֹא חָצִינוּ בְּחַיֵּינוּ.

 

קָשָׁה לָנוּ

עֲלִיבוּתָהּ שֶׁל הַצְּפִירָה:

טוּוּוּוּ

   טוּוּוּוּ

      טוּוּוּוּ

 

וּבְכָל זֹאת עָשִׂינוּ מַאֲמָץ

וְצָחַקְנוּ בָּהּ

כִּשְׁאָר הַיְּלָדִים.

 

שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹם הַשּׁוֹאָה בִּשְׁבִילֵנוּ

הוּא יוֹם-יוֹם וְלַיְלָה.

הוּא מִסְדְּרוֹנוֹת צָרִים בַּבַּיִת וּבָהֶם תְּלוּיוֹת

דִּמְמוֹת פֶּתַע שֶׁל כְּלֵיזְמֶרִים בְּצִבְעֵי פֶּחָם.

הוּא סָבְתָא

שֶׁלְּאַחַר הַמַּתָּנוֹת לַחַג               

נֶאֱנֶקֶת בַּחֲלוֹמוֹתֶיהָ, וַאֲנַחְנוּ בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ

מִתְחַפְּרִים לְאִבּוּד בֵּין קִיר לִשְׂמִיכָה.

הוּא גְּבִישׁ תְּמוּנוֹת קְטַנּוֹת חַסְרוֹת תַּאֲרִיךְ בְּסוֹף אַלְבּוֹם הַחֲתֻנָּה שֶׁל הוֹרֵינוּ.

הוּא הַשֵּׁם הַשֵּׁנִי שֶׁלָּנוּ

שֶׁאֶפְרוֹ עֲדַיִן מְנַשֵּׁב בְּיַבֶּשֶׁת לֹא לוֹ.

 

·       יהודה לייב ויטלזון, יליד 1985, מתגורר בירושלים. ספר ביכוריו, "ממיתר החולין", ראה אור בשנת 2017 בהוצאת "עמדה" וזכה בפרס שרת התרבות ליצירת ביכורים. ספרו השני "תועפות בראשית" ראה אור בשנת 2019.

 

 

 

רעב / סיגל אשל

 

בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה אֲנִי נִתְקֶפֶת רָעָב.
מִסְתּוֹבֶבֶת בַּמִּטְבָּח, מְחַפֶּשֶׂת מַשֶּׁהוּ,

הָרַדְיוֹ מַזְעִיק אוֹתִי בְּעֶשֶׂר בְּדִיּוּק,
וַאֲנִי נֶעֱמֶדֶת דֹּם לְיַד הַמְּקָרֵר. 

 
צְפִירוֹת רְחוֹקוֹת פּוֹעוֹת דֶּרֶךְ הַתְּרִיס.

זֶה מַתְחִיל לִנְקֹב. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל אַרְנֶסְטִי וְאִילְזָה, סָבַי הַמְאֻמָּצִים, 
אַנְדַּרְטוֹת כְּחוּשׁוֹת שֶׁל שִׂמְחַת חַיִּים 
שֶׁחִיּוּךְ תְּמִידִי נִמְשַׁח עַל פָּנֵיהֶם

לְפָחוֹת בַּיּוֹם, לְפָחוֹת בִּמְחִיצָתִי.

עַד הַסּוֹף הִתְגַּעְגְּעוּ לְ'שָׁם,'
לְטִיּוּל בְּזוּגוֹת בִּשְׂדֵרוֹת יְמֵי הַבַּחֲרוּת,
לַקָּפֶה הַצֶּ'כִי וְלָרִקּוּדִים,
לַקּוֹנְצֶרְטִים בֵּין עַרְבַּיִם עִם כַּרְטִיס שֶׁל סְטוּדֶנְט,
לְכָל מָה שֶׁנִּפְתַּח וְנִסְגַּר עַל סַף גִּיל שְׁלֹשִׁים.

