​

צינורות

 

אָסַפְתִּי בַּמִּדְבָּר נוֹצַת דַּרְבָּן

מֶרְחָק רַב מִמְּחִלָּתָהּ.

אֶפְשָׁר לִרְשֹׁם בָּהּ שִׁירָה.

אֶפְשָׁר לְהַנִּיחָהּ בְּקֶסֶת.

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, 

בֵּין גִּבְעוֹלֵי תִּירָס גְּבוֹהִים

בַּשָּׂדֶה שֶׁמֵּעַל לָרֶפֶת,

צַיָּד הֵגִיחַ כְּמוֹ מִכִּפָּה אֲדֻמָּה

עַל חָזוֹ רְצוּעַת אֲלַכְסוֹן רְחָבָה 

מִכְּתֵפוֹ בִּצְבֵּץ קָנֶה חָלוּד

וּבִזְרוֹעוֹתָיו זוּג דַּרְבָּנִים שְׁמוּטִים.

הַדַּרְבָּנִים מוֹנוֹגָמִיִּים.

אַהֲבָתָם, לִטּוּפֵיהֶם וְהִתְכַּרְבְּלוּתָם

עֲנֻגִּים וְחַסְרֵי מַטָּרָה.

זְקוּפַת שִׁדְרָה עַל אַמַּת אִמִּי 

הָיִיתִי הִתְבּוֹנְנוּת טְהוֹרָה,

נְטוּלַת שִׁפּוּט וּנְטוּלַת מִלִּים,

בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִי,

שֶׁבִּנְטִיַּת צַוָּארוֹ הָאָדֹם מִשֶּׁמֶשׁ

נִצְרְבָה אַשְׁמָה וּמֵאָז 

יֵשׁ לִי קוֹצִים 

וְאֵינִי יְכוֹלָה לְהַבִּיט בָּאַהֲבָה.

 

 

עד שאביכם יבוא ויראה

 

'אַבָּא עָבַד מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב וְאַחַר־כָּךְ 

פָּחַד כָּל הַלַּיְלָה מֵהַמָּחָר וְאִלּוּ אֲנִי 

טִלְטַלְתִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ: קוּמִי עִמִּי, 

כִּי הַפָּרוֹת גְּדוּשׁוֹת.

עוֹרִי הִבְהִיק בָּהּ כְּמוֹ זַיִת.

לְצַד הַכְּבִיסָה דָּלְפוּ גְּבִינוֹת 

מֵחִתּוּלֵי הַיַּנְקוּת הַצְּחֹרִים

וְטַעְמָן הָיָה אֹשֶר,

חֲתַלְתּוּלִים עָמְדוּ תַּחְתָּן פְּעוּרֵי פֶּה 

וְיָנְקוּ אֶת הַמַּיִם.

בָּאָבִיב הַגִּנָּה סָעֲרָה מֵרֹב פְּרָחִים,

בַּקַּיִץ קָטַלְתִּי צְפָעִים וּבַסְּתָו 

הִבְרַחְתִּי נְמִיּוֹת שֶׁחָדְרוּ אֶל לוּל תַּרְנְגוֹלוֹת, 

הַחֹפֶשׁ שֶׁלִּי. 

חָסַכְתִּי מִפִּי כְּשֶׁבִּשַּׁלְתִּי מַעֲדַנִּים,

גַּבִּי נִשְׁחַק בַּשָּׂדוֹת,

וּבַחֹרֶף רָזִיתִי.  לְאַבָּא לֹא הָיָה 

זְמַן לִרְאוֹת. לָכֵן מִדֵּי אַחַר־צָהֳרַיִם הָיִיתִי 

מְטַאטֵאת אֶת חַלְלֵי הַבַּיִת הַקְּטַנְטַנִּים 

עַד שֶׁיָּבוֹא

וְרַק אָז אוֹסֶפֶת עִם הַיָּעֶה'.

