20 שנה אחרי שנולד, עלה י"צ רימון לארץ ישראל, שם פגש את הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'. היכרות זו הביאה להיכרות ואחר כך ידידות עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ידידות מכרעת בחייו שהשפיעה עליו ועל כתיבתו עמוקות. בעוד רימון המשורר כתב על הרב קוק כ"משורר היהדות", הרב קוק עצמו כתב עליו אף הוא וקרא להכיר בשירתו הייחודית; שירת קודש חדשה בשירת ישראל המתחדשת.

ואכן שירתו של י"צ רימון מתאפיינת, בין השאר, בשילוב של כתיבה בעלת מאפיינים לשוניים ותוכניים דתיים בכלים מודרניים. כך מצד אחד אוצר הדימויים לקוח מן התנ"ך ומדרשי חז"ל ומצד שני הריתמוס חופשי ומושאל מלשון הדיבור המתחלנת. זוהי שירה המדברת בקול אישי מאוד על אהבת אלוהים, אמונה בקודש וגעגועים אליו. פעמים רבות רימון רואה את האלוהים כרב-אמן בסדנתו כמו במחזור השירים "בערו שמי אמנות".

חלק ניכר משירתו הוא למעשה גלגול מודרני למוטיב עתיק של קשיים קיומיים באדם שתודעתו מכירה בכך שהוא בן לאלוהי ישראל, שדתיותו הישראלית לוהטת לנוכח פני אלוהיו. לכן זו שירה המכילה משפטים של יפי הבריאה מחד, לצד "משפטי אמונה בחושך" מאידך, משפטים המזכירים פסוקים מכוננים ביהדות כמו "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני". אמנם יש להוסיף כי לצד השיח האינטימי ואף הנועז עם אלוהיו, הבדידות הקיומית בשירתו עמוקה יותר, שבורה יותר מרוח קודמיו, בדידות שנדמה כי היא חלק בלתי נפרד מן האדם המודרני, בן המאות ה-19 וה-20.

 

 

 

אֵלִי אֲהַבְתִּיךָ...

 

אֵלִי, אֲהַבְתִּיךָ עַד כְּלוֹת נֶפֶשׁ וְאַחֲרֶיהָ.

רַגְלִי בָּצְקָה מִנְּדוּדִים, רֹאשִׁי רֵיק מֵעֹנִי,

אֵלְכָה אַחֲרֶיךָ עַל כָּל שְׁבִיל לְקוֹלְךָ,

סוֹדְךָ כָּמוּס עִמִּי, אֵשׁ אַהֲבָתְךָ תְּלַהֲטֵנִי –

וָאֶסְפֹּר יָמִים, וָאֶמְנֶה זְמַנִּים לְתִקְוָה –

וְהִיא עֲדֶן לֹא בָּאָה.

דְּרוֹר לְנַפְשִׁי לֹא קֹרָא, רִמְזְךָ לֹא בָּא,

עַתָּה אָמוּת, אֶכְלֶה בְּגַעְגוּעָי.

 

 

 

אֲנִי מֶלֶךְ מָט לִנְפֹּל...

 

אֲנִי מֶלֶךְ מָט לִנְפֹּל וְכִתְרִי נָפוּץ עַל רֹאשִׁי.

יִדֹּם כִּנּוֹר-קְסָמַי וְאָבָק לֹא כִּסָּהוּ.

אָצִיץ אֶל הָרְחוֹבוֹת, אָבוֹא אֶל הַשְּׁוָקִים,

לֹא חוֹלֵם חֲלוֹם אֲנִי – תֵּבֵל עָלַי נִסְגָּרָה.

 

דִּמְעָה זָרָה לִי וְאֵין עֶצֶב לְנַפְשִׁי,

תַּחַת מַשּׂוּאוֹת הָאוֹרָה אֲנִי נוֹפֵל;

לִבִּי שׁוֹאֵג פָּצוּעַ וְעַל שְׁלוֹמָיו שׁוֹקֵט,

בְּגֹדֶל כְּאֵב וּבְשֶׁטֶף נַחַת גּוֹוֵעַ.

 

רַק זוֹ, בִּגְאוֹן עֵינָהּ הֶחֱלַתְנִי,

וַתְּשַׂחֵק לְרַפְּאֵנִי כְּאֵם וּכְאָחוֹת –

הִיא תָבִיא מָזוֹר לִי בִּלְחָיֶיהָ,

וְכֹל בָּהּ יֶהְדְּפֵנִי אֶל חֶזְיוֹן-הָאַגָּדָה...

