יונתן רטוש הוא, שם האמור להיות מוכר, לרוב חובבי השירה העברית, לעומת מעטים המכירים את אוריאל היילפרין, הוא האיש שהמציא פְּסֵידוֹנִים זה.

ברשימה זו אנסה לעמוד על מקורות ההשראה של אוריאל היילפרין לפְּסֵידוֹנִים שהמציא לעצמו ומה ביקש להשיג בבחירה זו.

 

אוריאל היילפרין - נולד ביום 18 לנובמבר 1908 בווארשה, פולניה, שבימים הרחוקים ההם של טרום מלחמת העולם הראשונה, הייתה חלק מהאימפריה הרוסית הצארית,

כבן 11 היה אוריאל בשנת 1919 בעלותו לארץ עם אחותו ואחיו הקטנים ועם אימם, פנינה, באניה "רוסלאן", שעגינתה בנמל יפו סימלה את תחילתה של ה"עליה השלישית". אביו, יחיאל היילפרין, הצטרף למשפחתו בשנת 1920. הוריו: שניהם אנשי החינוך העברי, סבלו מקשיי פרנסה, ונאלצו לנדוד בין ירושלים ותל אביב לפרנסת משפחתם. לימודיו של אוריאל עברו עליו בטילטולים בין הגמנסיה העברית "הרצליה", בתל-אביב לגמנסיה העברית בירושלים וחזור חלילה.

הוריו היו מראשוני "שכונת המורים" בבית הכרם בירושלים, ושם נקשרה ידידות בין אוריאל לבין צעיר בן-גילו – בן ציון מיליקובסקי [ לימים פרופ' בן ציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו] - ידידות שתניב פירותיה לעתיד לבוא.

אוריאל סיים את לימודיו וקיבל את תעודת הבגרות בשנת 1926 בגמנסיה הרצליה, בתל אביב.  סמוך לאחר מכן, ביום 3.10.1926 החלה דרכו כמשורר, כאשר שירו  "דמותך" פורסם ב"דברי ספרות ובקורת" בהוצאת עתון "הארץ" והוא כבן 18 שנה.

שיריו הבאים: "כבוש" (שפורסם ביום 19.4.1929 ב"מאזניים" בטאון אגודת הסופרים העבריים בעריכת י"ד ברקוביץ ופישל לחובר) ו- "במצוד" (שפורסם ביום 7.8.1930 ב"כתובים" בעריכת אברהם שלונסקי ) הופיעו בבמות ספרותיות מובהקות והם נחתמו בשמו מלידה: "אוריאל היילפרין".

מה שאפיין שירים אלה הוא כי הם "עוסקים כולם במתח האירוטי שבין המינים ובמשחק החיזור והכיבוש שבינהם" כפי שכתב פרופ' יהושע פורת בביוגרפיה המקיפה והמפורטת "שלח ועט בידו  - חייו של יונתן רטוש" [ הוצאת מחברות לספרות, 1989].

 

שירת אוריאל הופכת לשירה פוליטית ומגוייסת

 

פרסומיו הבאים של אוריאל, ראו אור מעל דפי העתונות הפוליטית של התנועה הרביזיוניסטית בארץ-ישראל, וזה על רקע התקרבותו האידיאולוגית לקבוצה המקסימליסטית, או בכינויה האחר "ברית הבריונים" [ שמיסדיה היו : יהושע השל ייבין, אורי צבי גרינברג ואב"א אחימאיר]. נושאי שירתו הפכו להיות פוליטיים-לאומיים במובהק. באותה עת שינה גם את חתימתו על השירים כשמחק משם משפחתו "היילפרין" את שתי היו"דים והחל חותם "הלפרין". יהושע פורת כותב בענין זה:  "אוריאל עצמו לא הסביר את השינוי הזה, אך מותר לשער שהדבר קשור בתהליך התגבשות השקפתו הארץ ישראלית שוללת-הגלות הרדיקלית, וברצונו להתרחק מגילויי דמיון וקירבה לצורות המזכירות את האידית" [ י. פורת בעמ' 37 ]
 וכך, השיר "על הזבח", [ עליו נרחיב להלן ] שפורסם ביום 8.5.1931 ב"העם-עתון-לאומי" , נחתם על ידי אֲרִיאֵל הלפרין ; השיר "מן המיצר" שפורסם ביום 10.7.1931 נחתם על ידי אוּרִיאֵל הלפרין, כמו גם השיר "כי ישאלך" [ עליו נרחיב להלן ] שפורסם ביום 7.8.1931 באותו עתון. השיר "להוזה" שגם הוא נחתם על ידי אוריאל הלפרין, פורסם ביום 15.4.1932 בעתון "חזית העם" שהחליף את "העם - עתון לאומי" עקב סגירתו בהוראת שלטונות המנדט. באותו מועד עצמו פורסם גם שירו "עשירי למנין" בכתב העת "כתובים" בעריכת אברהם שלונסקי.

בחודש אפריל 1932 ראתה אור הנובלה "לקבר ישמעאל" שהוצאה במימונו של אוריאל הלפרין [ עליה נרחיב להלן ]

באביב שנת 1933 החל אוריאל עובד לפרנסתו ככתב בעתון "הארץ". את המישרה הזו קיבל הודות לקשריו של אביו עם ד"ר מ. גליקסון, עורך העתון באותה עת. עיקר תפקידו היה לסקר את משפטם של הנאשמים ברצח ארלוזורוב, אב"א אחימאיר, [ מראשי "ברית הבריונים", שכנו לחדר: אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלאט, חבר בית"ר מפלוגת כפר-סבא].  דעותיו הרביזיוניסטיות מצאו ביטויין בדיווחיו וגם בחוברת "סטבסקי ועבדול מג'יד" וענינה משפט נאשמי רצח ארלוזורוב בחתימת  “א. עורב” [ שנטל אוריאל מתרגומו המפורסם של ז'בוטינסקי לשירו של אתגר אלן פו "העורב"  ומ. דגון [הוא ידידו: חיים – ויקטור אברבאיה [ . 

בחודש אפריל 1934 החל להופיע העתון "הירדן – עתון ציוני מדיני בהשתתפותו הקבועה של זאב ז'בוטינסקי" עליו החליטו כל מוסדות התנועה הרביזיוניסטית, והיה לביטאונה הרשמי של ברית הצה"ר בא"י. בנציון נתניהו התמנה לעורך "הירדן" והוא פעל בנחישות להוציא את הגליון הראשון יום אחד לאחר שהתחיל משפט רצח ארלוזורוב.

בגליון הראשון של "הירדן" שראה אור ביום, 24.4.1934 חרט העתון על דגלו: "שיסמל את הציונות הגדולה וארץ ישראל הגדולה, שהירדן זורם בתוכה ולא מחוץ לה". מוטו המתכתב עם שירו המפורסם של זאב ז'בוטינסקי שפורסם בתחילת שנת 1930 שכותרתו "שְׂמֹאל הַיַּרדֵּן" והוא מוכר בעיקר בפזמון החוזר שלו : "שתי גדות לירדן – זו שלנו זו גם כן"

שירו זה של ז'בוטינסקי פורסם ביום 11.4.1930 בעתון "דאר-היום" [אז בעריכת זאב ז'בוטינסקי], והמסר שלו הוא : "כָּעַמּוּד שֶׁבַּתָּוֶךְ לַגֶּשֶׁר, / אַף כְּחוּט-הַשִּׁדרָה לֶאֱנוֹשׁ,/ לְאַרצִי קַו-הַצִּיר וְהַקֶּשֶׁר / הוּא יַרדֵּן, הַיַּרדֵּן הַקָּדוֹשׁ.// אִם אַרצִי דָלְלָה וְקָטֹנָה,/ הִיא שֶׁלִּי מֵרֹאשָׁהּ עַד קִצָּהּ:/ מִשׂתָּרַעַת מִיָּם יְשִׁימוֹנָה,/וְיַרדֵּן – הַיַּרדֵּן בָּאֶמצַע!//  שׁתֵּי גָדוֹת לַיַּרדֵּן:/   זוֹ שֶׁלָּנוּ – זוֹ גַם-כֵּן!" ;