וַגְנֶר הִתְנַגֵּן בַּטֵּיפּ הַשָּׁחֹר נַגֵּן וָשׁוֹב 
עַד אַחֲרוֹנַת נְשִׁימָתָהּ שֶׁל אִילְזֶה,

עַד אַחֲרוֹן כְּאֵבָיו שֶׁל אַרְנֶסְטִי.

 

אֲנִי זוֹכֶרֶת בַּקִּבּוּץ זְעָקָה נִגְזֶלֶת

מִקְּצֶה חֲדַר הָאֹכֶל עַד קָצֵהוּ –

סַבָּא מָאיֵּר צוֹעֵק ״פּוּדִינְג!״

בְּמִבְטָא יֶקִי חָרִיף.

 

וַאֲנַחְנוּ צוֹחֲקִים בִּבְעָתָה.

 

בְּעֶרֶב יוֹם הַשּׁוֹאָה תמיד מַקְרִינִים 
אֶת ״הַמַּכָּה ה-81״,
"הם הלכו כְּצֹאן לַטֶּבַח," מסבירים.

 

בֶּטַח הָיָה נוֹרָא צָפוּף, אני חוֹשֶׁבֶת, וּמָה זֶה

בְּעֶצֶם אוֹמֵר,
"כְּצֹאן"?

 

וּבְכָל יוֹם זִכָּרוֹן מַקְרִיאִים אֶת ״נֶדֶר.״
מִצְטָרֶפֶת לַדִּקְלוּם בַּאֲרֶשֶׁת רְצִינִית,
אֲנִי מִתְפַּלֵּאת שֶׁכֻּלָּם יוֹדְעִים עַל-
פֶּה מָה שֶׁסַּבָּא שֶׁלִּי אַבְרַם כָּתַב,
לְחֶלְקָם נִתְקַע הַ'קּוֹנַם' בַּגָּרוֹן.

וְהַהוֹרִים וְהַסָּבִים מִ"שָּׁם" עוֹד מְגָרְשִׁים שֵׁדִים וַחֲלוֹמוֹת רָעִים בְּמִסְדְרֵי גְּבוּרָה,

וְהַכְּאֵב, תָּמִיד מֻרְחָק, כְּהֵד חִוֵּר שֶׁל תֹּפֶת לַיְלָה,
כְּאֶפְשָׁרוּת שְׁאוֹל שֶׁבְּיָדֵינוּ לְמַגְּרָה – הֲרֵי נִהְיֶה
שְׁזוּפִים וּשְׁרִירִיִים וְלוֹחֲמִים. 
כָּל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ.

וּלְיָמִים, כְּשֶׁאֹכַל כְּנֶגֶד מָוֶת,
אַקְדִּישׁ לָהֶם

פִּסּוֹת שֶׁל לֶחֶם, שְׁיָרִים.

 

·       סיגל אשל, משוררת, עורכת ואמנית במה. שיריה פורסמו בכתבי עת בדפוס וברשת. ספרה הראשון "דם בודד" יצא בהוצאת "שופרא" בעריכת אילן שינפלד. ספרה השני "איפה זה שם" עתיד לצאת לאור בשנה הקרובה.

 

 

פּוּר עַלִּיזָה / שירי ראב

 

עַלִּיזָה, הֲמוֹן שָׁנִים מַפְרִידוֹת בֵּינֵנוּ וּבְנוֹסָף אַתְּ בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה וַאֲנִי כָּאן אָז אֶפְשָׁר לְהָבִין לָמָּה אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא נִפְגָּשׁוֹת אוֹ מְדַבְּרוֹת כְּמוֹ פַּעַם.

 

חָשַׁבְתִּי שֶׁהַיּוֹם זֶה יוֹם טוֹב לִכְתֹּב לָךְ.

יוֹם הַשּׁוֹאָה הִגִּיעַ.

הַיּוֹם הַזֶּה מוֹצִיא מִמֶּנִּי לָרִאשׁוֹנָה הֲמוֹן כַּעַס וּבְעִקָּר אַכְזָבָה. הָיְיתָה שָׁנָה קָשָׁה מִדַּי בָּרְחוֹבוֹת.