 

 

 

הַלַּיְלָה אֲנִי נִבְדָּל לְנַפְשִׁי...

 

א.

הַלַּיְלָה אֲנִי נִבְדָּל לְנַפְשִׁי, אֵין דָּבָר לִי עִם אִישׁ,

כִּי שׁוֹרָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵי כֹל;

אֶעְגַּם עִם כָּל עֵץ, אֶהְגֶּה כָּעוֹרֵב,

לִבִּי אֻמְלָל, רַק אָשְׁרוֹ-עָצְבּוֹ יְחֻנּוֹ.

 

הַלַּיְלָה אֲנִי נִבְדָּל לְנַפְשִׁי, אֵין לִי אָח וְאָחוֹת;

אֶהְגֶּה כְּיוֹנָה בּוֹדֵדָה בְּעַרְפִלֵּי לַיְלָה;

שִׁיר דּוּמִיָּה, דּוּמִיַּת יָם-מָוֶת...

 

ב.

לֵךְ בַּיְתָה, בְּנִי, הִתְיַחֵד עִם הָעֶרֶב;

כֻּתָּנְתְּךָ פַּסִּים, כֻּתָּנְתְּךָ אוֹרִים,

פָּחַדְתִּי עָגְמָתְךָ לַיָּמִים;

לֵךְ בַּיְתָה, בְּנִי.

 

ג

אֵין שָׁלוֹם לִי הַלַּיְלָה, אַזִּיל דִּמְעוֹתַי כַּנָּהָר,

אָמַרְתִּי נִרְפְּאוּ פְּצָעַי – וְלֹא נִרְפָּאוּ,

אֲהוּבָתִי לָבְשָׁה שָׁנִי עִם עֲדָנִים –

                     חָמְקָה כַּלַּיְלָה,

לֹא הֶעְגִּימַתְנִי וְלֹא הִצְהִילַתְנִי –

                     הַלַּיְלָה אָמוּת!..

 

ד

אָמַרְתִּי יוֹמִי קַן-אֲהָבִים – אֵי יוֹנָתִי?

הֲפָרְחָה לָהּ וְלֹא תִּגָּלֶה?

כְּנָפָהּ וֶרֶד, עֵינָהּ פַּז-שְׁקִיעָה –

וְלֹא תִהְיֶה לִי?

 

חָסְמוּ עָלֶיהָ שְׁבִילֵי בִּירָה,

נִסְתְּרָה בָּאַרְמוֹן;

חַנָּה! – חַנָּה! – חַנָּה!..

דּוּמִיָּה לַלַּיְלָה, לֹא חֲלוֹם לוֹ...

 

ה

אֶקְרַע כֻּתָּנְתִּי, אֶתְגּוֹלְלָה בֶּעָפָר,

שִׁגְעוֹנִי – אָשְׁרִי, שִׁגְעוֹנִי – אֲסוֹנִי,

לֹא בָּן אִישׁ לְרוּחִי,

לֹא שַׂחְתִּי לְאִישׁ עִצְבוֹנִי.

שִׂמְלַת עַלְמָה הָיְתָה לִי קֶסֶם-רְהָבִים,

חָמְקָה כַּלַּיְלָה, דָּמִיתִי כַּלַּיְלָה.

 

ו

תְּנוּ לִי יַיִן, מִסְכוּ לִי שֵׁכָר,

כִּי אָבַדְתִּי.

מַזָּלִי בְּעִקְּבוֹת סַהַר נֶעְלַם;

תְּנוּ לִי –

               וְאֹבַד!

 

 

 

מִתּוֹךְ הַמַּחֲזוֹר: בָּעֲרוּ שַׁעֲרֵי אֳמָנוּת...

 

ב.

עַל תַּלְתַּלֵּי נַעֲרָה בּוֹעֵר הָאֱלֹהִים

וְלֹא יֵבוֹשׁ.

מִמִּקְלַט הַנְּזִירִים יָצָא,

וַיִּשְׁתַּפֵּךְ עַל מְלוֹא מֶרְחֲבֵי הָאַרְגָּמָן –

הֲתַחְמֹד כָּאָדָם הָאֱלֹהִים?!..

מֵעֵין גֶּבֶר תַּזְהִיר,

שׁוֹבָב הָיִיתָ כָּמוֹנִי הָאָדָם!

הָבָה אֶרְדָּפְךָ גַּם אָנִי,

כִּי אוֹתִי רָדַפְתָּ

אֱלֹהִים נִצְחִי, אַהֲבָה!..