מי שהביא את אוריאל ל"הירדן" היה בנציון נתניהו כפי שכותב י. פורת [ בעמ' 68 לספרו]: "המוניטין שאוריאל זכה בו כ"מושך עט" כשרוני וידידותו מנוער עם העורך הראשי הביאו את זה האחרון להציע לאוריאל שיצטרף לסגל עובדי העתון החדש. לשם כך נהג לבקר בדירתם של דבורה ואוריאל ולדבר על ליבו, שיעזוב את "הארץ" ויצטרף אליו. אוריאל נענה והיה אף מוכן לעקור לירושלים לשם כך. היה בכך משום מעשה נועז למדי: עזיבת עתון מכובד ומבוסס יחסית כ"הארץ" למען עתון צעיר, אופוזיציוני, שקיומו כלל אינו מובטח. אין ספק שאלמלא הזדהה אוריאל עם הקו של העתון, לא היה עובר אליו. יתכן וגם כעסו על עורכי הארץ דחפו אז לעבור להירדן; אוריאל נפגע קשות כאשר עורכי הארץ סירבו לפרסם את שירו "קרבן מנחה", שראה אור בסופו של דבר בכרך ב' ( יולי 1933-פברואר 1934) של ירחון בית"ר של קלויזנר ונתניהו".

בשנת 1935 פרסם אוריאל את שירו "אל הנשק" שהיה תגובתו השירית לשירו של אלתרמן "אל תתנו להם רובים" שפורסם על ידי אלתרמן ביום 27.7.1934.

ביום 19.3.1937 פורסם ב"הירדן" פיליטון מחורז הכתוב ברוח לעגנית בחתימת "מר חשון" הוא פסיודונים שהמציא לעצמו אוריאל הלפרין, ופזמון זה "ערבית [נוקטורנו]" יוצא המחבר בסארקאזם חריף,  כנגד ההנהגה הציונית בראשות ד"ר חיים ויצמן ודוד בן גוריון על עמדותיהם הפשרניות בהופעתם בפני "ועדת פיל" [שגם זאב ז'בוטינסקי הופיע בפניה בלונדון - משום שהיה מנוע מלהגיע לא"י] וכתב: "בֶּן קֵדָר [1] מַשְׁחִיז לוֹ תַּעַר/ מִסְתּוֹפֵף בְּצֵל כָּל שַׁעַר/ אַלְבְּיוֹן [2] מַצִּית בְּגַעַר[3]/ לוֹ מִקְטֶרֶת עֲקֻמָּה" ובהמשך הפזמון:  "בֶּן קֵדָר קוֹרֵא עֲצֶרֶת/ יִשְׂרָאֵל מַכְרִיז יוֹם סֶרֶט/ בְּשָׂמִים מִתַּמֶּרֶת/ אֵשׁ מִקְטֶרֶת עֲקֻמָּה".

כעבור 6 ימים, יחתום אוריאל הלפרין פעם ראשונה בחתימתו החדשה "יונתן רטוש" על השיר "תורה" שיפורסם ב"הירדן".

השימוש בפְּסֵידוֹנִים

סופרים אחדים כמו גם משוררים ידועים בחרו לחתום על יצירותיהם, ב"פְּסֵידוֹנִים" [ שמקורה ביוונית pseudes = של שקר  + onoma, =שם, מילון אבן-שושן [. כלומר בשם שהמציאו לעצמם המסתיר את שמם הנכון. לא נעסוק כאן בסיבותיהם של כותבים מפורסמים שבחרו לפרסם את יצירותיהם תחת "פְּסֵידוֹנִים" שהמציאו לעצמם - וברשימה זו, נצמצם את הדיון למקרה המיוחד של בחירתו של אוריאל היילפרין-הלפרין ב"פְּסֵידוֹנִים" "יונתן רטוש"  - שבשונה מ"אחד-העם" או "שלום עליכם" הידועים לקוראי העברית, או ש"י עגנון שהמיר רק את שם משפחתו "טשאטשקיס" לעגנון, החליט אוריאל היילפרין לבחור לעצמו "פסידונים" המדמה גם שם פרטי וגם שם משפחה. במקום שמו הפרטי: אוריאל [ התנכ"י ], הציב את "יונתן" [ התנכ"י גם הוא ] ; ובמקום שם משפחתו "היילפרין" או "הלפרין" הגלותיים הציב, את "רטוש" המאתגר והמסקרן.

בשנת 1937, מועד בו נזקק לראשונה לְּ"פְּסֵידוֹנִים", היה אוריאל היילפרין בן ה-29 בעיצומו של תהליך שסופו גיבוש הרעיונות והזהות החדשה שעטה על עצמו - שתתגבש ותהיה "לתנועת העברים הצעירים" שכונו על ידי אברהם שלונסקי, מתוך לזלזול, בביטוי "כנענים" [ ומדוע בעצם לא ל"פלישתים" ? ...] , בעיקר על שום ניסיונם למחוק את ההיסטוריה הגלותית של היהודים ולחזור ולהתחבר אל העברים שחיו בכנען / פלשת לפני אלפיים שנות הגלות הבזויה.

נקל להבין אדם הנושא את השם הגלותי היילפרין, העובר שינוי תודעתי כה עמוק, שיבקש לעברת את שמו לשם עברי בתקווה כי שינוי השם ימחק מעליו את "חרפת הגלות" - אותה דחה, וביקש לדמות עצמו לאדם ש"נולד-מחדש" כעברי, בארץ כנען [ שבאותם ימים, היתה נתונה לשלטון המנדט הבריטי ונקראה עדיין...: "פלסטינה [ על שם הפלישתים...] - א"י" ];

אך מה לו לאדם, הקורא בתנ"ך ומקדש אותו כמקור עיקרי לשפה העברית המתחדשת, והופך למומחה ובקי בה, לפני-ולפנים, ומפליא לכתוב בה שירים מבריקים, תוך שימושים משוכללים במכמני השפה הקדומה, לשנות את שמו הפרטי - שהוא שם עברי-תנכ"י - "אוריאל", המוזכר פעמים אחדות בספר דברי הימים א' [כגון בפרק טו' פסוק יא' :  "וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב -  וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הֲכִינוֹתִי לוֹ" ] -  לשם עברי אחר "יונתן" שגם מקורו באותו תנ"ך, הפעם בדוגמה מספר שמואל א' [ פרק יג' פסוק א' ] "בֶּן-שָׁנָה, שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ; וּשְׁתֵּי שָׁנִים, מָלַךְ עַל-ִשְׂרָאֵל. וַיִּבְחַר-לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, מִיִּשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עִם-שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית-אֵל, וְאֶלֶף הָיוּ עִם-יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין; וְיֶתֶר הָעָם, שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו.  וַיַּךְ יוֹנָתָן, אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע, וַיִּשְׁמְעוּ, פְּלִשְׁתִּים; וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל-הָאָרֶץ לֵאמֹר, יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים."

האם לגבורתו ולאומץ ליבו של יונתן, הלוחם בפלישתים, רימז אוריאל היילפרין בבחירה שבחר כמרכיב הראשון ב" פְּסֵידוֹנִים" שלו ?

