מהו האושר האחר אותו מנסח שלוש בשירו 'ניסחתי אושר אחר'?

הנה השיר:

... דַּוְקָא לָשִׂים לֵב לַפְּרָטִים הַקְּטַנִּים שֶׁחוֹזְרִים מֵהָרוּחַ: / אִי אֶפְשָׁר לְצַלֵּם אֶת הַגַּן הַנִּבְרָא, אֶת גַּחֲמוֹת הָעִיר הָאַחֶרֶת; / כָּל דָּבָר מִפֹּה הוּא זֹהַר צָרוּף. // הַגַּן סוֹבֵל מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו. נִסַּחְתִּי אֹשֶׁר אַחֵר. / גַּן הֶעָלִים לָבַשׁ לָבָן: מַרְאֶה שֶׁל טִירָה. / רָצִיתִי לְצַלֵּם שָׁם מִבַּעַד לַצְּלָלִים – כָּל פַּנָּסֵי הַיֹּפִי. / נִמְנַעְנוּ מִיָּהֳרָה: / הַיֹּפִי לֹא הָיָה כָּאן. לֹא הִשְׁאִיר סִימָנִים. / אַל תִּתָּלָה עַל גַּבֵּי בֶּן-חֲלוֹף. / וּבְנוֹף הַגַּן / עָזַבְתִּי אֶת הַיֹּפִי וְאֶת אֲחֵרוּתוֹ: / הָיוּ לְהִרְהוּרִים פָּנִים שֶׁל יַתְמוּת.

כשקוראים את השיר ניצבת מייד שאלה: מהו "אושר אחר"; זה כמו שהיינו פוגשים במישהו שהיה מדבר איתנו על 'ספונטניות אחרת'. מה פואטי ב"לנסח אושר"? 'ניסוח' הרי הוא משהו פרוזאי, מחקרי.

ברגיל, כך אני חושב, משורר מבקש בשירו לזכות את הרבים בתובנה נפשית שהוא רואה בה עומק קיומי; ודי לו אם יתפעם בקוראים הרגש הפואטי והם יחושו הזדהות.

יש שירים שמניבים עונג פואטי מיידי; הם כתובים כך שהקורא באופן אינטואיטיבי חש בתובנה הנפשית ומזדהה. השפה, מבנה המשפטים והצירופים הם טבעיים. הפעלת כלי ההבנה שלנו – האינטואיציה והאינטלקט, שצריך לגייס לשם תפיסת התובנה הנפשית שבשיר, היא קלה, אינטואיטיבית, "זורמת" כמו שאומרים הצעירים.

אם נדבר על קומות בתפיסה – אז כאן אנו חשים בתובנה מהקומה הראשונה.

אצל שלוש הדבר איננו כך; התחושה הפואטית הפוקדת אותנו איננה מיידית; העונג הפואטי פוקד אותנו רק לאחר שהכוחות המשותפים של האינטלקט והרגש שלנו מתגברים על המבנה החיצוני של השיר; נדרש ממנגנון התפיסה שלנו מאמץ הרבה יותר גדול.

ואז תפקוד אותנו תחושת עונג מסוג אחר כי מדובר בסוג אחר של פיצוח; התחושה היא לא כשל זו הפוקדת אותנו בעת פיצוח תשבץ או חידה, אלא זו תחושה במובן העמוק של גילוי תובנה נפשית בנו שלא היינו ערים לקיומה. ומכאן, מתפיסה מהקומה השנייה, פוקד אותנו עונג פואטי אחר.

 

מדוע זה כך? כי אצל שלוש הפסוקים והצירופים אינם אינטואיטיביים, השפה נראית קצת תלושה, קצת נשברת, קצת מעוררת תמיהה, קצת חסרת קוהרנטיות, וכלי ההכרה שלנו מתקשים, קצת נבוכים, והדבר מצריך התמודדות.

ובשיר שלנו: איך 'פרטים יכולים לחזור מהרוח'? איך 'גן יכול לסבול ממה שנאמר עליו'? איך 'יכולים להיות להרהורים פנים של יתמות'?

קצת בדומה לאבות ישורון אשר קיטע ושבר את השפה, כרוצה לומר שרק בשפה מקוטעת ניתן להביע מצוקה קיומית, כך גם שלוש יוצר מעין הזרה בתוך השפה – לא בקיטוע מילים כישורון, אלא בקיטוע משפטים, בכתיבה כאילו מפוררת, וגם הוא מבקש לומר כי בשפה האינטואיטיבית – זו מהקומה הראשונה, אי אפשר להעביר את התובנה הנפשית המהותית שהוא רוצה לזכות בה את הרבים.

ואני מבקש להגיע לתובנה זו, דרך השיר הזה, אבל כאמור אפשר להגיע אליה מכלל שיריו של שלוש, כי המבנה הלא אינטואיטיבי מאפיין גם אותם.

המושג 'אחר – אחרות' מופיע בשיר מספר פעמים: בשם השיר – 'ניסחתי אושר אחר'; בהקשר של עיר – 'בעיר האחרת'; ובהקשר של הגן ויופיו – 'ובנוף הגן עזבתי את היופי ואת אחרותו'.

נתרכז ב'עיר האחרת': אם אחווה עיר אחרת במונחים שאני חווה את עירי המוכרת לי כי אז נפשי לא תוזן בניחוח העיר החדשה, אלא חווית ההיכרות עם העיר האחרת תיטמע בחוויית ההיכרות שלי עם עירי, וכך לא יהיה שום ערך לנוכחותי בעיר אחרת. כלומר, אם אני מכיר משהו חדש באמצעות מונחים שמוכרים לי משכבר אני בעצם מעקר ממנו את מה שהוא יכול להעניק לי.