 

 

אקווריום

 

נָכִין אַקְוַרְיוּם

עִם צְדָפִים שֶׁאָסַפְנוּ 

בְּחוֹפִים רְחָבִים 

שַׂעֲרוֹתֵינוּ יִתְפַּתְּלוּ 

נִתְפַּתֶּה עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה 

לְהֵיכָן לִבְרֹחַ 

וּכְשֶׁנִּמְאַס בּוֹ 

יִשְׁלֹף אוֹתָנוּ הֶחָתוּל

נַחְשֹׁב שֶׁזֶּה אֱלֹהִים

לֹא יִדָּרֵשׁ לוֹ אֶלָּא אַנְקוֹל

צִפֹּרֶן עֲדִינָה בְּלִבֵּנוּ

 

 

נשיקות חול

 

אִמָּא, הֵן אוֹמְרוֹת, דַּי עִם הַמִּדְבָּרִיּוֹת 

וְהַנְּדוּדִים, הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁלָּךְ מְלֵאוֹת חוֹל. 

וְאָז מַגִּיעַ הָרֶגַע לֶאֱרֹז. בִּשְׁבִיל לֹא 

לִפְרֹק שׁוּב לְעוֹלָם. אוּלַי בְּעוֹד אַרְבָּעִים 

 

שָׁנָה, נֶכְדוֹתַי תְּחַטֵּטְנָה בַּמַּחְסָן הַיָּשָׁן, 

תִּפְתַּחְנָה בְּעֵינַיִם רְעֵבוֹת קֻפְסַת 

נַעֲלַיִם אוֹ אַרְגַּז מַכֹּלֶת מְאֻבָּק, הַאִם 

הִשְׁאַרְתִּי מַשֶּׁהוּ מִסִּפּוּר חַיַּי וּמַה יִּפְרַח 

 

מִלְּבַד הָעָשׁ. הֵן תִּמְצֶאנָה שֶׁמִּמֶּרְחַק 

הַשָּׁנִים קַל לָשֵׂאת סוֹדוֹת וַאֲנָשִׁים, 

שֶׁלְּסַבְתָּא הָיָה גּוּף חָלָק שֶׁאָהַב, 

שֶׁהַפְּסֹקֶת הָיְתָה פְּרוּעָה וְתָבְעָה 

 

תְּמוּרָה מֵהַחַיִּים. כְּהֶרֶף עַיִן הֵן תָּבֵנָּה, 

סַבְתָּא הַמְסֻדֶּרֶת שִׁוְּעָה לְאֶנְטְרוֹפְּיָה. 

סֶכֶר נִשְׁבַּר עָלֶיהָ. קִירוֹתָיו הִתְמוֹטְטוּ 

עַל רֵיקוּתָהּ. כֹּה רַכָּה וּמְלֵאַת צִפִּיָּה.

 

 *

"כאילו לאביב יש ברירה" הוא שם ספר השירים החדש של שולמית זוננברג. זוננברג שנופי הארבֵּל: מראותיו וניחוחותיו, שקעו בתודעתה ובליבה בימי ילדותה, אלה מראות השתייה שלה כפי שקבע ביאליק בשעתו, לא אִפשרה להם, על אף אֶשֶׁד החיים ומאורעותיהם, ללכת ולשקוע, או אפילו להתעמעם, ולהחוויר, ללכת ולדהות בה. את הטבע לימים היא אימצה היטב לליבה הן בחיים והן בשירים. בתחילה הפכה וטרינרית חומלת ואחר כך יוגיסטית גמישה. כן, כביכול איזושהי שלווה של השלמה ורוגע שורה על השירים האלה, אבל אם תעייני בין השיטין תמצאי גם תמצאי כקוראת את סער הנפש, את הדילמות בצומת הבחירה וההחלטות ההכרחיות, למשל את הפרידה מאהובים בלית ברירה. הכול זורם ומשתנה תדיר בשירים הללו. אין מנוחה חיצונית, ולכן את המנוחה תצטרכי למצוא בתוך לבך פנימה. זו עבודה קשה ביותר של האני, אבל אין ממנה מתגמלת ומשתלמת. איך כתב ת"ס אליוט בראשית הפואמה הנודעת שלו "ארץ השממה": "אפריל הוא האכזר בחודשים, מצמֵחַ / לילָכים מתוך הארץ המתה, מערֵב / זיכרון ותשוקה, מעורֵר / שורשים קֵהים בגשם של אביב." (תרגום: אורי ברנשטיין) כשם שלאביב אין ברירה והוא חייב לחזור ולפרוח, לחזור ולהצמיח, חייבת את, הנמענת, וכן המשוררת, לחזור ולמצוא את עצמך בשטף העצום הזה הנקרא חיים שלא נח לרגע וששִׁגרה בו היא רק מילה ומראית עין.

 

רן יגיל