מאז שנזקק לראשונה ל"יונתן רטוש" ובמשך כ 44 שנה ! - עד לראיון האחרון שהעניק למשורר נתן זך, זמן קצר לפני מותו ב 25.3.1981, - התעקש אוריאל היילפרין , [ שעל מאמריו הפוליטיים רעיוניים היה חותם "אוריאל שלח" ] לפזר עננת מסתורין סביב " יונתן רטוש" תוך שהוא מנפיק למשורר נתן זך את ההסבר המתחמק הבא:  "שכרוכות בכל אחד מהם כמה משמעויות ומשמעויותיהם הכוללת הן אולי כלל משמעויותיהם" ["מוניטין" - ראיון אחרון של נתן זך עם יונתן רטוש – שפורסם באפריל 1981].

התעקשות זו של אוריאל לשמור על הסוד המסתתר מאחרי הפְּסֵידוֹנִים שבחר לעצמו, מדרבנת לחקור ב"מופלא" ולנסות להסיר את מסך העשן שפיזר אוריאל מאחרי שני השמות שמהם הרכיב את הפסוידונים שרקח לעצמו.

את דיוננו נחלק לשנים: נפתח ב"יונתן" ולאחר מכן נדון ב"רטוש" 

  

יונתן

עיקר כתיבתו האמנותית של אוריאל הלפרין היתה בסוגת השירה. החוברת "לקבר ישמעאל" שכתב ופרסם באפריל 1932 והוציא על חשבונו, היא נובלה, "הכתובה בלשון רמזים עמוסה בסמלים רבים, המשווה לה אוירה קודרת, מוצגת בה בהדגשה רבה דמות העלם היהודי, הגיבור הצמא לאהבת אשה" [ יהושע פורת בעמוד 58 ] ומספרת את סיפורם של "יונתן" ו"זהרה" - אלא שסיפורם, אף שהוא כתוב בלשון שירית גבוהה ומעורפלת – מתבסס על ארועים הניתנים לשחזור לפי עיתונות אותם ימים.

 

הרקע לחיבור החוברת "לקבר ישמעאל"

אוריאל הלפרין נשבה, מגיל צעיר, לרעיונות מבית מדרשו של ז'בוטינסקי - והחוגים הרביזיוניסטיים. יהושע פורת מצטט בספרו את בנציון נתניהו, המספר על שיחות שניהל עם ידידו אוריאל בעקבות מאורעות תרפ"ט [ 1929 ] שציין:

"חודשים מספר לאחר שאוריאל פרסם את שירו במאזניים באביב 1929 (הכוונה ל"כבוש" ב 19.4.29), נסעתי לתל אביב וביקרתיו בבית-הוריו, לאחר שלא התראינו מאז שעקרה משפחתו מבית הכרם בשנת 1925. דיברנו על המצב הפוליטי הקשה בעקבות מאורעות אב תרפ"ט שאך זה התרחשו. סיפרתי לו על נטייתי לז'בוטינסקי ועל התלהבותי ממאמריו, שנדפסו אז בדאר היום. אוריאל הגיב: 'אכן, גם גישתי כזאת' הוא ניגש למדף ספרים, שלף חוברת ואמר: פה מצוי העיקר. היה זה קובץ מאמרי ז'בוטינסקי בזכות חידוש הלגיון וההגנה העצמית. שמחתי להיווכח, שאנחנו שותפים לדעה, וכי הוא תקיף מאוד בתמיכתו בדעותיו של ז'בוטינסקי ; תקיף עוד יותר ממני, כיון שאצלי היו עדיין הרהורים של בדיקה. אבי ( הרב נתן מיליקובסקי ) היה פעיל בקרן היסוד ושמר על קשרים עם וייצמן, למרות ידידותו עם ז'בוטינסקי, לכן התקשיתי לעכל את הביקורת הקשה של ז'בוטינסקי על הוייצמניזם. תמיכתו של אוריאל בז'בוטינסקי עודדה אותי מאוד, כיוון שהערכתי מאוד את כשרונותיו ואת שיקול-דעתו, את פקחותו ואת פתיחותו בשיחה, את חדות תפיסתו ואת ספקנותו האינטלקטואלית" [יהושע פורת בעמוד 54];

יחסו של אוריאל הלפרין לערבים

בצד הִקָּסְמוּתו של אוריאל הצעיר מרעיונותיו של ז'בוטינסקי, הוא פיתח יחס עוין במיוחד לערבים, כפי שמציין יהושע פורת, בעמוד 57 לספרו:

"גישתו של אוריאל לערבים, יחסו אליהם ועמדותיו הפוליטיות בשאלת היחסים עימם היו חריפים הרבה יותר, וכנראה שחש בן-חורין לבטאם ללא יראת הצנזור, כשנה ומחצה לאחר רצח בני משפחת מקלף במוצא בידי ערבים בני הכפר השכן קולוניא, הוסדרה התפייסות (צולחה) בין שני הישובים הללו. הסדר זה עורר את חמתו, והוא הגיב עליו בלשון חריפה ביותר בשירו "על הזבח"

בחודש אוגוסט 1929 פרצו פרעות ומעשי אלימות וטרור מצד ערביי ארץ-ישראל נגד הישוב היהודי – פרעות שלימים תקראנה "מאורעות תרפ"ט 1929" "במהלכם נרצחו 133 יהודים  ו־339 נפצעו, ננטשו ונחרבו יישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל. מבין הערבים נהרגו 113 ונפצעו 232, מרביתם בידי שוטרים בריטים  כחלק מדיכוי המהומות, ומקצתם בפעולות נקם על ידי יהודים." [ מצוטט מ"ויקיפדיה"].  ב 24.8.1929 התנפלו כ 30 מבני הכפר "קאלוניה" על היהודים המעטים שחיו במוצא עשרות שנים בשכנות איתם, פרצו לבית משפחת מקלף שהיה הקיצוני בשכונה ורצחו כמעט את כל משפחת מקלף. הבן מרדכי [ לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל ]  שהיה אז ילד בן תשע, הצליח להימלט. שנים עשר מתושבי קולוניה הועמדו לדין על הרצח, אולם הם זוכו לאחר משפט של חודשיים . יהודי מוצא תבעו את הכפר לשלם פיצויים קיבוציים ועל הכפר הוטל קנס קיבוצי של 1500 לירות. במרץ 1931 התקיים טכס "סולחה" בין תושבי הכפר ליהודי מוצא.

סולחה זו עוררה את זעמו של " י.ה." [פְּסֵידוֹנִים של יהושע השל ייבין – אחד ממיסדי "ברית-הבריונים" וממייסדי ועורכי ביטאונם: "העם - עתון לאומי" ]  ובגליון הראשון של העתון, שיצא ביום 24.3.1931, הופיע בעמוד השער של העתון מעין מאמר מערכת בחתימת " י.ה." תחת הכותרת : "זבח כבש במוצא"; תגובה נזעמת  כנגד אותה סולחה שנכתב בה בין השאר: "ולפסגת החרפה באה אתמול בעתונים הידיעה: מוצא השרופה כרתה ברית שלום עם קולוניה שכנתה הטובה, "מתוך טקס רגיל" של טביחת כבש השלום" [...] את החרפה הזו הלעיטונו מנהיגינו, המעיזים עוד לשאת על שפתם את המילה "תקומה לאומית" ועתה הם מלמדים אותנו  פרק בהתנהגות כלפי יהודים: מקודם זובחים יהודים, אחרי כן באים וזובחים כבש עם הפורעים – והדם נרצה...".

כעבור כחודש וחצי מאז פרסום המאמר בחתימת " י.ה." פרסם אוריאל היילפרין הפעם בחתימת אֲרִיאֵל הלפרין, ביום 8.5.1931 מעל דפי אותו עתון את שירו הפוליטי הראשון – בו הביע את זעמו הנחרץ כנגד אותה סולחה, ברוח מאמרו של " י.ה." שצוטט לעיל.