אָדָם לְאָדָם זאב. חֲמִימוּת מוח, אֵין הַסְּסָנוּת – לְהָגִיב, לִתְקֹף, לְהַבִּיעַ דֵּעָה.

 

קִבַּלְתְּ אוֹתִי בְּחִיּוּךְ וּבִזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת.

בְּלִי הַרְבֵּה הֶסְבֵּרִים, בְּאֶמְצַע כֹּל שִׁיעוּר, הֶרְאֵית לִי שׁוּב וָשׁוּב אֶת הַמִּסְפָּר וְאֶת כּוֹס הַסֻּכָּר אוֹתָהּ הוֹצֵאתְ מִתּוֹךְ הוויטרינה.

הָיִיתִי מַעֲמִידָה פְּנֵי מופתעת וְשׁוֹאֶלֶת שְׁאֵלוֹת כְּאִלּוּ זֹאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה וּמַקְשִׁיבָה לָךְ בִּתְשׂוּמַת לֵב לַסִּפּוּר שֶׁהִכַּרְתִּי כְּבָר בְּעַל פֶּה.

אָהַבְתִּי לִשְׁאֹול אוֹתָךְ שְׁאֵלוֹת.

אָהַבְתִּי אוֹתָךְ.

 

6 שָׁנִים שֶׁל לִמּוּדֵי פְּסַנְתֵּר.

מִתּוֹכָם אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁעֵר בְּהַעֲרָכָה גַּסָּה שֶׁאַרְבַּע וָחֵצִי שָׁנִים עָבְרוּ בְּדִבּוּרִים וְהַיִּתְרָה הֻקְדְּשָׁה לִנְגִינָה.

 

מְנַגְּנוֹת יָד בְּיַד. הַיָּד שֶׁלִּי טוֹעָה וְשֶׁלָּךְ מְתַקֶּנֶת. טוֹעָהּ וּמְתַקֶּנֶת. כָּכָה שׁוּב וָשׁוּב עַד שֶׁזֶּה מַצְלִיחַ. וּכְשֶׁזֶּה מַצְלִיחַ... קָשֶׁה לְתָאֵר כּוחָהּ שֶׁל נְגִינַת פְּסַנְתֵּר. נְגִינַת פְּסַנְתֵּר אִתָּךְ.

 

פְּסַנְתֵּר רוּסִי יָשָׁן וּבַיִת קָטָן בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיּיָה.

כָּל שְׁבוּעַ הָיִיתְ מְסַפֶּרֶת לִי שֶׁהַיּוֹם הַבֵּן שֶׁלָּךְ בָּא לבִיקּוּר.

אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ וְכָעַסְתִּי עָלָיו כָּל כָּךְ. מָתַי כְּבָר יָבוֹא אֵלַיִךְ?

אַחֲרֵי שָׁנִים הֵעַזְתִּי לִשְׁאול אֶת עַצְמִי בְּשֶׁקֶט אִם יֵשׁ לָךְ בֶּן. אוּלַי הָיָה.

 

חָלַף כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן מֵאָז לִמַּדְתְּ אוֹתִי לָשֶׁבֶת זקוּף עַל כִּיסֵּא מְאֹד לֹא נוֹח לְצִדֵּךְ וּלְהַעֲלִים אֶת כּל הָעוֹלָם בְּרֶגַע לְמֶשֶׁךְ שָׁעָה.

 

הָרֵסִיטָלִים שֶׁהַעֲנָקַת לִי הֵן אַחַת החוויות הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁהֶעֱנִיקוּ לִי.

 

נִיגַּנְתְּ הַכִּי טוֹב שֶׁשָּׁמַעְתִּי כֹּל חַיֵּי.

 

זִכְרֵךְ בָּרוּךְ הוּא

וְנוֹכְחוּתֵךְ כָּאן הָיְיתָה אַחַת וִיחִידָה.

