​

המטפיזיקה מבעד לשירה

 

עיסוקו של ספרה האחרון של טואג הוא במאבק האנוסים על שרידות רוחה של היהדות והשיבה אליה. אפשר לומר כי הספר עוסק, באמצעות הדמויות, בתחום המציאות הלא מדיד, במאבק רוחני, במאבק הנפש האנושית כנגד כוחות הרוע וההשמדה. מעצם תפיסתה המיסטית נגזרת ההארה כמקור הידיעה של דמויות הבדיון שלה. טואג מצויה במיטבה כשהיא כותבת את שפת ההתגלות תוך עקיפת השפה המילולית, דבר אשר חושף את יופיו הלא ידוע של הסוריאליזם הפיוטי שלה, המגלה על דרך הכיסוי, באופן סמלי, והמאפשר לקורא להתנסות באופן אמפירי במופשט.

 

הספר מלא בדוגמאות לכך, אבל מתוכן בחרתי להביא שתיים – למשל, פרק 26,  "המקום של הנפש", מדבר על ההכנות של סבתה האנוסה ליום הכיפורים, גם במועד שכבר אין סיבה או צורך להסתיר את יהדותן. הגיבורה, איסבל, שואלת "מה זה נפש?" הסבתא עונה: "נפש זה המקום המיוחד של המחשבות הכי יפות, כשמצליחים לנקות אותו." כך נקשר הניסיון הפיזי עם הניסיון הרוחני, והכול מתחבר, כפי שקורה לא פעם בספר בהתגלות. בשעת שנתה של איסבל "בלילה דאתה ציפור גדולה מעל ההרים  הגבוהים, המחתלים עיירה רחוקה, ובאה אל מיטתה של איסבל." היא לא דיברה אליה בשפת הציפורים ולא בשפת האנשים, אלא בשפה שאינה נהגית במילים. "ממעוף הציפור רואים הכול ומבינים הכול, רַיְינָה אסתר שלי". במילים אחרות, דימוי הנפש השחוק כציפור, מועתק בהמחשה באופן עלילתי כפואנטת שיא בסוף הפרק, בסצנת בוא ציפור הנפש  אל הילדה איסבל (עמ' 106).

 

דוגמה נוספת, לאחר שבפרק 27 לא הצליחה צאצאית האנוסים להתחבר אל תפילת יום הכיפורים בבית הכנסת, בפרק שלאחריו "הביקור" מתגלים לה בחלום רזי היהדות בשלוש פסקאותיו הראשונות של הפרק. המקום האסתטי הופך למקום שבו מתרחשת האחדות המיסטית, אחדות הרוח עם החומר.

 

החלומות משמעותיים מאוד, כפי שקורה בתיאור הסוריאליסטי של חלום איסבל (פרק 67): קול סבתה הנשמע בצלצול המפתח הפותח את התיבה ואומר: "מה שמתרוקן מתמלא, ומה שמתמלא מתרוקן ––  זאת תמצית הקיום שלנו כאן." ההתגלות כאן, כהתגלויות נוספות לאיסבל בהמשך, מופיעה באופן אימננטי אורגני, כאשר אל פעולת הטווייה של הפקעות  מצטרפות נשות משפחה נוספות, באופן המזכיר את אלות הגורל הטוות את חוטי החיים במיתולוגיה היוונית, בעצם הופכת את הטווייה למעין תקשור, אמצעי העברת ידע קוסמי.

 

המספרת עוברת כמעט בלי שהקורא יבחין בכך מן התיאור הסוריאליסטי של מצב התודעה הסובייקטיבי של איסבל בשעת חלומה, לתיאור ריאליסטי של המציאות הריאלית כהיותה בעבר, של התרבות האנוסית. תיאור האמונה התמימה של הנשים: "הנשים הטוות קראו למלאכים, לכרובים ולשרפים כאילו שכנו בקרבת מקום ולא בשמיים רחוקים" (עמ' 252 פסקה רביעית). כאן, בשונה מתיאור המתרחש בתודעתה הסובייקטיבית של הדמות קודם לכן, המספרת מתבוננת בדמויות מבחוץ, והמילה "כאילו" מלמדת שמבחינה חיצונית אובייקטיבית לא התקרבו מלאכים לנשים המתפללות, שקרבתם הייתה התרחשות סובייקטיבית שאירעה בפנימיותן. כך מקנה המחברת אמינות ריאליסטית ליצירה. אך יכולתה האמנותית משלה את הקורא באמצעות תפיסת הגשטאלט ההוליסטית שלו לחוות את המונולוג הדיאלוגי של הנשים המתפללות כהלוך ושוב בין המלאכים הנוכחים בתמונה המדומיינת כנענים לתפילתן.

