נֵר הלילה

 

וּבָרַחְנוּ מֵאוֹרוֹת הָעִיר אֶל הַיָּם

מִתְנַצְּלִים בִּפְנֵי אַף אֶחָד עַל

בְּחִירַת הַמֶּרְחָק מִשְּׁאוֹן הָאָדָם

 

הַחוֹל שָׁם עֲדַיִן חִבֵּק אֵלָיו

אֶת חֻמָּהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ

שֶׁנִּרְדְּמָה זֶה מִכְּבָר

 

מְלַטֵּף אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵינוּ

הַמְּדַרְכוֹת יְחֵפוֹת עַל רְסִיסָיו

מְטַבְּעוֹת אֶת טְבִיעוֹתֵינוּ עַל פָּנָיו

 

שָׁם לָרִאשׁוֹנָה קָטַפְתָּ לִי פֶּרַח

לְהָאִיר אֶת הַלֵּב בְּשֶׁמֶשׁ צְבָעָיו

כְּשֶׁעוֹד לֹא יָדַעְתִּי שֶׁחַיֵּינוּ קְצָרִים כְּחַיָּיו.

 

 

 

פּסטורלה

 

שֻׁלְחָן לָבָן מְעֻטָּר בִּנְגִיעוֹת פְּרָחִים

בְּלֵב שְׁטָחִים יְרֻקִּים.

 

פַּסְטוֹרָלָה.

לִכְאוֹרָה.

 

הָאִישׁ הַמְּהַלֵּךְ שָׁם לְעוֹלָם

יִהְיֶה אוֹתוֹ אִישׁ.

עַכְשָׁו בְּתַפְקִיד

פַּסְטוֹרָלִי

 

עַד שֶׁיִּמְאַס וְיִטֶּה וְיֵלֵךְ

לְלַחֵךְ פִּנְכָּה מִיָּדָהּ שֶׁל אַחֶרֶת.

 

 

 

נשימות

 

הוּמַתָּ לִי בְּעוֹדְךָ חַי.

לַהֲפֹךְ אוֹתְךָ

לְזִכָּרוֹן

וְגַעְגּוּעַ

זוֹ הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁהָיְתָה לִי

לִנְשֹׁם

שׁוּב

אֶת

חַיַּי.

 

 

 

פּלאַי

 

אִישׁ פְּלָאִים

הֵרִים לְרֶגַע מַבָּט

מֵעִם שֻׁלְחַן עֲבוֹדָתוֹ

 

רַק כְּדֵי לוֹמַר:

גַּם אֲנִי.

אַתְּ יוֹדַעַת,

נָכוֹן?

 

 

 

לכבוד חג האהבה דלינו משוררת שכולה רומנטיקה מכף רגל ועד ראש. משהו מהג'סטה הרומנטית שאינה בושה בדברי אהבה מצוי בשירה הכנה והלירית של ורדה אליעזר. ניחוח שירה של אחרון משוררי האנאפּסט הרומנטי כנתן יונתן בא לידי ביטוי בשורות שלה. היא אינה מתביישת להשתמש בים, בחוף, בשקיעה, בפרח נר הלילה כדי לומר שירה. סכנה של בנאליזציה של רגש גלויה כאן, אך היא אינה נופלת אליה כי היא שם עד הסוף בשיריותה.

 

 

גם האכזבה מן האהבה מובעת כאן במילים שיריות מסורתיות של שיתוף הטבע בכאב הדוברת על עצם העזיבה. זוהי קונבנציה רומנטית מוכרת, אבל אצל אליעזר היא חיה ונושמת. תמצאו כאן את העורב, את העלה הנידף, את גדת הנחל. להזכיר לנו ששירה רומנטית לא עבר זמנה וָמתה, והיא חיה ונוכחת תמיד, ובפרט בספר הזה: "תגיד לי עוד".

 

 

המשורר, המבקר והעורך, פרופ' רפי ויכרט, כותב על הספר: "ספר שיריה החדש של ורדה אליעזר מעלה אהבה שהייתה לזיכרון נעים. כאותם מי שישבו אי-פעם על שפת הים המענג על 'זוג כיסאות נוח מרופדים בצבע שמש', או בדמות זיכרון מכאיב שבו הזוכרת מתמודדת עם העבר 'כמה הרחקתי מחוף מבטחיי' ועם ההעדר, כשם אחר השערים בספר – 'בתוך האין'".

 

 

ישנה כמובן גם קימה מהנטישה של בן הזוג, או של האהוב, אל עבר עצמאות נשית מתחדשת, מבלי שזו תפגע ולו במעט באמונה כי מותר ורצוי לאהוב. זהו פמיניזם רומנטי המקפל בתוכו טון ארס-פואטי. לעתים כדאי יותר לכתוב שירי אהבה יפים מאשר להיות מאוכזבים ומרירים מהאהבה עצמה, ולעמוד בדיאלוג עם גבר מקטין שאינו מאמין בשירה.

 

 

רן יגיל