 

·       שירי ראב, תושבת עמק חפר. כותבת שירה, פרוזה, מחזאות ותסריטים.

 

 

דור כלשהוא/ נועם דרומי

 

שׁוֹאָה לְמִי שֶׁרַק הֵרִיחָה שׁוֹאָה.

לְכוּ מִמֶּנִּי מוֹרוֹת לְסִפְרוּת שֶׁכָּכָה גְּזַלְתֶּן מִמֶּנִּי אֶת הָאֲוִיר לַנְּשִׁימָה.

זְקוּפָה וְגֵאָה הָלַכְתִּי אָז בְּמִסְדְּרוֹנוֹת בֵּית הַסֵּפֶר

כְּמִי שֶׁזָּכְתָה בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ וְרֹאשָׁהּ כִּתְרֵי נְעוּרִים.

אֵיכָה הֵם הַזְּקֵנִים הַהוֹלְכִים מַהֵר וּמִתְקַבְּצִים לְקוֹל

שְׁרִיקוֹת וּנְבִיחוֹת?

וְשָׂפָה זָרָה בַּמִּינוּס מַעֲלוֹת שֶׁהַדֶּרֶךְ בָּהּ תָּמִיד אָצָה.

גְּבָרִים צְמוּתֵי פֶּה הֲדוּקֵי מַדִּים וְסִכּוֹת דּוֹקְרוֹת עַל חָזָם.

לְכִי מִמֶּנִּי עִם קוֹלֵךְ הָאִטִּי הַמַּקְרִיא עַל חוֹמָה, וְאֶת הַגַּן וְעַל יַלְדָּה כְּחוּשָׁה עִם סַל הַתַּפּוּחִים.

אִמָּהוֹת, אָבוֹת, גְּדֵרוֹת אַרְנֶבֶת מְרוּטַת עוֹר צוֹפָה בָּם, וְהַמַּיִם, נִמְזָגִים נִשְׁפָּכִים בְּכַוָּנָה לֹא אֶל הַפִּיּוֹת הַמַּבִּיטִים חֲנוּקִים כִּי

רַע, רַע כָּל כָּךְ הָאָדָם.

יֶלֶד מִסְתַּתֵּר בְּאָסָם

וִילָדִים עִם קִלְשׁוֹן צוֹחֲקִים בִּשְׁמוֹ עַל כִּי מְצָאוּהוּ

כִּי רַע, רַע כָּל כָּךְ הוּא הַיֶּלֶד הַנּוֹלָד מִן הָאָדָם.

 

לְכוּ מִמֶּנִּי.

עִם הגִ'ינְס פָדֵאלַפוֹן שֶׁקָּנִיתִי אֵצֶל צִיפִּי בְּשׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים בְּתֵל אָבִיב וְהָלַכְתִּי בְּמִסְדְּרוֹנוֹת בֵּית הַסֵּפֶר כְּמִי שֶׁעוֹלָמָהּ נֶחְתַּם עַל תְּכֵלֶת הָרָקִיעַ כִּי מָה רָבוּ פְּלָאָיו בַּתֵּבֵל כֻּלָּהּ.

דְּבָרִים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי עַד שֶׁבְּנֵי מֵּעַי גָּעֲשׁוּ

עַד שֶׁבֵּית בְּלִיעָתִי רָכַן לְהָקִיא וְלִצְעֹק אֶת הַכֹּול –

שֶׁרַע, רַע כָּל כָּךְ פְּרִי בִּטְנָם שֶׁל חַוָּה וְאָדָם

וְרוֹעוֹ מַאֲכֶלֶת וּפְלָאָיו כֶּתֶם, רְבָבָה וְדָם.

כִּי אֵין בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ זְקֵנִים שֶׁהוֹלְכִים כָּךְ מַהֵר

וְשָׂפָה זָרָה יְכוֹלָה שֶׁתְּעַקֵּר אָזְנַיִם עַל מַעֲשִׂים שֶׁפָּשְׁעָה בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.

