​ ​

לֵילוֹתֵינוּ לֵילוֹת שֶׁל כְּפוֹר שָׁחֹר.

עַל חֻדֵּי קַרְחוֹנִים רוֹבְצִים אָנוּ עֵירֻמִּים,

עֲזוּבִים מֵאָדָם וּמֵאֵל.

 

רַק אֶחָד מֵאִיר מֵעָלֵינוּ, רַק אֶחָד:

כְּמוֹ סַתָּת מְטֹרָף יוֹשֵׁב הַמָּוֶת בְּעַצְמוֹתֵינוּ

וְהוֹרֵס אֶת הַגַּנִּים הַיָּפִים בֶּעָרִים הַצְּעִירוֹת

אֲשֶׁר אַתָּה הִנַּחְתָּ לָהֶן פַּעַם לְהִתְנַשֵּׂא תַּחַת שְׁמֵי עוֹרֵנוּ הַמְזַמֵּר.

 

– אֲדֹנָי, קוֹרְאִים אָנוּ, אֲדֹנָי, הֲנִשְׁכְּחוּ מִמְּךָ הַיָּמִים שֶׁל שְׁנוֹת יַלְדוּתֵנוּ,

כַּאֲשֶׁר הֵקִימוּ יָדֶיךָ בְּאַהֲבָה אֶת גוּפֵנוּ?

כְּמוֹ בְּמֵיתָרִים רוֹטְטִים שֶׁל כִּנּוֹר הִלַּכְתָּ בְּאֵיבָרֵינוּ,

וְכָל תָּא, הַקָּטָן שֶׁבְּעוֹרְקֵי גּוּפֵנוּ נִהְיָה לְשִׁיר,

אֵיבָרֵינוּ – אֲסֻפַּת מִזְמוֹרִים...

 

הֲנִשְׁכְּחָה מִמְּךָ הָאַהֲבָה אֲשֶׁר בָּהּ לִטַּשְׁתָּ אֶת עֲלֵי הַוְּרָדִים שֶׁל אָזְנֵינוּ

לְפָתְחָם כְּשַׁעֲרֵי-חַג

אֶל יְמֵי הָעוֹלָם הַשָּׁרִים, הַמְּצַלְצְלִים?

 

הֲשָׁכַחְתָּ אֵיךְ הִצַּבְתָּ אֶת רַגְלֵינוּ הַקְּטַנּוֹת אֶל תּוֹךְ עֵשֶׂב צָעִיר,

וְלִכְבוֹד צַעֲדֵנוּ הָרִאשׁוֹן אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הֵבֵאתָ

וְאֶת כָּל צִפֳּרֵי הַשִּׁיר?

בֶּעָנָן יָשַׁבְתָּ עָלֵינוּ (הֶעָנָן הָיָה סְפִינָה וּמִפְרָשָׁהּ

פִּרְפֵּר בָּרוּחַ הַכְּחֻלָה לִקְרַאת הַנְּסִיעָה הַגְּדוֹלָה...)

 

בּוֹרֵא, בִּזְכוּת הַשַּׁחַר הָרִאשׁוֹן אַל נָא תִּשְׁכָּחֵנוּ בַּשְּׁקִיעָה הָאַחֲרוֹנָה,

רַחֵם עָלֵינוּ וֲעַטֹף אֶת פַּטִּישׁוֹ שֶׁל הַסַּתָּת הַמְּטֹרָף

בִּמְעַט קְטִיפַת רַחֲמִים.

הַבָּשָׂר, בְּשָׂרֵנוּ הַנִּרְקָּב,

כָּמֵהַ כְּמוֹ אָז בַּיַּלְדוּת לִנְשִׁיקָה וּלְלִטּוּף.

 

אֲדֹנָי, בּוֹא בְּלֵילוֹת שֶׁל כְּפוֹר שָׁחֹר וֶהֱיֵה עִמָּנוּ!

וְאִם לֹא תָּבוֹא, תֵּן לְפָחוֹת סִימָן שֶׁכָּאן אַתָּה וְהַחֶשְׁבּוֹן אִתְּךָ

וְזָכוֹר תִּזְכֹּר עֲדַיִן אֶת אֵיבָרֵינוּ הַמְּבֻיָּשִׁים בְּיָפְיָם הָרִאשׁוֹן,

לְמַעַן נִשָּׁמֵר בְּזִכְרוֹנְךָ לְפָחוֹת בִּפְאֵר-בְּרֵאשִׁיתֵנוּ.

 

כִּי הַאִם יְצֻיַּר שֶׁיַּפְקִיד הַבּוֹרֵא אֶת יְצִירָתוֹ בִּידֵי הַהֶפְקֵר

שֶׁל סַתָּת מְטֹרָף לְנִפּוּץ וּלְחֶרְפָּה?