שירו של  אוריאל מקצין את עמדתו של האידיאולוג " י.ה." ובארבע שורות הפותחות את השיר שופך את חמתו על המשתתפים בסעודת הסולחה ; על אלה המושיטים יד לשלום ; על אלה המוכנים להתנחם לאחר הטבח וביחוד כנגד אלו המוותרים על נשק הנקמה:

"אָרוּר הָאֹכֶל מִן הַזֶּבַח,/ אָרוּר פּוֹשֵׁט יָד לְשָׁלוֹם./ אָרוּר מִתְנַחֵם עַל הַטֶּבַח,/ אָרוּר הָאוֹמֵר לֹא תִּקֹּם!//

בבית האמצעי מוצגת תמונה של הקרבת הכבש לכבודם של הורגַי בעוד דמי אחיו זועקים מן הגַּיְא.

ועתה תבוא השבועה וההַשְׁבָּעָה לנקמה:

"אָרוּר כָּל ב בּוֹצֵעַ לוֹ בֶּצַע./ אָרוּר הַמּוֹחֵל עַל דָּמַי-/ חָתוּם בִּבְשָׂרַי חַי הַפֶּצַע/ וְאֶל נְקָמוֹת אֲדוֹנִי!"

 

שיר זה מדגים את העמדה הקיצונית שיפתח אוריאל כנגד הערבים כאשר את עיקר חיצי ביקורתו הוא מפנה לא כנגד הרוצחים עצמם אלא דווקא כנגד תושבי הכפר מוצא, הקטן והמבודד, שביקשו להמשיך להחזיק באדמותיהם בסביבה ערבית ולכן העדיפו את פתרון ה"סולחה" המקובלת כדרך לסיום סכסוכים בתרבות הערבית. גישתו הקיצונית קוראת להסיק מארועים אלה לא את דרך הפיוס אלא את דרך נקמת הדם.

הֵעָלְמוּתָם של יוחנן שטאל וסיליה זוהר

 

כחודשיים לאחר פרסום שירו של אוריאל "על הזבח" הסעיר את הישוב העברי מקרה העלמותם של שני צעירים יהודיים: סליה זוהר, כבת 23 שהגיעה לארץ ממזרח גליציה כציונית בשנת 1928, ועבדה בכפר הנוער "בן שמן" וידידה : יוחנן שטאל כבן 22 שעלה כשנה קודם מגרמניה והתגורר ועבד בגבעת ברנר. שניהם ביקשו חופשה בת 3 ימים ממקומות עבודתם וביום 28.6.1931 יצאו שניהם לטיול מעבר לירקון לכיוון חולות הרצליה, אך לא שבו במועד המצופה.

ביום 16.7.1931 הופיעה בעתון "דבר" ידיעה ראשונה על דבר העלמותם לצד פניה לציבור למסור לעתון כל ידיעה שתסייע באיתורם. למחרת הופיעה ב"העם – עתון לאומי" ידיעה דומה תחת הכותרת "אסון חדש ?" והידיעה מסתיימת בהתרסה כנגד המשטרה הבריטית : "ואם היא [ המשטרה - ו' ה' ] תימנע מפעולה נמרצת הרי היא תחשב אחראית לגורלם ולגורל הבטחון בארץ הזאת". פניות אלה לא נשאו פרי, ופרשת העלמותם לא פוענחה.

ביום 23.7.1931 יצא "דבר" במאמר מערכת תחת הכותרת "היכן המשטרה" תוך דרישה תקיפה מהמשטרה לחקור בדחיפות את תעלומת העלמותם, אך בצד זאת מצא מאמר מערכת זה לקרוא שלא למהר ולהסיק מסקנות באשר לגורלם וכתב: "על כן כל עוד חסרה אחיזה ודאית, לכן, לא נמהר לייחס צביון מיוחד - לאומי, פוליטי - להעלמם של שטאל ושל זוהר אשר חידת גורלם מזעזעת זה כחודש ימים, את הישוב"

לעומת גישה זהירה זו יצא "חזית-העם" ביום 29.7.1931 בכותרת: "לגורלם של הנרצחים יוחנן שטאל וסליה זוהר", תוך מתקפה בוטה כנגד הועד הלאומי שהואשם ב"אדישות פלילית"; ומוסיף העתון וכותב: "מוסרים לנו פרטים נוספים על מסכת הרצח" [ מי מוסר ומה מקור הידיעה  ?– לא צויין ! ] אך הקביעה שמדובר ברצח נחרצת : "שהם נהרגו באותו 28 ביוני בין השעות 10 ל-1. מכיוון שבסביבה זו נמצאים רק כפרים ערבים אחדים ושבט בדואי אחד, הרי לא קשה היה למצוא עקבות הרוצחים (עפ"י חפציהם וכו') אילו נערכה חקירה נמרצת. כל חקירה נמרצת כזאת עד היום לא נעשתה" – והכל כאמור למרות שהתעלומה של היעלמותם לא פוענחה ולא נמצאו גופותיהם.

ב 1 בחודש אוגוסט 1931 פורסמה הודעת בחתימת המפקד העליון של משטרת המנדט ר.ג.ב. ספיסר בדבר "פרס של עשרים (20) (א"י) ישולם לאיש אשר יהיה הראשון שימסור ידיעות שיובילו למציאתם של סליה זוהר ויוחנן שטאל". ובהמשך ניתן תיאור של הנעדרים:

"תאור סליה זוהר: בת 22, גבהה 168 ס"מ. רזה. מראה חום. שער שחור, עינים חומות ..." ; תאור יוחנן שטאל: "בן 23 גבהו 163 ס"מ מבנה הגוף בינוני, שער בהיר, עינים כחולות".

ואולם גם הבטחת פרס כספי בסכום גבוה זה לא הובילה לפענוח ההעלמות של השנים.

כשבוע לאחר פרסום הפרס הכספי, וטרם פיענוחה של הפרשה, פרסם אוריאל הלפרין את שירו: "כי ישאלך..." בגליון יום השישי ה 7 באוגוסט 1931 של בטאון "ברית-הבריונים" "העם - עתון-לאומי". בשירו זה מתכתב אוריאל הלפרין בדרכו המתריסה, עם שירו האוטוביוגראפי-סמלי והאינטימי של ביאליק "וְאִם-יִשְׁאַל הַמַּלְאָךְ" משנת 1904, בו משוטט המשורר ומחפש את נשמתו [ היא מקור שירתו ] כשאקורד הסיום של ביאליק הוא בחיפוש אחר האהבה: "הִיא מִתְרַפְּקָה בִכְנָפָהּ עֲלֵי שַׁעַר הָאַהֲבָה,/ מִתְרַפֶּקֶת, דּוֹפֶקֶת וּבוֹכִיָּה בַחֲשָׁאי,/ וּמִתְפַּלְּלָה עַל-הָאַהֲבָה." – לעומת אקורד הסיום בשירו של אוריאל הלפרין [בנוסח שפורסם ביום 7.8.1931 – ששונה על ידי המשורר מאוחר יותר ב"שלושה שירי דם" משנת 1965 ] הוא ; קריאה לנקמת-דם :

זהו שיר זעם על ההבלגה כנגד מצב העבדות והאזיקים שעל ידיו של "ישראל" והקריאה/שאלה "הפסו [ נעלמו ] גיבורים מישראל ? " ותשובתו:  "לַחֵךְ רָקָב" ההתרפסות היא הריקבון [על משקל: "כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ –/ הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ/ לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר" שבשיר בית"ר של ז'בוטינסקי] בעוד "בריון נצלב" [ רמז ל"ברית-הבריונים" הנרדפת]  ועל החומה ניצב הזקיף [ רמז לבריטים השולטים על הארץ] וכאן יופיעו אקורדי הסיום של שירו של אוריאל היילפרין ובהם הקריאה לנקמת-דם:

 "כִּי יִשְׁאׇלְךָ בִנְךָ מָחָר :

"גָּאַלְתָּ אָב, הַדָּם ? "

הַתַּעַן לוֹ:

אֶרֶר[4] הָרַב

זִכְרוֹן שׁוֹאֵג "דָּרַךְ כּוֹכָב! [5]"

הַתַּעַן לוֹ:

          אֶרֶר וִיצַו :

"אֵל לְעֹבְדֵי עוֹלָם קְרָב!"