 

בספר ישנן מחוות רבות לפסואה, והתכתבות רבה עם כתיבתו, במיוחד "ספר האי-נחת", המשמש מקור השראה לאחד מתלמידיה של איסבל. פרננדו פסואה צוטט כשאמר: "המראה משקפת נכונה; היא אינה טועה כיוון שהיא אינה חושבת; בעיקרו של דבר, לחשוב משמעו להיות עיוור וחירש."[1]  רעיון זה מבטא תחושה שהייתה לי תוך קריאת הרומן, שהחלקים הסוריאליסטים היפים המדייקים כהראות במראה מטאפיזית, הם החלק היפה ביותר שבו.

 

יכולת הסופרת להביע דרמה מטאפיזית שלמה בתמונות סמליות ניכרת בפרק 66, שבו מתוארת דמותו של רפאל, דודה של איסבל, המייצגת את נושא המאבק ברוע מנקודת ראותו הנבואית של המיסטיקון המשוגע. תודעתו המתאחדת עם האל-מודע הקולקטיבי לא מפסיקה לחוות את הטראומה של האוטו-דה-פה ושל שואת היהודים במאה העשרים גם כפרפיגורציה לעתיד, ונאבקת באירוע הקטקליזמי של נפילת המלאכים.

 

מות רפאל בריצת אמוק לנהר, כשהוא נרדף על ידי חזיונות שריפה, שמשמעותה נמסרת באופן מוצפן בתמונה ראשונה – להבת אש הבולעת את השמש הבוסרית. דימוי הבוסריות מאזכר את משל פרי הבוסר של התאנה שהשתמשה בו גבריאלה-שרה להסביר לנכדתה טיבה של האהבה הכושלת, שלא הבשילה. כאן ההקשר הוא מטאפיזי. אני קוראת תמונה סמלית זו כהתגלמות התחושה שעוצמת הרוע האנושי הגיעה לדרגה המהווה איום קוסמי, וכהתרעת המחברת על איום קץ העולם בגלל ההעצמה של הרוע. להבת אש הבולעת את השמש הבוסרית היא תמונה הנמצאת ביחס ניגודי לתמונת הקשת בענן, תמונת הברית בין אלהים ומין האדם.

 

סופו של רפאל נותר באפֵלה: "לא, לא מת, כי אם מוטרף." מספר עמודים לאחר מכן נמצאת גופתו, כשחתולו האפור שומר עליה, והופך לחיית טרף המנסה לפגוע בכל מי שמנסה לגעת בגוף הפיזי של אדונו.

 

ההבחנה בין נקודת ראותה הסובייקטיבית של הדמות הרואה את החזון לבין נקודת הראות האובייקטיבית לפיה כל מה שהיא רואה הוא נוצת ענן, והמענה האירוני, שאינו אלא הד קולה, אך טעון גם משמעות המענה הטוטלי, כמענה אלוהים מן הסערה.

 

 

טרגיות ההיסטוריה מבעד לקומדיה אלוהית

 

פתיחת הספר בתיאור יומה האחרון של סבתה של איסבל, גבריאלה שרה דיאס, בה מתואר ביופי רב הטבע כמתאבל עליה. הפרק הראשון כתוב כקינה, כרקוויאם, כעין תמונה קדושה, בהענקת שגב לגיבורה. ישנו משהו מן התפיסה המקראית  – כאילו לטבע יש תודעה – פאנתאיזם תפיסת אחדות האדם והטבע הנובעת מרוח אלהים המפעמת בכול.

 

לא רק הטבע, אף הכנסייה מקוננת עליה, "גם פעמוני הכנסייה הנמיכו דינדונם" –  רמז לנִצחון רוחה של הגיבורה על הרדיפה ואף השמדת היהודים על ידי האינקוויזיציה. אולי התמונה מבטאת את חרטת העולם הנוצרי על העבר.