 

לְעַגֵּל אֶת הַשְּׂפָתַיִים כְּמִזְמוֹר. אוֹ כשִׁיר עֶרֶשׂ לְתִינוֹק יוֹנֵק הַדְּבַשׁ וְהֶחָלָב.

רַכּוֹת תִּהְיֶינָה. כְּמוֹ יוֹרֶה וּבְרָכָה, כְּתוּבוֹת באוֹתִיּוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם, כְּמוֹ עִרְסוּל.

זֶה לָכֶם גְּבָרִים צְמוּתֵי פֶּה וְנָשִׁים –

כִּי יֶלֶד הוּא יֶלֶד

וִילָדִים לֹא מִסְתַּתְּרִים.

 

·       נועם דרומי, בת 39 מהמושב מיצר שבדרום רמת הגולן, אחות במקצועה וכותבת, בעיקר שירה. נשואה עם שלושה ילדים, שלושה חתולים ועוד מכל העולם.

 

 

קתטר / אורית גולדמן

 

כָּעֵת הַכֹּל בְּדִיעֲבַד

כִּי כְּבָר הָיָה וְנֶאֱמַר

וְנִכְתַּב,

הַכֹּל כְּבָר נִכְתַּב

וְטֻקַּס בְּהַעֲמָדָה      

וְחֻלְצָה

לְבָנָה וְלֹא אֲנִי

זֹאת שֶׁאָמְרָה

וְכָתְבָה

שֶׁסֻּפַּר וְנֻצַּל

עַד חֻמְצָה

וְהַכֹּל הָיָה חַי

בַּתְּמוּנָה

גּוּפוֹת יְלָדִים

מוּל גִּדְרוֹת תַּיִל

בַּשָּׁחֹר תָּמִיד לָבָן

וְכָל שֶׁנּוֹתַר בַּקָּתֵטָר               

שֶׁל סַבָּא חַיִּים

עוֹד יַמְשִׁיךְ וְיֻזְרַק

בְּאִינְפוּזְיָה

אֶל דַּם יְלָדַי.

 

 

המטבח / אורית גולדמן

 

הַמִּטְבָּח הָיָה חֶדֶר,

מְחֻבָּר לְמִרְפֶּסֶת שֵׁרוּת,

מְחֻבֶּרֶת לַחֲדַר אַמְבַּטְיָה,

מְחֻבֶּרֶת לְמִּסְדְּרוֹן,

וּמִמֶּנּוּ דֶּלֶת הֲזָזָה

אֶל הַמִּטְבָּח.

 

הַמִּלָּה 'אֻמְצָה' מֵעוֹלָם לֹא נֶהֶגְתָה.

זֹאת תָּמִיד הָיְתָה קְצִיצָה.

שְׁטוּחָה מְאֻפֶּרֶת.

אָחִי הַקָּטָן הָיָה בּוֹלֵעַ אֶת הַכֹּל בִּשְׁנֵי בִּיסִים

וּמֵקִיא בַּשֵּׁרוּתִים

אֲחוֹתִי הַגְּדוֹלָה הָיְתָה אוֹכֶלֶת

בְּפֶה סָגוּר

עַד שֶׁהִפְסִיקָה לָבוֹא.

אֲנִי אָכַלְתִּי אוֹתָהּ

בְּתִבּוּל קְלִפּוֹת

תַּפּוּחֵי אֲדָמָה וְיָד

שֶׁל חַיָּל מֵת

עַל דֶּלְפֵּק

בְּסוֹף הַמִּלְחָמָה –

חִלְּקוּ שָׁם שֻׁמַּן חֲזִיר.

 

פִּירֶה הַמַּיִם, שֶׁלֹּא הִתְעַרְבֵּב

עִם הַבָּצָל הַמְּטֻגָּן,

צָרַב בִּגְרוֹנִי,

בִּזְמַן שֶׁסַּבָּא שָׁאַב גְּרוֹנוֹת עוֹף.

