​

 

 

הדבר הבולט ביותר, כבר מקריאה ראשונה בשיריו של יאיר בן־חיים, והולך ומתחזק בכל קריאה נוספת, היא היושרה של הכותב שהיא גם הצהרה חוזרת בשירים, ועיקרה נובע מישירות הַפְּנִיָּה אל הנמענים בשירים. בראש ובראשונה, ישירוּת הַפְּנִיָּה אל חמדה רעיתו, ששמה הוא כותר הספר כולו – חֶמְדָּתִי.

יושרה זו היא חשיפה עצמית שלו בפני עצמו, ובכך גם בפני הקורא. פעמים רבות חוזרות ומופיעות בשיריו של בן־חיים אמירות המביעות את דעתו: כך אני חושב, כך אני מרגיש, כזה אני בעיני עצמי. מנקודה זו של חשיפה עצמית, צומחת כל השירה הלירית שלו. להערכתי, הכתיבה הלירית היא זו שבה מותר לו להרחיב את עצמו מן המחשבות והרגשות הפנימיים שלו ומעבר. הוא חוזר וכותב – "אֲנִי מְשַׁנֵּן וְאוֹמֵר, / אוֹמֵר בְּקוֹל רָם: / הַדְּבָרִים הַבְּרוּרִים נִמְצָאִים תָּמִיד לְיַד הַקָּצֶה שֶׁל הַקֹּשִׁי". [---] ("הדברים הברורים", עמ' 26). הדיון הפנימי והווידוי מוחצנים בלבוש השיר הלירי, דרך העידון המסויים, הסמלי. באמצעות השיר הלירי מצליח בן־חיים לומר באומץ את התובנה שלו, את האמת שלו.

חלק בלתי נפרד מן היושרה היא המודעות העצמית המוצהרת המועברת כמידע לקורא וגם כפניה רטורית של הכותב לעצמו. אני כזה, הוא אומר באותה נשימה גם לעצמו, גם למי שאליו הוא פונה בחלק מהשירים, גם לקורא השיר.

פן אחר של היושרה הוא הרציונל המושכל. בחלק מן השירים הוא אומר – אלה הם החיים. לא פחות ולא יותר. יש פה נכונות לקבל את הטוב עם המוטב. יש פה אי-בריחה מאחריות. יש פה תמונת עולם ברורה שהכותב עומד מאחוריה. הרציונל עושה את השירים ברורים, הן במובן הטוב של בהירות המסר, הן במובן הפחות טוב של הגבלתו.

ציר הזמן הוא מרכזי בשיריו של יאיר בן־חיים. היושרה היא קבלתו ככזה. השיר הלירי הוא ביסודו שיר של רגעים מושכלים קבועים שהופכים לסמלים.

השיר "מה כבר ביקשנו?" (עמ' 75-74), הוא אחד מרבים הבנוי על יושרה המציג געגוע, שמחה ובטחון ומעל הכל על אהבה, הבודק את רגשותיו ואת הערכתו העצמית. הנה דוגמא: "וְחֹלֶד שָׂטָן פּוֹצֵעַ מְלַפֵּף בְּהֶנֵּד טַעֲנָה / שֶׁנִּרְקְמָה עַל לֹא עָוֶל. / רֵאוֹתָיו מִתְנַפְּחוֹת מִגַּאֲוָה. / מָה כְּבָר בִּקַּשְׁנוּ? / לְהַזְקִיר אֶת נֹעַם הַיֹּשֶׁר / הַאִם הוּא יַצִּילֵנוּ אוֹ שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ חֵן מְזֻיָּף? / הַאִם נִגְלָה בָּנוּ חֹשֶׁךְ לְמַטְּרוֹת רֶוַח  לִצְדָקָה? / מָה כְּבָר בִּקַּשְׁנוּ?" [---]  (עמ' 75).

הישירוּת של השירים בספר 'חֶמְדָּתִי' מתבטאת בזכרונות קשים מהבית ומהסביבה בה  גדל והתחנך. אלו שירים הכתובים באומץ ופתיחות כמו בשער "שורשים". לדוגמא השיר: "החוסר" – "לֹא קִבַּלְתִּי אַהֲבָה / וּבְכָל זֹאת לָמַדְתִּי לֶאֱהֹב / לֹא קִבַּלְתִּי חִבּוּקִים / וּבְכָל זֹאת חָבַקְתִּי רְגָעִים וַאֲנָשִׁים בְּחַיַּי / לֹא קִבַּלְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה וּמִזֶּה / וּבְכָל זֹאת נוֹתֵן מֵעַצְמִי לְכָל דִּכְפִין / וְאוּלַי יוֹתֵר מִשֶּׁנִּדְרָשׁ,/ כְּדֵי לְרַצּוֹת / כְּדֵי לֹא לְהוֹתִיר אֵצֶל הָאַחֵר / אֶת תְּחוּשַׁת הַחֹסֶר שֶׁיָּדַעְתִּי מִבַּיִת." [---]  