 

בכתיבה מאופקת, בשלה, אולטימטיבית, סקראלית, מתוארת פרידתה של גבריאלה-שרה, מתואר המוות – בצחוק. אם כך זו קומדיה, שהטרגי, התהומי, התהפך בה באמצעות המגע האמנותי הנוגע בקודש:

 

"נטליה דיוגו רודריגס מצאה את דלת ביתה של אחותה גבריאלה פתוחה למחצה ונכנסה, משלא נענו קריאותיה. המראה שנגלה לעיניה הפתיע אותה, אף שהייתה מורגלת להרבה מיתות בעיירה וליוותה את אימה  ואת אישה  ברגעיהם האחרונים. עיניה היו פקוחות לרווחה וחיוך נסוך על שפתיה, כאילו חזתה במראה מיוחד שמראים לאדם כמתנת פרֵדה לפני לכתו... (פרק 2 "לעילוי נשמתה", שתי פסקאות ראשונות).

 

המרכז הטרגי של העלילה עוסק בסבך בעיית הרוע בכלל, העם היהודי כקורבן המעשה המביש שנעשה בו, סבל ההשמדה הפיזית והרוחנית של יהדות ספרד במאה החמש-עשרה, שאליו מצטרף הסבל היהודי של שואת המאה העשרים.

 

בשלב הסיבוך של העלילה חגה הגיבורה הראשית, איסבל, סביב תודעת החורבן, ואליו היא מתוודעת בהדרגה, הלוך סבוב בין ניכור לקרבה, כאשר בשיא התוודעותה[2] היא עוברת (וכמוה הקוראים) חוויה של חמלה ואימה והזדככות בהתוודעותה למהות היהדות המשתקפת מבעד לתפיסת המחברת, ולשיבה אליה ואל המולדת.

 

שלב הסיבוך מצטיין באווירת המלנכוליה, היא עצב שניות-הזהות האנוסית. אולם בשלב ההתרה של העלילה מתרחש היפוך: הסאודד – המלנכוליה –- להומור המאפיין את האהבה הבשלה של הגיבורה, וכתולדת הפתרון הקומי של הטרגדיה, פתרון השִׁבָּרוֹן האנוסי בשיבה ליהדות ולארץ ישראל.[3]

 

 

טואג עילאית בהתוויית מסיכת תהום האל, זה דיוקן האל היהודי הטרגי-קומי, כשהיא מטרימה את שלב הידיעה לשלב הסבל והייסורים. בפרק 53, "ברית מלח", על סף הטבילה בים האימה של שואת יהודי ספרד ופורטוגל, היא מפתחת את נושא הדינמיות של הרוח דרך מושג המולדת כמושג דינמי, ומציגה את היהדות כעבריות – כתפיסה דינמית. דינמיות משמע סבל, התנסות, משא – מסע – התגברות על קשיים, מכשולים. זו משמעות ברית מלח. ברית האל עם העם היהודי. המלח יסוד קבוע, אך המרחק מהיהדות ומהבורא הוא גלות מייסרת. גורם לסבל. "כל קורבן קשור במלח."

 

בספר ויקרא נאמר: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב', י"ג). קורבן מלשון קִרבה –  כולנו כוהנים מבחינה זאת. כל אחד במקדש הפרטי שהוא בונה בלבו. כל מי שמבקש להתקרב אל האמת חווה את "דבק המלח" שהוא נצחי, שהוא מטהר ושהוא... כואב, כפי שמלמדת רננה, המורה לעברית, את איסבל, המנסה להתחבר לשורשיה היהודיים מתוך היכרות עם קהילת היהודים בעירה.

 

 

היהדות מבעד לעיני אישה

 

בפרק 12, "הדיבר האחד עשר", בסצנת תפילת השבת, מתחוור לנו שהרומן מספר בעצם סיפור חניכה נשי ויהודי בעת ובעונה אחת: גילויה של איסבל את זהותה היהודית,  ואת שמה הסודי כמלכה אסתר, כפי שכבר הזכרתי בחלום על אודות פירוש המילה נפש, אלא שכאן ישנה העמקה: "ומה זאת תורה?" לאטה (איסבל) באוזנה של סבתה. בחושיה החדים חשה שזו מילה שצריכה להילחש, כמו הייתה קוד סודי... הרב חבק את הספר העטוף במעיל קטיפה והוליך אותו אל התיבה המוגבהת שמעליה התפלל. 'תורה היא תינוקת, סבתא, נכון?' שאלה, תוהה מהו האוצר החבוי בתוך מעיל הקטיפה, שכל כך נזהרים בו ושומרים עליו." (פרק 12, עמ' 52).