          -וְאֵין לְעֶבֶד דָּם ?"

בשיר חרון וזעף זה מהדהד המשורר את הקביעות שקבע רק תשעה ימים קודם לכן, "העם - עתון לאומי", בו פורסם השיר, לפיהן העלמותם של סליה זוהר ויוחנן שטאל – הסתיימה ברצח – תוך הפניית אצבע מאשימה כנגד הכפרים הערביים שבסביבה. כאמור, באותה שעה עדיין לא נודעו העובדות ביחס לגורלם של שני הצעירים לאשורן, והקריאה לגאולת-דם ולנקמה מזמינה, בין במפורש ובין במשתמע, עשיית שפטים באותם "כפרים ערבים אחדים ושבט בדואי אחד" שבסביבה בה נעלמו עקבותיהם של שני הצעירים.

קריאות אלה באו כשלושה חודשים לפני שנתגלו הגופות של שני הצעירים, כפי שיפורסם בכותרת בולטת בעתון "דבר" רק ביום 15.11.1931:

"איך אבדו יוחנן שטאל וסליה זוהר !

נתגלתה התעלומה: שניהם נרצחו בידי בידואים. בגבעת חול על חוף הים נמצאו עצמות המעונים – חמישה רוצחים נאסרו והודו על פשעם"

בתחילת חודש אפריל 1932, בעוד הנאשמים ממתינים למשפטם פרסם אוריאל הלפרין את החוברת "לקבר ישמעאל" בהוצאת "אוב" שהיתה בפועל הוצאה פרטית במימונו ובכספי וחברתו [ לימים אשתו ] דבורה כצנלסון.

ב 8 לאפריל 1932, פרסם "חזית-העם" ידיעה כי נתקבל למערכת "הספור "לקבר ישמעאל" מאת אוריאל הלפרין "44 עמודים, תל אביב, תרצ"ב. לנשמת הרוגי מלכות הטומאה. סופר צעיר, בעל כשרון, שכמה שיריו החדורים כאב עברי, נתפרסמו בשעתם ב"העם" . הערכה של הספור תבא באחד הגליונות הקרובים";

באותו חודש:  אפריל 1932, פרסם אוריאל הלפרין מעל דפי "חזית העם" שיר חדש ושמו "להוזה" וגם בו יחזרו המוטיבים של "בארץ חוק דם תחת דם" ; "יד נקמות" – והתרסה כנגד הגישה הנאיבית של "ההוזה" המאמין שבשמים "האל כל יכול" אך, כך מזכיר לו המשורר - [ ה"חוזה" – הנביא, לעומת ה"הוזה" הנאיבי] - בארץ חל חוק אחר: "בארץ חוק אש תחת אש" והמסקנה היא כי "הארץ ניתנה לכובש" -  בצירוף קריאות לנקמה, ולשימוש במעשי אלימות של "דם תחת דם"

 

הביקורת על "לקבר ישמעאל"

כבר בביקורת הראשונה שפורסמה בעקבות פרסום החוברת, הוטחה במחבר ביקורת נוקבת. היה זה הסופר אהרון עבר הדני, איש העליה השניה, שפרסם את ביקורתו ב"מאזניים" בטאון אגודת הסופרים מיום 19.4.1932

את ביקורתו הוא מתחיל בביקורת על "חוסר הטעם שהוטבע בשער החוברת. ונדמה לי עוד אז, קודם שקראתי את החוברת, שאילו ראיתי את המחבר פנים אל פנים, הייתי שואל אותו: מה היתה כוונתך, המחבר, במלים "לקבר ישמעאל" – האם חריפות היא או שנינות לשון. אולי סתם פליטת קולמוס" [ יצויין כי המבקר מצטט בהערת שוליים לכותרת רשימתו במדור "בקרת ספרים" : "במודעות שבעתונים על-דבר הספר : "לעלוי נשמותיהם של יוחנן שטאהל וסליה זוהר שהוטלו לקבר ישמעאל והועלו עצמותיהם לקבר ישראל"...]

המבקר מוחה כנגד המחבר על אותו דבר צעקני שהוטבע בשער החוברת [ "שלד עצמותיו של גמל" ] ומעיר לו : "לו גם אינך סופר, כי אם אדם מן הרחוב, האם אינך חייב גם אז להיות זהיר בכבודו של  ע ם  , או אולי ראייתך האמנותית היא הפוטרת אותך מחובה זו ?".

ולא זו אף זו:

"ולא הייתי שואל אותך את השאלות הנ"ל אלמלא יצא פרט זה ללמד על פרטים רבים אחרים. שהרי אנחנו – אני ואתה – איננו עיתונאים , אין אנו מגיבים על מאורעות-היום, כי אם מצרפים אותם לעלילה שלמה, והכוונה היתה , שעל-ידי הצירוף הזה צריך היה להווצר כתב-האשמה "לקבר ישמעאל" כתב האשמה על "ארץ הקדם".

ומוסיף עבר-הדני: "נכון הדבר: הלכו נער ונערה יחידים בין גבעות-חול שוממות ונפלו בידי מתעללים, כשם שנכון שמאחרי כרמי רחובות קרה מקרה אונס לנערה אחרת וכו'  וכו' . ובכל-זאת כתב-האשמה שלך על   כ ל ל  , ולא  על יחידים, איננו בטוח ומטבע הדברים אינו יכול להיות בטוח. כי בלבך תחשוב אולי גם אתה, שהנערה ההיא לא היתה צריכה לצאת יחידה מרחובות ל"נענע", וגם השנים האלה לא צריכים היו לצאת יחידים ובלתי מנוסים בדרך ששלטת בה לא הפקרות בלבד, כי אם גם נמוסים אחרים שולטים בה".

במלים אחרות: אהרון עבר הדני מבקר את חריצת המשפט והטלת האחריות הנודפת מן הנובלה על כל "אהלי קידר שבפאתי הדרך" ועל "כפיות לובן ופנים כהות" המופיעות מיד בתחילת הנובלה [ בעמוד 3 ] כמוהן, כתמונת האקדח במערכה הראשונה – שירה במערכה השלישית:

בעמוד 20 -לנובלה תבוא תזכורת ל: "כפיות לובן ופנים כהות"

ובעמוד 21 תבאנה התמונות המקוטעות הבאות – ונצטט את הקטע בשלמותו כהופעתו בחוברת:

"כפיות שלוש התנופפו ברוח, גלוש והחפז

במדרונו של תל.

. . . . . . . . .

פקעת גופות הצטנפה על פני הקרקע, פס

פלד הבריק בחול המתאבך

. . . . . . . . .

 תלתלי זהב פרועים העפילו בטיסה,

טוס והעפל בשפוע החוף.

כפיות שלוש עטו כבני שחף לבנים.

הנשימה נעצרה.

. . . . . . . . .

תלתלי זהב מעדו בחול. הדמויות שקעו

 מעבר לחמוק גבעה

הרועה נצטחק דשנות אל שפמו:

-בני חייל !".

*  *   *

עד כאן הציטוט.