תֹּאכְלִי! תֹּאכְלִי!

יֵשׁ קוֹמְפּוֹט? שָׁאַלְתִּי.

סָבְתָא הִנִּיחָה אֶת הַגְּרוֹנוֹת שֶׁלָּהּ

וְחִיְּכָה.

 

·       אורית גולדמן, בת 40, אם לשניים, אשת מחשבים. בשנה האחרונה מוציאה לאור שירים אחרי עשרות שנים של כתיבה למגירה.

 

 

*  /  ענת אורפז

 

גַּם אֲנִי מְעַט שׁוֹאָה.

 

וּמַדְגִּישָׁה

-מְעַט-

 

כְּדֵי לֹא לִפְגֹּעַ

בְּאֵלֶּה שֶׁהֵם

שׁוֹאָה שֶׁל

מַמָּשׁ.

 

גַּם אֲנִי מְעַט שׁוֹאָה.

 

אֹכֶל מֵהַצַּלַּחַת

אָכַלְתִּי תָּמִיד

עַד הַסּוֹף.

 

לֹא מְשַׁנֶּה

אִם הַבֶּטֶן

כָּאֲבָה.

 

סָבְתָא סִפְּרָה

עַל קְלִפּוֹת

שֶׁל תַּפּוּחֵי

אֲדָמָה.

 

גַּם אֲנִי מְעַט שׁוֹאָה

 

אָסוּר לְהַרְגִּיז

אָסוּר לִהְיוֹת

יַלְדָּה רָעָה.

 

כָּכָה סָבְתָא אָמְרָה.

לֹא לִהְיוֹת כְּמוֹ

מָה שֶׁהִיטְלֶר

כְּבָר הָיָה.

 

גַּם אֲנִי מְעַט שׁוֹאָה

 

סַבָּא שִׁתֵּק אֶת

כָּל הַמִּסְפָּרִים

שֶׁהֻזְרְקוּ לוֹ

לְתוֹךְ הַיָּד.

 

סָבְתָא צָעֲקָה אוֹתָם

וְקִלְּלָה.

 

גַּם אֲנִי מְעַט שׁוֹאָה

 

גָּדַלְתִּי מְחֻבֶּקֶת

בְּסִפּוּרִים

עַל מֶנְגֶלֶה,

מַחֲנוֹת

וּכְלָבִים.

 

הִצְלַחְתִּי לְדַמְיֵן

עֲגָלוֹת עֲמוּסוֹת

בְּמֵתִים

 

וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי

לֹא לְהָבִין.

 

סַבָּא וְסָבְתָא

כְּבָר אֵינָם

בֵּין הַחַיִּים.

 

אֲבָל עֲדַיִן

הֵם כָּאן.

תָּמִיד

יִהְיוּ.

 

שֶׁהֲרֵי אֲנִי...

מְעַט שׁוֹאָה.

 

·       ענת אורפז, משוררת ישראלית. בקרוב ספר ביכורים בהוצאת סטימצקי 'כשבאה אהבה אני משוררת לה'. נכדה ללאה וגבריאל מנדל, שורדי אושוויץ.

 

 

הטקס / שיר שבת ספיר

 

יְלָדִים שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים

מְסַפְּרִים סִפּוּר שֶׁל הַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת

עַל יְלָדִים בְּלִי יַלְדוּת.

שִׁבְרֵי מִלִּים וּצְלִילִים

וּתְנוּעוֹת גַּסּוֹת.

הַמּוֹרָה מְתַקֶּנֶת חִתּוּךְ דִּבּוּר.

הֵם מַבְלִיעִים צִחְקוּק שֶׁל מְבוּכָה.

וּצְפִירָה וּשְׁתִיקָה

וּכְבָר הֵם נוֹשְׁמִים לִרְוָחָה -

הַהַצָּגָה הִסְתַּיְּמָה.