 

כאן מתגלה בעוצמתו היסוד הפמיניסטי: אולי לראשונה בתולדות הספרות העברית והיהודית, ובניגוד לתמונת ספר התורה הנישא על ידי גברים ומוקף על ידיהם הטבועה בתודעתנו, מתגלה עוצמת נקודת הראות הנקבית בקולה ובמבטה של ילדה, המייחסת לעצמה את התורה ומעניקה לה דימוי פמיניני. מעניין אופן המסירה של התפיסה הסוביקטיבית האינדיוידואלית הייחודית. תפיסת ספר התורה מנקודת ראות התינוקת. וגם כתרגום תמונת ישוע התינוק הטבועה בה כצאצאית אנוסים למין נקבה, כלומר ייחוס המשמעות המשיחית לעצמה. אסתר המלכה היא סוג של גואלת. 

 

זעקת המחברת את זעקת האישה להפקיע את התורה מהניכוס הגברי הבלעדי מועצמת על ידי הסצנה הבאה באותו הפרק, המתארת את רוזה, בת דודתה המפגרת של איסבל,  שתחילה סירבה לעלות לעזרת הנשים, כך: "בעודה שקועה בשרעפים, עיניה משוטטות בהיכל התפילה המפואר, סוקרות את תפאורת מגיני דוד המעטרת את המנורות המקובעות בתקרתו הגבוהה, בקעה זעקה מהאגף התחתון בבית הכנסת תחילה חלושה ומיייבבת, הומה כיונה ואחר כך רמה, נפרקת ליפחות צורמות.

 

רוזה נחלצה מאחיזת ידה של אימה ופרצה פנימה אל תוך קהל הגברים, חותרת קדימה אל ה'בובה' העטופה מעיל קטיפה. היא רצתה רק לגעת.

 

ידיה הושטו לעבר ספר התורה החבוק בזרועות החזן, פניה התעוותו לחיוך של שמחה. מעולם לא צהלה כך.

 

 'קחו אותה מפה, זה חילול הקודש!' הצטרמו קולות מתוך הקהל. עזרת הנשים התעטפה בשתיקה, איסבל רכנה על המעקה, לא הבינה מה התרחש.

 

נטליה מיהרה למטה לסייע לבתה, קטיה, שעמדה קפואה על סף הדלת, מתקשה להאמין למראה עיניה. הלא מעולם לא השתחררה בתה מאחיזתה. אחד המתפללים מיהר להביא לה כוס מים. הכוס נשמטה מידה והתנפצה.

 

'תוציאו אותה מפה!' הצרידו שוב הקולות.

 

הרב הפשיט את הספר מגלימתו והניח אותו על תיבת התפילה מוכן לגלילה, מזומן לקריאה.

 

שקט דרוך השתרר לפתע בקהל. הרב קרב אל הנערה הבוכייה וליטף את שערה. 'הנה תיגעי, רוזה, תראי כמה הוא רך, כמה נעים,' אמר, והושיט לה את כיסוי הקטיפה העוטף את הספר הקדוש.

 

'בסוף הקריאה תוכלי להתקרב ולנשק,' אמר בעיניים דומעות."

 

אנו רואים את השתקפות ספר התורה כצלמה היא בעיני הנערה, את ראשית ההכרה העצמית שלה כסובייקט באובייקט שהוא ספר התורה, את ראשית היווצרות מודעותה לזהותה היא והכרת ערכה העצמי באמצעות ספר התורה הנתפס בעיניה כחפץ המייצג אותה, המוערך על ידי ציבור שלם, ואת חווייתה יחס של זהות וייעוד בינה לבין הספר. ואנו רואים את האירוניה הסאטירית הביקורתית של המחברת בכך שהמייצגת את הזעקה הנשית, זעקת האישה להשיב לה צלמה הרוחני הניטל ממנה, את כאב קיפוח הריבונות, היא דמות שפיגורה משקף את הפנמת האישה את דימויה העצמי כפגום.

 

 

המטפחת

 

בפרק 12, עמ' 52, פסקה אחרונה: "אבל כבר אז הבינה איסבל עד מה קשתה על סבתה ההסתגלות... קשה היה לה להצטמצם בעזרת נשים ולעטות על ראשה מטפחת החונקת את הרוח בשערה השחור, המשוחרר. היא היתה מלכת התפילות, הסבתא שלה. היא היתה המלכה אסתר עצמה. תובנות אלו הלכו והעמיקו עם השנים..."