סגנון הפרוזה השירית הנמלץ והגבוה בו נוקט של אוריאל הלפרין  בנובלה זו קומם עליו ביקורת חריפה כגון זו שהופיעה ביום 12.5.1932 ב"העולם" עתונה המרכזי של ההסתדרות הציונית העולמית " [שהיה יוצא בלונדון] ובה נכתב:

"כפי כל הנראה מסופר בחוברת זו על המאורע המזעזע של הריגת הזוג זוהר ושטאהל ע"י רוצחים בידואים – הרצח שהרעיש את כל הלבבות לא בא"י בלבד. לעשות נושא זה לחבור ספרותי – הוא לא רק דבר מותר כ"א אולי גם רצוי מאוד , למען לתת שם ושארית לשתי נפשות יקרות, ששלמו בחייהן בעד האימון במולדת.

אך למה צריך חבור ספרותי זה להיות כה  מ ע ו ר פ ל  ?  למה אותו הגמגום וחצי משפטים ? למה הבלילה הזאת של מילים קשות כגרגירי חלמיש ומשפטים מקוטעים וחצאי דבורים, שכאלו מלווים הם בקריצות עיניים המרמזות לדבר- מה ואין אתה יודע למה ? מילא למלים המגרסות ניתן בסוף החוברת מ ל ו ן קטן. ( בחוברת 44 עמודים בתבנית 32 ובמלון 25 מפורשות אשר בלעדי הפירוש לא היה איש מבינן!) אבל מי יפרש את כל הסיפור, משפט ומשפט פסקא ופסקה ? למה לא חס עלינו המחבר ולא הוציא את מחברתו עם פירוש מספיק בשולי הגליון";

להגנתו של אוריאל הלפרין התייצב, כצפוי, העתון "חזית-העם", ותוך קיום ההבטחה שהבטיח עם צאת החוברת, "להערכה של הסיפור" פרסם ביום 25.5.1932 כתב-סנגוריה על המחבר ועל חיבורו – ואף מקדיש מילים ברורות ומפרש לקוראים את הסיפור המוקשה:

בעל הרשימה הוא " י.ה " [יהושע השל ייבין ]. ראשית לכל יוצא הכותב, להגנת הסופר הצעיר שהותקף בביקורות של כותבים אחרים על כי כפף את היצירה הספרותית לארועי האקטואליה, כלומר על כי נזקק למקרה הטראגי של רצח שני הצעירים לשם יצירת יצירה ספרותית "אקטואלית".   " י.ה."  מצדיק, כמובן, בחירה זו של אוריאל הלפרין ומציין כי אוריאל כתב : "מעומק לבו הזועם – ולא עוד אלא שכתב על נושא אקטואלי הקשור באסון, אשר זעזע, או, לכל הפחות צריך היה לזעזע את הישוב כולו, עד כמה שהוא הישוב, טרם טומטם מצפיה לכסף ... ול"ישועות ונחמות" מטעם "מושלי חסד".   בעל הרשימה ממשיך ומדגיש את הזיקה ההדוקה בין שירו של אוריאל "להוזה" שפורסם ב"חזית העם", גליון 21, "אשר בו מטיף אוריאל הלפרן, את האמת הפשוטה, כי השמים הם לד' ו"הארץ ניתנה לכובש" ועתה בא האידיאולוג ומעורכי העתון של "ברית-הבריונים" , יהושע השל ייבין, שהיה באותה עת כבן 41 ומבוגר מאוריאל בן ה 24 בכ-17 שנה !  ומבהיר את כוונת הסופר הצעיר:

"כאן, בסיפור, הועמדו זה לעומת זה: יונתן, ההוזה, החי בארץ דמיונית הרוקם לו מזרח דמיוני, עילאי, אכסוטיקה ציורית – ויוסף הריאליסטן ה"לא ירוק" הרואה את הארץ המדברית במחשוף אכזריותה ובקושי מלחמת הקיום של העברי המודרני הכובש - כמו שהיה יונתן נופל קרבן להזיותיו: הפגישה עם המדבר אפילו "בלי קיסם עץ" -  מביאה עליו את האבדן, יוסף הגברי הנועז הנוקשה – נאבק עם המדבר וגם יכול לו. האידיאה מזדהית עם האידיאה של השיר "להוזה", רק הלבוש המלולי הוא אחר"

חרף ביקורת מעודנת שמבקר " י.ה." את סגנון הכתיבה של המשורר : "שבשירה ( "אני דן על פי שיריו שנתפרסמו ב"העם" ) הוא ברוטלי כמעט. בהיר מאוד. הנוסח תנכ"י בפשטות כאבו וזעמו", לעומת זאת בפרוזה, הוא "אוחז בדברים כאילו בעקיפין – שוזר רשת של תמונות מסביב לעצמם, מראה את הדברים כאילו  ב ר מ י ז ה . כך "פס פלד" מבריק דיו כדי לתת לנו את תמונת הרצח של הצעיר והצעירה" . וממשיך המבקר: "תיאור הרצח, הסגנון התנכ"י כמעט בדיאלוגים של הערבים, אבדן הצעירים, בשעה שמתברר שהם לא שבו - שייכים למקומות המשובחים שבסיפור. אבל בכל הסיפור מורגש הכשרון האמיתי של הצעיר, המלא כאב וזעם עברי, ושא"י החיה והדוויה בכל נפתוליה היא היא "הקוסמוס" של יצירתו, מקיפה אותה באויר, שאין ממנו פתח-יציאה לשום סביבה אחרת ונושאים אחרים שב"ספירות עילאיות" לפי מושג שומרי החומות הספרותיים שלנו".

החוברת הוקדשה ל"נשמת הרוגי מלכות הטומאה" מילים שציטט גם העתון בעריכתו יהושע השל ייבין כאשר פרסם את דבר הגעת החוברת לשולחן המערכת.

השימוש בביטוי "הרוגי מלכות" במקרה זה - ויהא טראגי וחמור ככל שיהיה -  אינו במקומו:  הביטוי "הרוגי מלכות" מקורו בתלמוד בבלי [ מסכת סנהדרין פרק ו' דף מ"ז ב' ] והוא מכוון, ל"מי שהוצאו להורג על ידי המלכות – כלומר השלטונות – בעיקר השלטון הרומי בארץ, שחטאו בשל דבקותם בתורה ובמצוותיה כך : "עשרת הרוגי מלכות – עשרה מחכמי ישראל שמתו על קידוש השם בהוצאה להורג בייסורים קשים בידי הרומאים בתקופה שלאחר מרד בר-כוכבא בשל דבקותם בקיום התורה ובלימודיה" [וראו : המילון "רב-מילים" ].

הביטוי "הרוגי מלכות" שימש לימים את אנשי התנועה הרביזיוניסטית [ וארגוני המחתרות של האצ"ל והלח"י ] לכנות את אנשיהם שהועלו לגרדום על ידי השלטונות הבריטיים – אך מה ללוחמי חרות אלה ולשני מטילים צעירים, נערה ונער שנפלו קורבן למרצחים בדואים שפלים, שאין בינם ובין "המלכות" דבר וחצי דבר.

אוריאל הלפרין שינה את שמותיהם של הנער והנערה בסיפורו:  "לקבר ישמעאל", תוך שהוא שומר על זיקה מסוימת לשמותיהם האמיתים: לנערה ששמה היה "סליה זוהר" הוא קרא "זהרה" ולנער ששמו היה "יוחנן שטאל" קרא "יונתן";

ואת שמו של קורבן זה לרצח – כפי שעיצבו בנובלה הספרותית שכתב – נטל אוריאל הלפרין – חובב האקסימורונים - ועשה אותו כמרכיב ראשון פְּסֵידוֹנִים האוקסימורוני שיצר לעצמו:

 

 רטוש

  

כפי שציינתי לעיל, בחלק בו עסקתי בניתוח השם "יונתן" -  אוריאל היילפרין התעקש כל חייו להסתיר את המסתתר מאחרי הפְּסֵידוֹנִים "רטוש" שהמציא לעצמו.