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ בַּשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה

מִצַּד יָמִין קָרוֹב לַדֶּלֶת

תָּמִיד קָרוֹב לַדֶּלֶת.

נִמְנַעַת מִמַּגָּע

גַּם הַפַּעַם הִיא נִצְּלָה.

הִיא יוֹדַעַת הֵיטֵב אֶת

כָּל הָעֻבְדּוֹת

אֲבָל עִם כָּל שָׁנָה שֶׁעוֹבֶרֶת

הִיא מְבִינָה פָּחוֹת.

 

•  שיר שבת-ספיר, נולדה בירושלים, חיה בקבוצת כנרת. עוסקת בחינוך ובכתיבה. פרסמה שירים בכתבי עת שונים ובימים אלה יוצא ספר שיריה הראשון "תרגילים לחיזוק שרירי הלב" בהוצאת עיתון 77 ובעריכת אלי אליהו.

 

 

 

שִכחה / מרים גוטליב

 

רציתי להצליח לשכוח אותך סבא. רציתי שתהפוך לצל חולף בחלון הזכוכית הגלית שהפרידה בין חלל הסלון לחלל חדר האורחים. כאילו מישהו מתהלך שם בחדר מקצה לקצה אבל אתה לא שם. דבר לא נותר ממך מלבד ריח מי הפה החריפים בהם השתמשת, תחליף לסוכריות מנטה כחולות- עתירות סוכר. מה הטעם בזיכרון שמייצר געגוע. את רמות הגעגוע בדם שלי אי אפשר להמיר בתזונה נטולה ודלה.

אני פוגשת בגבך המתרחק ברחובות ירושלים, ועד שאני מספיקה לרוץ אל עבר הדמות הכפופה מעט בשיער לבן ובחליפה אביבית כחולת פסים אתה כבר אינך, מתחלף בדמותו של זקן אחר, שאינו שלי, כזה שמעולם לא זכרתי וודאי לא אתקשה לשכוח.

בצליל שעושה כפית המגרדת עד לקצה קופסת פלסטיק של אשל 3% שומן, שלא יישאר בקרקעית דבר "תאכלי, תאכלי, יש פה עוד קצת". מראה של יד נוּקשַת אצבעות, ורידים כחולים ועבים מתפתלים סביב סביב כאילו אומרים-אני פה בשביל לתרום דם. אני פה כדי להרים משאות כבדים, כדי לסלול כבישים בחדרה בפטיש ברזל מונף.

בתנועה המונוטונית של כסא הנדנדה החום שעמד תדיר מול הטלויזיה הקטנה, מעולם לא ישבת עליו סבא, בז למנוחה, מאמין גדול בחיים של תנועה מתמדת המרחיקה את המתים ועסוקה באהבת החיים הקרויים על שמם.

סבא ליד שולחן מטבח לבן בדירה הנקייה בשכונת רחביה מחשב חשבונות בעפרון מחודד, מחבר ומחסר מספרים אלו לאלו כדי לאזן הוצאות והכנסות מחנות המזכרות הקטנה בהיכל שלמה. תמונות של "מזרח" עשויות אותיות קטנטנות של פרקי תהילים שהוא עצמו מעולם לא אמר, פסלוני גמלים מיניאטוריים מגולפים מעץ זית אותם רכש מספקים ערביים במזרח העיר, מגע גדילי הצמר המתנדנדים מצוואריהם המעוקלים עוד אחוז באצבעות ידי. אני זוכרת את סבא ואת הרשימות שלו שנדמו בעיני ל"רשימת וָאנְזֶה" אינסופית. כמה יהודים בפולין וכמה באלבניה, כמה תחת שלטון צרפת באירופה וכמה מחוצה לה, בצרפת שבצפון אפריקה. סבא חיבר יחידות של גמלי עץ ים-תיכוניים שהצליח למכור לקבוצות של יהודים אמריקאיים במגבעות קש ארוגות שתי וערב ואני חיברתי יהודים מתנדפים בסלילים שחורים ועבים מארובות עשויות לבֵנים אדומות, צרות וכבדות.