 

כאן עולה לראשונה נושא המטפחת.  החפץ הנשי, סמל דיכוי האישה ביהדות, מומר על ידי המחברת לחזון שלוש המטפחות הנטוות ומתנשאות כדגלים, לחפצים סמליים האוצרים משמעויות סודיות עמוקות של היהדות.

 

בפרק 28, "הביקור",  כף ידה הארוגה מסיבי אור של סבתה מובילה את ידה של איסבל אל תיבת העץ הריקה, ומוציאה מתוכה פקעת משי, שממנה היא טווה ואורגת שלוש מטפחות – לבנה, כחולה וארגמנית על שמן קרוי הספר, שעליהן כתובות באותיות לטיניות המילים: שקצשקצנו, סמוע, והמספר 73. כל אלה הם רמזים מטרימים להתחברותה של איסבל עם היהדות ועם אלוהי היהודים.

 

 

 

תהליך היצירה של המחברת מבעד לרומן החניכה של הגיבורה

 

בפרק 16, "מעשה רקמה" – איסבל מתעקשת לעבור לגור בביתה העתיק של סבתה, ולא בבית הוריה, על אף שהוא נוח יותר ומודרני יותר. חפציה של הסבתא, בהתאם למסורת, אמורים להיתרם לנזקקים, וכך גם מלבושיה. אמנות הכנת הלבוש ברמה הקיומית משמשת כסמל למימוש הרוח בחמר, וברמה האסתטית הארס-פואטית כסמל לתהליך כתיבת הסיפור. הסיפור הוא הישארות-הנפש, הלבוש הרוחני.

 

כאן הרוח המניעה את הווילונות היא סמל לנשמת הסבתא. הווילונות בכחול אפל הם סמל לחומר. כאשר הנכדה המתבוננת בווילונות נזכרת בתהליך תפירתם בידי סבתה תוך כדי אילופה בילדותה במלאכת הרקמה (עמ' 67).

 

החל ב"היתה שעת צהריים, כשאור הדמדומים עטף את החלונות... סבתה היתה רכונה על מלאכת התפירה... הושיבה את נכדתה הקטנה על ברכיה, מראה לה את מסע המחט בבד...'והצבעים?' שאלה איסבל, ממששת שוב את התכים על הבד. 'את הצבעים אנחנו נוסיף בשולי הווילונות. אני אלמד אותך לרקום, קרידה נטה שלי... באיזה צבע נתחיל?' שאלה. 'ורוד ואחר כך כחול ואחר כך הכל!,' אמרה איסבל ונטלה בבת אחת חופן חוטים. 'אחד אחד איסבל, בכחול יש הכל. נתחיל בו. כחול זה שמיים. כשהם שם – הכל שם.' אמרה בעיניים בורקות, זוקרת אצבעה אל על."

 

ניתן לראות כאן את האופן שבו המחברת מסגירה את תכונתה המטאפיזית של יצירתה; את אתיקת הכתיבה – היחס בין הכיסוי לגילוי: רקמת הצבעים המסמלת את האורות הגנוזים של האמיתות הסודיות מופיעה רק ברמז בשולי הווילון הכהה בעל תפקיד ההסתרה כהגנה, כי האמת היא קול דממה דקה ויש להגן עליה מן הרעש; את היצירה כסדר מן הכאוס, כסינטגמה מן הפרדיגמה, כהפיכת הסימולטניה לכרונולוגיה.

 

בפתיחת פרק 48, "קשה עבחית, קשה" בשיבת הסגנון הסוריאליסטי בעיבוד הסצנה הריאליסטית של הפגישה החוזרת בין ג'אקוב, המחזר הנצחי, לאיסבל – מגע ידו הנחוית על ידה כפעימת ציפור, ורקע השוק בחוויית ילדותם המשותפת מהפרק הקודם מתפתחים כאן לעיצוב סוריאליסטי של חלומה על שחרורה שלל תוכיים מן הכלוב שהופקד למשמרתה בלבד, והם מחכים לשחרור ומגביהים לעוף לשמיים – "העננים היו להם בית".   השפעתה המרפאת של האהבה בינה לבין ג'אקוב תעזור לה לעבור את מה שיתואר רק בפרקים מאוחרים יותר, המהווה שיא הדרמה של רומן החניכה שלה כמלכה אסתר – חוויית החמלה והאימה בהזדהותה המוחלטת עם הסבל האנוסי ובעצם תפקודה הקורבני המכפר כשעיר בטרגדיה היוונית.