לא רק תשובתו המתחמקת למשורר נתן זך בראיון האחרות שנתן מלמדת על כך.  גם ביום  18.5.1972 - למעלה מ 30 שנה , לאחר שכבר היה ידוע כ"יונתן רטוש", נשאל בראיון עיתונאי ל"דבר השבוע" לפשר שמו והוא השיב בהתחמקות " / התחכמות "רטושית" אופיינית:

"זה היה מזמן. אינני זוכר. בין כך, אין זה לפרסום"

 חבריו, ופרשני שירתו ניסו לפענח את הסוד ששמר לעצמו:

יהשוע פורת, מחבר הביוגרפיה שלו, אינו  מעמיק חקור בשאלה זו הוא מסתפק בציטוט דעתו של בועז עברון, וכותב:

"בועז עברון החזיק בדעה, שמקור השם במשמעות ריסוק של השורש ר.ט.ש. אך , כמובן, ישנה משמעות נוספת לשורש : רטוש - גולה או בורח שנכסיו הם עזובים ונטושים ואין יודעים היכן הוא. וכפי שאוריאל עצמו קבע, מצויה האמת באיזה שהוא צירוף של שתי משמעויות אלה" [ י. פורת בעמוד 38].

 לפרופ' יעקב שביט בספרו "מעברי עד כנעני" פירוש אחר לשם "רטוש" :

"שם העט הספרותי מקורו, כנראה, בשורש רטש במובן של ליטוש. שינוי: כאן ליטוש השם ושינויו.  במקומות אחדים מופיע שם העט רטוש ratush  הנגזר משם התואר לאדם שהיגר, נטש את ביתו והותיר מאחוריו את נכסיו "רטושים" ( =נטושים )  וראה תוספת כתובות, ח, , ג ( על פי כ"י וינה, מהדורת ליברמן עמ' 84 ועוד. תודתי לחיים פסח שהיפנה את תשומת-לבי, לאפשרות זאת ולד"ר אהרון אופניימר על הבהרת המקור ההסטורי. בכל מקרה, דומה כי שם-העט אינו רומז ל"רטש" במובן של "לבקע", "לשסף". רטוש עצמו לא פירש את מקור שם-העט שאותו בחר עוד קודם להיותו "כנעני". [ יעקב שביט - מעברי עד כנעני,  בעמוד 215]

אחיו של אוריאל הלפרין הבלשן, פרופ' עוזי אורנן, סבר כי הבחירה בשני השמות "יונתן" הרך ו"רטוש" הקשה באו לזווג שני קוים סותרים שבשירתו.

 

 הפירוש התנכ"י ל"רטוש"

 רטוש היא מילה לא רגילה ולא שגרתית. אוריאל היילפרין נזקק למקרא בהזדמנויות רבות, ביחוד ביצירתו השירית, וביחוד מעת שראה בעצמו כ"עברי צעיר" והשליך את המטען התרבותי של הגלות אל מחוץ לתחומו. הוא נמנע מלהיזקק ללשון תלמודית ומדרשי חז"ל, ואת יצירתו בנה על המקור העיקרי של השפה העברית הוא התנ"ך. על כן נראה לי כי כדי לרדת לסוף כוונתו של אוריאל בבחירת השם "רטוש" יש לבחון את פישרו ומשמעותו בתנ"ך עצמו להבדיל מהשימושים שלו בתלמוד ולאחר מכן.

במקרא חוזר ביטוי זה, על הטיותיו השונות, בכמה הזדמנויות בתנ"ך ובכולן משמעותה זהה.  להלן ארבע מובאות:

א.     ספר ישעיה פרק יג

"וְהָיָה כִּצְבִי מֻדָּח וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ יָנוּסוּ: כָּל הַנִּמְצָא יִדָּקֵר וְכָל הַנִּסְפֶּה יִפּוֹל בֶּחָרֶב: וְעֹלְלֵיהֶם יְרֻטְּשׁוּ לְעֵינֵיהֶם יִשַּׁסּוּ בָּתֵּיהֶם תִּשָּׁגַלְנָה "

  ב.   ספר הושע פרק י

"חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ : וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ וְכָל מִבְצָרֶיךָ יוּשָּׁד אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה: כָּכָה עָשָׂה לָכֶם בֵּית אֵל  מִפְּנֵי רָעַת רָעַתְכֶם בַּשַּׁחַר נִדְמֹה נִדְמָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: " 

  ג. ספר הושע פרק יד

"תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ:  שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהֹוָה"

 ד. ספר נחום פרק ג

"כּוּשׁ עָצְמָה וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ: גַּם הִיא לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת וְעַל נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל וְכָל גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים:"

כדי לקבל מושג, על הדרך בה הבינו ביטוי זה בשפה העברית, קודם זמנו של אוריאל היילפרין, נביא כאן את פירושו של  רד"ק [רבי דוד קמחי 1160 – 1235 ], מחכמי פרובאנס: מדקדק ופרשן המקרא שפרושיו הם על דרך הפשט :

להלן פירושו על ישעיה פרק יג פסוק טז:

"ועולליהם ירטשו - הבנים בעיני האבות, ישסו בתיהם ונשיהם תשכבנה לעיניהם, ואחר כן יהרגו אותם, וכל זה הוא דרך אכזריות, וענין ירוטשו הוא הפלת העוללים בקרקע או אל הקירות דרך אכזריות, וישסו ענין בזה והוא מפעלי הכפל מבנין נפעל: ותשכבנה - כתיב ותשגלנה קרי"

 ובמילון אבן-שושן מצאנו: 

רטוש (ריטוש)

 (ז') שסיעה, שיסוע, ביקוע, חיתוך, קריעה לגזרים; הריסה, החרבה, חורבן, שואה

רֵטוּשׁו

 (ז') [צרפתית: retouche] [במלאכת הצילום] הַגָּהַת הַנֵּגָטִיב אוֹ הַתַּצְלוּם לְשֵׁם תִּקּוּן הַפְּגָמִים הַקַּלִּים שֶׁחָלוּ בָּהֶם אַגַּב צִלּוּם; הָרֵטוּשׁ נַעֲשֶׂה בִּדְיוֹ מְיֻחֶדֶת, מֻתְאֶמֶת לְצֶבַע הַצִּלּוּם.

 

רָטוֹשׁ : (ז') [אולי מן א. רטש; ארמית: רְטֵישׁ נטש] כִּנּוּי בַּתַּלְמוּד לְמִי שֶׁגָּלָה אוֹ הִגֵּר מִמְּקוֹמוֹ מִדַּעֲתוֹ וְנָטַשׁ אֶת רְכוּשׁוֹ, לְהַבְדִּיל מִן "נָטוֹשׁ" שֶׁעָזַב אֶת מְקוֹמוֹ עַל כָּרְחוֹ (בבא מציעא לט.) [ראו עוד ערך נֶכֶס, נִכְסֵי רָטוֹשִׁין].

רָטוּשׁ

 (ת') [מן א. רטש] מָחוּץ, שָׁסוּעַ: "פְּחוּדָה וּרְטוּשָׁה" (יניי, שיב). "אֲכוּלָה בְּכָל פֶּה נְתוּצָה וּרְטוּשָׁה" (גבירול, שדודים נדודים). "וּנְבָיוֹת וְכוּשִׁים רָדוּ בַּחֲמוּשִׁים וְהִנִּיחוּם רְטוּשִׁים בְּכָל פִּנָּה נְטוּשִׁים" (יהודה הלוי, ט 572). "רְטוּשֵׁי בֶּטֶן, שְׁסוּעֵי קָדְקֹד" (ביאליק, ספיח יב). "וְאֵין מִכֹּבֶד פִּגְרֵימוֹ הָרְטוּשִׁים עוֹד לְהַבְקִיעַ אֶל תְּכֵלֶת-יָהּ" (פיכמן, קכד).