השתיקה של האב ניצול השואה היא שתיקה עד מוות. אי הסכמתו עם "אתוס הקיפוח המזרחי" שאליו הוא כאילו משתייך מצד אמו. לא רק האתוס המזרחי, גם אתוסי מעמדות אחרים מהמקובלים היום בחברה הישראלית נדחים פה בשקט של אדם מוסרי, ישיר, לא מסתתר מאחורי הנוחות של הסמל בו אינו מאמין על סמך ניסיונו האישי. שיר המסכם בשער האוטוביוגרפי זה באופן תמציתי הוא השיר "בכבוד" (עמ' 42) " אֲנִי שִׁלּוּב מֻבְהָק לְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת. / אֲנִי אֵשׁ, אֲנִי מַיִם, אֲנִי אוֹר וְחֹשֶׁךְ / מִכֹּל וָכֹל שֶׁאֶרְצֶה, / לֹא מִשְׂתָּרֵךְ אַחַר הַטּוּר / אֵינִי עוֹמֵד בַּתּוֹר / לֹא מִשְׁתַּלֵּחַ בַּשֶּׁקֶר / אֲנִי מִי שֶׁאֲנִי וְאוֹהֵב אֶת מָה שֶׁאֲנִי / מִתְיַצֵּב בְּמֶרְכָּז בְּכָבוֹד". [---]

כאמור, הרבה מיושרה זו נמצאת בשירים הפונים אל רעייתו, חשיבותה בעיניו, היותה יקרה לו ומביאים אותו להעריך את עצמו מולה. שוב ושוב הוא מגיע למסקנה כי היא טובה ממנו. במשפט אחד ב"שירשורה" (עמ' 27) זה נאמר בפשטות: "כְּשֶׁאַתְּ רָעָה אַתְּ יוֹתֵר טוֹבָה מִמֶּנִּי". אפשר לקרוא זאת בקריאה אירונית גם בשירי האהבה שלו. חֶמְדָּתִי הוא ספר אהבה לאישה שבמקרה זה היא גם הרעייה. זהו ספר אהבה לאישה ולביוגרפיה המשותפת לה ולו.

בשיר קצר, "במילה אחת", אותו בחר לפרסם על השער האחורי של הספר, בולט לעין הרבה ממה שכתבתי כאן. מספר שורות תמציתיות וישירות, ועצם הכותרת של השיר כבר מדברת בפני עצמה: "בְּמִלָּה אַחַת / אַתְּ יְכוֹלָה לֶאֱסֹף אוֹתִי לְאִישֵׁךְ  / לָתֵת לִי מָקוֹם לְצַד הַפְּחָדִים. / נְעַרְבֵּב נִשְׁכָּחוֹת / נְעוֹרֵר נִיחוֹחוֹת / נֶאֱרֹב לַזְּמַן שֶׁרָקַח בָּנוּ."  [---] האהבה, המודעות העצמית, המודעות לזמן, היכולת ליצור רציונל של המצב – כל אלה נמצאים כאן.

נראה כי העמדת הדמות השירית של אשתו בפתח הספר הוא סוג של סיכום ביניים – תחנה בוגרת בחיים שבה עומד הכותב, מסתכל ברבדים שונים של עברו, ומרשה לעצמו להעיד על חייו ועל אישיותו. מה אהוב, מה חשוב, מה היה, מה יהיה אולי. 'חֶמְדָּתִי' הוא סיכום ביניים ברור.

נשאלת השאלה מי רוצה לקרוא שירים ליריים ישירים על החיים. מחד, הדיוק בו נכתבו השירים בספר 'חֶמְדָּתִי' על חוויות שרבים מכירים מעצמם, אמור ליצור עניין ואפילו צורך לקרוא בו. מאידך, בחברה שבה שעות הפנאי האופייניות הן שעות טלוויזיה אינסופיות של תחרויות ריאליטי כגון משחקי מיליון שקלים, ושל ניתוחים ושעות אינסופיות של מסעדה וחוויות קולינריות – בחברת הבל כזו, למי יש פנאי להסתכל היטב בעצמו, על חוויותיו האישיות האינטימיות, בפחד שלו, באהבה של כאן ועכשיו?

למי יש פנאי? אולי אין. אבל בשל היות שירים אלה משכנעים בכנות ובישירות שלהם, יש סיכוי שיתקיימו. חומר כזה מונח על השולחן ולא מתכלה. הוא נכון ואמיתי. יאיר בן־חיים מתאר את מה שהרוויח ביושר במסלול חייו. האותנטיות של שיריו, חוסר ההתחפשות הגמור שבהם, החשיפה שיש בה מידה של הסתכנות – כל אלה הם שעומדים לזכות שיריו, ואפשר שיאריכו את קיומם גם בתוך תרבות שהיום אין לה הרבה עניין בשירה ורגישות לשירה.

 

יאיר בן חיים, 'חמדתי', חדרים, 2018, 118 עמ'