 

אך המחברת כהרגלה מטרימה בסצנה הבאה באופן חלומי-סמלי את גרעין העלילה הדרמטית ההיא  – הציפורים שהופקדו למשמרתה בלבד, שאותם שחררה מן הכלוב, הם נשמות היהודים קורבנות האינקוויזיציה במאה החמש-עשרה.

 

"בפתח חנות קטנה ישבה אישה זקנה ותפרה בחוט ומחט בובה פצועה.

 

'סבתא, סבתא,'  קראה לה. 'איפה הציפורים?'

 

האישה המשיכה בשלה, נועצת מחט גדולה בבטנה של הבובה. הבובה הפקירה איבריה למגעה המרפא של התופרת הזקנה, עיניה פעורות אל השמיים, בולעות את כל הציפורים. לאט לאט החלה לשיר."

 

הסצנה מתארת דבר והיפוכו: סצנת ריפוי בובה בתקיעת מחט  גדולה בבטנה – סצנה של ריפוי באמצעות פציעה – או סצנה המשלבת יחד את הטראומה ואת ריפויה בוזמנית. הבובה מסמלת את איסבל החולמת, שבסיבלה ובהתאחדותה עם האנוסים בתפילתם היהודית בעצם אניסותם המסומל על ידי נעיצת המחט טמונה ההחלמה.

 

 ”לאט לאט החלה לשיר"... ואני טוענת שהמחברת היא השרה, המחוללת בעצמה את התהליך המחלים אותו היא מחוללת בקוראת. שהחלום המיסטי הגדול שהיא חולמת מתממש רק באמנותה. ואכן בסצנה הבאה, בתחילת פרק 49 "מניפה של אינטימיות" תופרת לה זקנה במחט גדולה עם חוט תפירה מעיל  ממקווה המים הכחול עשוי המילים, ואומרת לה ללבוש אותו. מבחינת המחברת, שהדמות מהווה אלטר אגו שלה, מסתתרת כאן משמעות ארס פואטית, זו נראית לי כסצנת השבעה לכתיבה. האם תוכל, קורא יקר לשמוע במעיל ממקווה המים הכחול העשוי מילים את גלגולה של הגלימה העוטפת את ספר התורה? היינו את גלגול יחסה של הילדה אל התורה ביחסה של היוצרת ליצירה: זה האופן שבו הממד הארס פואטי מגיח כסינתזה של הקונפליקט הפמיניסטי-דתי ומכונן את הזהות של הסופרת, באופן המזכיר לי במדה מסוימת את "דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'ויס.

 

יש בתמונה זו גם יסוד אגדי המאזכר את סצנת המכשפה ב"הנסיכה הנרדמת" הדוקרת את אצבעה של הנסיכה, אלא שכאן זו סצנה הפוכה האמורה להעיר את המחברת להיות סופרת, להעיר בה את הממד הרוחני. להעיר בה את הערנות הגבוהה ביותר. זה הממד המשותף לה ולגיבורה. דקירת המחט המגלמת ברמה הפסיכולוגית את פחד הסירוס הנשי מועתקת כאן לרמה האסתטית הארס פואטית, לתחום היצירה –  ובאמת פחד הכישלון יכול להיות הקוטב האחר של המאבק לשלמות בכתיבה. מבחינת הגיבורה איסבל, משמש רומן זה רומן חניכה והתבגרות, התלבשותה בבגד המילים היא מומנט חניכתה על ידי המופשט, המסמן מבחינה ארספואטית את ההתכה של המחברת באמנות הכתיבה.

 

בפרק 56, "חוט של חסד" – הגיבורה שלמדה עברית והתוודעה להיסטוריה האנוסית קולטת שמילות התפילה שלימדו אותה מילדות לומר בביקורים בכנסייה או בעמידה על מפתנה – "אני לא עובד(ת) את העץ ואת האבן רק את אלוהי ישראל המושל בכול" – הן אותן המילים שנהגו על ידי אלפי יהודים שנאנסו להיות מוטבלים בעמידה בכיכרות הערים: "המילים, שמלמלנו על מפתן הכנסייה, הן המילים שלהם אז בכיכרות הערים הצפופות, מובלים כמו צאן אל אגני הטבילה בכנסייה. זה כמו רפלקס מותנה, כמו פעימת נשימה, אמרה. (אהובה, ג'אקוב) הביט בה, תוהה היה על הקסם הנדיר, שחשף את הלב של מלכת הלב שלו משכבר..."