אני זוכרת אותך בַּעֵרוּת ובַחלום. שינה כבדה של צהרים, תחת שמיכה חמה מדי, מעירה בי תמיד את אותו חלום מטריד. הוא מתחיל בקול מונוטוני של גלגלי ברזל על מסילת רכבת, ממשיך בתחושת מחנק וצפיפות ומסתיים במראה של מישורים ירוקים מנוקדים בעיירות ובפרות ובגלילי שחת אסופים החולפים על פני מבעד לצוהר זעיר מרושת בתלתלי תיל חלודים. אני נער בן שש עשרה מביט החוצה מבעד לחלון קרון בקר בדרך לעיירה אושווינצ'ים. אני סבא שלי מבלי שסיפר לי מעולם על אותה נסיעה שארכה חיים שלמים. נסיעה אותה החל כילד עם אבא ואמא, אחות אחת ושני אחים וסיים כיתום, ערירי ויחידי בעולם. קורת עץ שרופה ששרדה מבית.

נפלא ממני החלום הזה שנתפר משאריות של שתיקות ומסרטי תיעוד שראיתי בבית הספר. איך יכולתי להיות סבא ממש מבלי שסיפר לי בקולו ולו פעם אחת על זיכרון הליטוף של אמו על לחי לפני שנלקחה לטור ההולכים אל מותם בלי דעת. איך יכולתי להרגיש כמו צמרמורת חולפת בתוך עצם את ההבנה הפתאומית שאין אבא ואין אמא. איך הבנתי את מה שגם הוא הבין-שעל כתפיו הקדיש מעתה ועד עולם. סבא שלי המתהלך תדיר בכתפיים כפופות מטה כאילו כל הקדישים כולם יושבים עליהן מימין ומשמאל. רק כובד המשא, בלי מילים.

מעולם לא שאלתי: "סבא. איך זה להיות לבד". סבא שלא חיבק או אמר שהוא אוהב, אבל את אהבתו יכולתי לזכור בבהירות מהביקורים שלו בכל יום ראשון בבית הורי, מתנועת שפתיו הנושפת אל תוך מכונת הגילוח של אבי-בנו, מוודא שהיא נקייה ועובדת, עד השבוע הבא. ככה סבא אהב אותנו- בידיים עושות שלא בוחלות בלכלוך ובקושי, ברגליים צועדות במהירות, בזרועות סוחבות סירי דגים קשורים בחוט משיכה לבן.

את סבא אני ממשיכה לזכור מהתמונות. רווח בין שיניו המחייכות, לבוש מדים, לראשו קסדת מתכת עגולה. סבא מחזיק אותי כתינוקת. סבא מביט בי נרגש במסיבת בת המצווה שלי. לא נושא דברים, לא מברך-רק מביט ואויר חם של קשר נושב ונושם ממנו אלי ובחזרה. מה ידעתי על העולם שאיבד. מה ידעתי על מסיבת בר המצווה שחגגו לו הוריו בפולין אלף תשע מאות ושלושים. לא ידעתי דבר. "היתה לי אמא. היה לי אבא. היו לי אח ועוד אח ואחות שהלכה ליערות וחזרה אל הבורות. הם היו ואחר-כך כבר לא היו ונשארתי רק אני". את כל המילים האלו שלא נאמרו אני מרגישה בחדות כאילו לא עברו עשרות שנים מאז עשה את המסע מזרחה לבוש בחולצת בד דקה תחתיה הטמין זוג תפילין בשקית קטיפה ירוקה.

מצווה על המת שיישתכח מהלב?

אני מסרבת לקיים.

 

·       * מרים גוטליב, בת 46, נשואה, אם לחמישה וסבתא לנכדה. מורה בתיכון 'יחד' המשלב דתיים-חילוניים ומנהלת מסעות בני נוער לפולין. תושבת הישוב דולב בהרי בנימין.