אני חושב ששלוש רוצה לומר לנו כי העיר האחרת – שאגב יכולה להיות גם העיר שלו – אם לא נצליח לתפוס אותה במונחיה שלה ואם כל שנוכל הוא רק לתפוס אותה במונחים המוכרים לנו משכבר, כי אז אין לדבר ערך, כי אנו בעצם ממשיכים להיות כלואים בתוך עולמנו הפנימי.

כששלוש אומר "עזבתי את היופי ואת אחרותו" הוא מביע עצב – עזיבה היא עצב; אלא שהעזיבה כאן אינה רק של משהו מוכר, אלא היא גם עזיבת האפשרות להכיר משהו שלא היה מוכר לנו עד כה. לעזוב את האחרוּת זה למנוע מעצמך להכיר את האחר במונחיו שלו ולהמשיך להיות שבוי בתוך מערכת המושגים והתחושות שלך. ושלוש רוצה לומר לנו שהאחרות מהותית לחיינו, וחבל להפסידה.

וכשהוא אומר: "ניסחתי אושר אחר" אני חושב שהוא רוצה לומר כי האושר האחר נעוץ בתפיסת האחר במונחיו של האחר עצמו – כך ורק כך אוכל לחוש אושר אחר; האושר כאן, אם נרצה, חורג מתחום האושר הפסיכולוגי שלי, המוכר לי משכבר, והוא אולי האושר המטאפיזי שנובע כתוצאה מגילוי של כלי הכרה חדשה בתוכי המאפשרים לי לתפוס את האחר במונחיו.

כך הכרת כלי הכרה חדשים בתוכי מגלה לי יותר את עצמי ומקרבת אותי אולי לקראת תחושת מודעות מלאה, לקראת תחושת מציאותו של גרעין זהות של ה'אני'. תחושה זו תחליף תחושה של שברירֵי 'אני'; היא תחליף מצב בו ה'אני' הוא רק התמורות השרירותיות שחלות בו ושאנו רק מטעמי עייפות כבר הסכנו לחיות עימן בשלום.  

האושר הזה נעוץ בכך שהמציאות, הגן, העיר, היופי  נתפסים אצלנו עתה באמצעות נדבכים נוספים בכלי ההכרה שלנו, שאולי לא היינו יודעים על קיומם לו היינו ממשיכים לתפוס את המציאות באותם כלי הכרה שלנו המוכרים לנו משכבר, וכך אנו מכירים את ה'אני' שלנו יותר טוב.

כך האושר הופך להיות מרחיב ואנו עוברים ממצב של אושר אישי פסיכולוגי המוכר לנו לאושר מטאפיזי. וכך נפתחת בפנינו מטאפיזיקה אחרת וגם פואטיקה אחרת.

לסיכום, התובנה החזקה המובעת היא שיש להכיר את האחר בנדבכי הכרה נוספים, אשר מוסיפים לנו נדבך בהכרת ה'אני' שלנו, וזאת מעבר לדלת אמותינו המוכרות לנו. 'ניסחתי אושר אחר' – משמעותו ניסחתי אושר שחורג מהאושר הפוקד אותנו בדלת אמותינו הפסיכולוגיות; 'אושר אחר' משמעו להכיר את עצמנו בכלים פילוסופיים חדשים, שהכרת ה'אחר' במונחיו מביאה עימה, ולא רק בכלים פסיכולוגיים, ו'אושר אחר' כזה ינביע תחושת 'אני' הנושא שלמות קיומית.

האמירה על היכרותו של האחר במונחים של האחר כדי שייפָּתח בפנינו ה'אני' שלנו 'אושר אחר' היא אפוא בעיניי מטרת העל של שירת שלוש.

מכאן אנו מבינים כי ביצירתו של שלוש צורה ותוכן מתקשרים – איך יוכל להעביר לנו תובנה נפשית זו? איך יוכל הוא לספר לנו שיש אושר אחר שיכול להנביע תחושת 'אני' הנושא שלמות קיומית שתחליף תחושת שברי 'אני' ספורדיים?

על ידי צורה שפתית אחרת, על ידי קיטוע וצירופים לא אינטואיטיביים ולא טבעיים לנו, על ידי כתיבה אחרת, על ידי חיבורי נשוא ונושא אניגמטיים; השפה ברמתה הרגילה אינה מספקת. רק כך הוא יצליח לגרום לכך שהאחרות תתייצב מול עינינו במונחיה שלה ולא נתעייף ולא נתפתה לתרגמה למונחים המוכרים לנו משכבר. זו אחרות המעשירה את ההוויה הרוחנית שלנו ואל לנו לחשוש ממנה שמא תפר את שלוות נפשנו. זו אחרות המנביעה תחושת עונג פואטי אחרת.

 

במובן הזה שברי המשפטים בשיריו הם שברי ה'אני' המתאחדים ל'אני' לכיד וקוהרנטי, המוכר לנו עכשיו בנדבכי הכרה חדשים, ועל כן ניתן לומר כי החתירה היא להכיר את עצמנו בכלים פילוסופיים/מיסטיים ולא רק בכלים פסיכולוגיים המוכרים לנו משכבר.

צורה ותוכן מתקשרים ביצירתו של שלוש המנסח לנו 'אושר האחר' בשפה לא אינטואיטיבית לנו, הדורשת מאיתנו להכיר ''אחרוּת' בכלי הכרה חדשים, וכך פואטיקה אחרת מנביעה אצל ה'אני' שלנו תחושת עונג פואטי אחרת.

 

 

שמעון שלוש, 'האהבה מונחת שם ממילא', (כרמל, 2022)