 

אני רואה את הסצנה הזאת כסצנה שבה המחברת משתמשת בג'אקוב לשרטט את דיוקנה של איסבל במומנט שלמותה – ברגע הבנתה את כוח המילים, כוחה הרוחני של התפילה, כוח ההתמדה, כוח הצירוף, הכוח להפך את גזר דין השמד, לאחד מעל לזמן בינה לבין אותם היהודים לפני חמש מאות שנה. רגע התאחדותה מעבר לזמן, התגברותה על האנתרופיה. רגע הכרה זה הוא רגע השלמות הרוחנית שלה, רגע ההגשמה העצמית שלה, וזה הרגע שבו מהותה מתגלה לו. בהאזינו לה ובהתבוננותו בהתגלמות כל מורשת הסבל האנוסי שעבר ועודו עובר אליה, בשפת גופה ועיניה, ובוזמנית בנטרולו באמצעות המילים העבריות הזרות שירשה  – הוא מזהה בה את החוט המטאפיזי כסיבת קסמה ואת האהבה האידאלית כסיבת אהבתו. הוא מזהה את הווייתה כצינור, ככלי.

 

 והקטע ממשיך, ושב בו דימוי הטווייה: "ואולי אין זה קסם, אלא אהבה במובנה היותר רחב. חוט של חסד נטווה לפתע כמו מאליו, והוא נאחז בו."

 

ופסקת הסיום של הפרק: "בלילה נפרשו  שלוש מטפחות על החלונות, מתערבבות זו בזו ומצמיחות מתוכן מילים, המילים פיזזו על מיטתם והרעיפו אותיות מלטפות על פניהם. בפינת החדר ישבה ישות אור מוכרת וטוותה אותן בפלך, זורה אותן כמו אבקת קסם בחלל החדר. היא זוכרת אותה." (עמ 206 למטה)

 

אני חשה שמה שעבר על הדמות הבדיונית שלה, איסבל, הוא מה שהמחברת עצמה חשה בתהליך כתיבתה.את היותה כלי, ורגע היפוך האנתרופיה באמצע הכתיבה הוא הרגע בו צולם כאן דיוקנה העצמי כישות האור היושבת בפינת החדר ומחברת, מבעד עיני הדמות המחוברת על ידיה.

 

האישה הזקנה התופרת את הבובה הפצועה, המאנישה את הבובה, ההופכת את הבדיון לממשות, המעניקה לבובת הבדיון את כוח הפעולה של החיוניות, היא המחברת. בכלל, הצירוף "בובה פצועה" הוא סוריאליסטי, הוא תיאור מציאות בדויה כממשית. איך יכולה בובה להיות פצועה אם היא אינה ממשית? אינה בשר ודם? הפצע עשוי לרמז על הסדק שבין המציאות לבדיה. לסמן את שיברה של המציאות לנוכח האידאה. רק אמן גדול יכול לאחות את הקרע, ליצור אמנות מאגית, שבה יש לאשליה היכולת להשפיע על המציאות,  אמנית גדולה כאותה זקנה – בכך כוחה וסגולתה של האמנות של חנה, ביצירת האשליה המאגית, כוח הריפוי של האשליה, יחד עם מודעותה האירונית לעצמה כיוצרת אשליה. היא משחקת בין המאגיה לפיכחון, כסרוונטס, ביוצרו את דון קישוט. רק מאמין גדול יכול לחיות את הפרדוקס הקיומי בין שני קטבים אלו, ובכך טמון היסוד הקומי, ההומור של חנה.[4]

 

בסוף הרומן, כבסיום סימפוניה, מתבטא המענה לשאלת הרוע מתוך ההרמוניה, הפתרון בשפת המראות היפה, הלירית, המסעירה כל כך והטוטלית, באותה התנועה המאחדת את הניגודים והסתירות, והקורא חש בתחושת ריחוף כלאחר התרה. כך נכתב בעמ' 255, החל מאמצע הפסקה השניה: "שעת חצות אפופה זרזיפי גשם פיתתה אותה לצאת אל הרובע, וחמקה החוצה אל הרחוב ללא מטרייה. היא לא רצתה להתגונן מפני השמיים, שנפרשו מעליה כיריעה, מכוסים בגחליליות זעירות, מנצנצות מבעד לעננים.