 

על כן, אם לקבל את פירושיו התנכ"יים של "רטוש" אכן מדובר בפעולה אלימה של ריצוץ הגולגולת ובתנ"ך:  גולגלות של תינוקות דווקא !
מובן, איפוא למה ביקש בעיקשות כזו אוריאל היילפרין לטשטש ולהתחמק מגילוי פשר שמותיו. ומדוע בחר לעשות זאת בעת פרסום שירו "תורה"

 השיר "תורה" בחתימת יונתן רטוש

 

השיר "תורה" פורסם בעמוד ז' בגליון יום ו' ערב פסח י"ג ניסן תרצ"ז 25.3.1937 מס' 626 של העתון "הירדן". כאן, כאמור, מופיעה בפעם הראשונה החתימה "יונתן רטוש".

זהו שיר שאוריאל הלפרין "לא הכלילו באף לא אחד מספרי שיריו" ולפי דעתו של י. פורת "כיוון שהשיר "תורה" היה יהודי מידי לטעמו המאוחר של אוריאל" [ י. פורת בעמ' 83]

השיר פותח בשאלה "מי יכה על חטא – ומי יתוודה חטאנו – ומי יהיה זה שיקרא למשה [ רבנו ] לרדת מההר מאחר והעם "שיחת" ואיש אינו מתרגש מירידה זו ואין מי שיגאל את דמו של העם.

 

בבית השני מחפש המשורר את מי שיקרא ויזעיק את שמשון "הגבור" ויזהירו מפני הפלישתים המאיימים עליו ויזכירו את סיסמת הקרב : "דם" וקריאתו של שמשון המבקש כי האל יחזקו הפעם להגביר את אונו.

בבית השלישי תופיע הקריאה – שכבר השמיע אוריאל הלפרין בשיריו הקודמים - בהם קרא לעם ולמנהיגיו להתעורר "בטרם יתנפץ כל ראש בצוק ערב" [ ונזכיר: את פירושה של המלה רטוש:  "הריסה, החרבה, חורבן, שואה" ומפני הסכנה שמי שיעולל את אלה יהי "צוק ערב" כלומר עיקשותו של האויב – הם הערבים ! בא להזהיר ולהזעיק והמשורר קורא למשה לצוות לבני עמו לקחת חרב על ירך ולהלחם מקום בו "זקני העם בגדו" ולא חרב בלבד אלא גם חרב גם "בשורה"

ואקורד הסיום של השיר חוזר למוטיבים הידועים להם הטיף אוריאל הלפרין גם בשיריו הקודמים:

 

"שָׁא חָרֵב בָּרָמָה

שָׁבַר כָּל לֵב פּוֹשֵׁעַ.

הִצִּיתָה אֵשׁ-תָּמִיד אוֹכֶלֶת וְרֻדָה.

קָרוֹב יוֹם נְקָמָה.

בָּשָׂר וָדָם הַקְשֵׁחַ.

בְּחֶרֶב וּבְאֵשׁ יְבוּא יוֹם יְהוּדָה"

 

אוריאל היילפרין, שהזדהה הזדהות פוליטית ואידיאולוגית עם החוגים המקסימליסטים [ או בשם שהמציאו לעצמם "ברית-הבריונים" ] בתנועה הרבזיוניסטית, והביע בביטאוניה דעות קיצוניות אנטי ערביות ואנטי בריטיות, היה מוקצה מחמת מיאוס בחבורת המשוררים שהסתופפה בצלו של אברהם שלונסקי מנהיגה של חבורת "יחדיו" חבורת משוררים מודרניסטיים שנתנה את הטון בשירה העברית בשנות העשרים והשלושים בתל אביב הקטנה.

אוריאל היילפרין שראה עצמו משורר מודרניסט כמוהם, חשש שאם תיוודע זהותו האמתית, לא יתקבל כאחד המשוררים בחבורה זו ולא יזכה לפרסם את שיריו בבטאונה "טורים" לכן נזקק לפְּסֵידוֹנִים שיסתיר לחלוטין את זהותו האמיתית – והשם יונתן רטוש הלם מטרה זו. יונתן שם חביב ו"צברי" מקובל מושך ללא ספק את ליבו של אברהם שלונסקי והשם המוקשה והלא קל לפענוח "רטוש" משדר זרות ומוזרות קדמוניות תנכ"ית – שאינה זרה לשפתם של חבורת משוררי "טורים".

מבחינתו של אוריאל הלפרין הפְּסֵידוֹנִים שבחר שימש אותו כמסווה המסתיר את זהותו כלפי חוץ, ובה בשעה היה בו גם לשמר את ה"אני-המאמין" של איש החוגים הרביזיוניסטיים הקיצוניים והמקסימליסטים : ולכן השם האקסימורוני שבחר: מצד אחד "יונתן" כדמותו של הצעיר – הוא "יונתן" שבנובלה שלו "לקבר ישמעאל" הנופל קורבן לנאיביות שלו ולאי היכרותו עם תנאי הארץ ונימוסי שבטי ערב היושבים בה – ומצד שני אותם מסרים אלימים שמזמין אוריאל הלפרין – בשיריו ובעמדותיו הפוליטיות : מלחמה וחיים על החרב [ היא ה"שלח" בפסוידונים האחר שבחר לעצמו ] ברוח נבואתו של יואל הנביא: "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן" (יואל ג' ג');

 

ולכן כאשר החליט לשלוח לאברהם שלונסקי שירים בסגנון מודרניסטי - חזר לסיפורו "לקבר ישמעאל" [ משנת 1932 ] ונטל את שם הגיבור בעל הצלצול התמים "יונתן" והוסיף עליו את הביטוי המסקרן והלא קל לפיענוח "רטוש"

ובחודש אוקטובר 1937 שלשל, לתיבת הדואר של העתון "הארץ", לפי כתובתו של עורך המדור הספרותי, המשורר אברהם שלונסקי, חמישה שירים בחתימת "יונתן רטוש."  העורך הספרותי, מאבות המודרניזם בשירה העברית של אותם ימים, לא חקר ולא התעמק לברר מי מסתתר מאחרי השירים שהונחו בתיבת הדאר שלו – והחליט לפרסמם ב"טורים". בגליון שיצא ב 15.4.1938 פורסמו ארבעת השירים הראשונים בחתימת "יונתן רטוש" : "אהבה" ; "עלי כינור" "מוקיון" ו"ברכת-שושנים" – כולם שירים מודרניסטיים המעלים בתמונות עזות את מרקם היחסים שבין המינים – והם חפים מהפלקטיות הפוליטית-לאומנית ומהקריאות לנקמת דם ומלחמת חורמה בערבים.

יעבור עוד זמן עד אשר המשורר רפאל אליעז, שיסע לפאריז, יגלה שם את זהותו של יונתן רטוש ויביא ידיעה זו לחבורת "טורים". מאז חדלו ב"טורים" לפרסם את שיריו של יונתן רטוש, ורק אחד מבני החבורה, ישראל זמורה המשיך לשמור על קשר עם אוריאל הלפרין – ובשנת 1941 הוציא בהוצאת הספרים שלו "מחברות לספרות" את ספר שיריו הראשון של יונתן רטוש – בעל השם האקסימורוני "חפה-שחורה" ביחד עם ספרו של נתן אלתרמן – גם הוא בשם האקסימורוני "שמחת עניים".

 

 

 

____________ 

סוף.