וְהַאִם יְצֻיַּר, שֶׁיִּזְנַח הַבּוֹרֵא אֶת יְצִירָתוֹ

בּוֹדֵדָה בִּידֵי הַכְּפוֹר הַשָּׁחֹר?

 

אָבִינוּ, בּוֹרְאֵנוּ, אַל תַּנִּיחֶנּוּ לְבַדֵּנוּ!

 

 

 

בשיר הסינגולרי והמצמרר הזה נתקלתי לראשונה בחוברת "עכשיו" (34-33, חורף-אביב 1976) בעריכת גבריאל מוקד, דן מירון וברוך חפץ, והוא מנקר במוחי עד עתה. מדי פעם הוא צץ בדמות חזותית ביקיצה או בחלום, או שאני נזכר בשורות מתוכו בשִׁבתי לבדי. איזו תפילה חזקה, כנה ואישית שאין לה תחליף בשום ספר קדוש ובשום נוסח קבוע מראש. תפילת היחיד.

יעקב פרידמאן (1972-1910) הוא משורר יידי ישראלי, חתן פרס מאנגר, פרס פיכמן ופרס קונגרס התרבות היידית. פרידמן נולד בגליציה ונפטר ברמת אביב. ארכיונו מצוי בספרייה הלאומית.

השיר, עד כמה שהוא אישי, בוחר ללכת בגדולות. הוא נפתח בתיאור סוריאליסטי דאליאני ממש של אנשים הרובצים עירומים במרחב קר ושָׁמֵם, אך הקור עוד נסבל כי מעל במקום שמש טובה ומיטיבה רובצת כמאור שכולו חושך - המחלה.

ואז הפנייה לאלוהים, שעם כל הדרמטיות הקונצרטַנְטית שלה יש בה מן החמלה האישית החד פעמית והבלתי נשכחת. הפנייה הזאת מובילה אל הילדוּת, אל הימים שבהם היה עוד עתיד בפנינו ולא התכוננו אל המוות. בשירי יעקב פרידמאן בילדות יש משהו אידילי, גם אם במציאות זה לא באמת כך, זה זיכרון של אושר, כאשר האיברים היו עדיין טריים ויפים.

גם האלוהים של פרידמאן יש בו משהו מן הילדותי, המוחשי והנחבא כמו בציטוט הבא משיר אחר שלו: "אלוהים אינו מדבר עוד/ כבימי החומש,/ אינו עולה עוד מעל גגנו/ בענן של אש./ נמלטו אדם וחוָה לעומק הגן/ מפני מראה אלוהים שנִגלה,/ ואנחנו – רצים לחפשו,/ בתוך אפלולית של פֶּקַע סגור...". (תרגום ק. ברתיני מתוך הספר "שלג במדבר", הוצאת י.ל. פרץ, תש"ל, 1970, מסת מבוא: דֹב סדן).

הדיכטומויה שהמפלל יוצר בין הילדוּת, וַרְדוּת האיברים הרעננים בגנים הפורחים, לבין המצב עתה בשממה מלאת הקרח והכפור השחור - איזה אוקסימורון מפחיד בהקשר הזה כמו החלב השחור של פאול צלאן ב"פוגת-מוות" - מראה לנו את המצב אז ואת המצב עתה ואת החיים בתווך שהולכים וכלים.

הסרטן מכונה כאן סתת מטורף. זה עוד דימוי שנחקק עמוק בתודעתך, כאילו הסרטן מעוות אותך מבפנים, מפסל אותך מחדש לא בצורה התאית האלוהית שבה נבראתָ. שום סרט אימה קלאסי בנוסח "הנוסע השמיני" לא הצליח להעביר לי את החוויה שמשהו מפסל ומכרסם בך מבפנים כמו השיר הזה.

וכמה רגש יש בילדוּת, ההילוך הראשון. פחד מהלך בך למקרא השיר הזה, עד שאתה ממש חושש לכתוב עליו פן יבולע לך בחשבון הזמנים. יש בשיר הזה פונקציה מאגית שפועלת עליך כמו בטקסט קדוש.

לבסוף הפנייה של המפללים בשיר אל אלוהים, אין מאמינה ממנה. כי יש כאן יסוד של טרוניה ושאלה ותהייה וספקנוּת לא אקדמית ותיאורטית. רק מי שמאמין בכל לבבו ובכל נפשו יכול להידיין ככה עם הקדוש ברוך הוא, וגם הסוף הוא ממש פנייה ליטורגית קלאסית. זה שיר שכולו אנחנו, המדבר אל הקורא בלשון יחיד.