 

הרחוב נושם, היא שומעת את נשימותיו לוחשות בעורפה./"עופי!" לוחש קול. היא מסבה ראשה ורואה אותו דואה מעל רצפת הפסיפס.

 

"אל תשכחי את הכנפיים כשאת יוצאת לרחוב, איסבל," הוא אומר והיא מבחינה בזוג כנפיים שצימח גופו.

 

"עכשיו יותר קל," הוא אומר, ונוסק כעננת נוצה אל חשרת העננים. "רפאל, רפאל, יש רפואה מעבר לכל זה?" היא שואלת את נוצת הענן. "כל זה, כל זה," מהדהד הרקיע."

 

ראיתי בספרה של טואג את התפרשות היופי כזנב הטווס, שבו משתקפת מבחינה אחת המטאפיזיקה מבעד לשירה, מבחינה שנייה – טרגיות – ההיסטוריה מבעד לקומדיה האלוהית,  מבחינה שלישית – היהדות מבעד לעיני אישה, ומבחינה רביעית – תהליך היצירה של המחברת מבעד לרומן החניכה של הגיבורה. הדבר היפה שאני מתנסה בו תוך כדי כתיבת המסה הוא אופן היותה אמצעי הכרה, שהנה רק ברגע זה, תוך כדי הכתיבה, מתגלה לי האופן שבו היבטים אלה מהווים רצף:

 

המתח בין המטאפיזי לאסתטי, המיסטי לריאלי, הסובייקטיבי לאובייקטיבי, הוא הוא המתח הטרגי-קומי, שבו האמנות המרחפת על פני הסופיות באשלית אינסופיותה נוצרת בקולה ובידיה הבוראות של אמנית-אישה, המשחקת באוזני קוראיה משחק כה תהומי, כשהכתיבה היא עצם תהליך בריאת הנפש.

 

 

 

תהליך היצירה בספר זה מראה את גלגול המטאפיזי באסתטי (היבט ראשון) שהרי היצירה מתחילה במקום שבו החזון הבלתי ניתן להבעה מגיח כשירה (כסוריאליזם הפואטי); והוא מהווה בעת ובעונה אחת גלגול הטראגי בקומי (היבט שני) בגלל ערעור תקפות האמת של החזון מעצם הצגתו ברומן כסובייקטיבי וחילופה של ה"אמת" המטאפיזית במימושה האמנותי. גלגול המשתקף בגלגול יחסה של הילדה לתורה (היבט שלישי) ביחסה של היוצרת (מבעד לפרסונה של הגיבורה כאִשה בוגרת) ליצירה (הבט רביעי).

 

 

 

חנה טואג – "שלוש מטפחות", הוצאת כרמל, 2021

 

עריכה: תלמה פרויד

 

 

 

 

[1]  ז'וזה פאולו קוולקנטי, "פרננדו פסואה – מעין ביוגרפיה", תרגם: יורם מלצר, הוצאת רימונים, אוקטובר 2014 עמ' 333.

 

[2]  החל מפרק 54  לפרשת גירוש 2000 ילדי יהודים מגורשי ספרד שלא שילמו מיסים, לאי אפריקאי בו רובם נספו באכזריות, בסוף המאה החמש-עשרה, ובפרק 55 לשמד יהודי פורטוגל, גירוש היהודים, וניצור בכפייה ב-1496.

 

[3]  בתקופת לימודיי קראתי מאמר של תאורטיקון נפלא של הדרמה, אריק בנטלי, שבו אמר דבר שלא שכחתי במשך כל השנים – שהוא אינו תופס את הטרגדיה והקומדיה כשתי סוגות שונות מהותית – הוא טוען שהמכנה המשותף ביניהן היא התהום, ששתיהן מתמודדות איתה, אך באופנים שונים – הטרגדיה מגלה את התהום והקומדיה מכסה. הקומי הוא מסיכה לטרגי. והקומי ברומן שלפנינו מעיד על  הבגרות כהתגברות על הסבל, אותה היצרפות על ידי מחט המכשיפה, שאינה אלא מסיכת תהום האל – אבל זהו פתח לדיון אחר.

 

 

 

[4]  להרחבה בעניין אפשר לקרוא את מאמרו של איתמר גולדשטיין' העולם מעיק, אז צוחקים: סורן קירקגור וההומור כדרך לגאולה https://shalem.ac.il/content-channel/%D7%94%D7%94%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A8-%D7%9B%D7%93%D7%A8%D7%9A-%D7%9C%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%99-%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%9F-%D7%A7/