כותרת האנתולוגיה שערכו יהושבע סמט שינברג ויהודה ויזן "שירת ההשכלה העברית: מבחר", שראתה אור בהוצאת "דחק", יכולה להדהים את הקורא האוחז את הכרך הממשי בידו. כיצד יתכן שכרך עב כרס זה המחזיק 155 משוררים ו-773 עמודים הוא אך "מבחר"? ויתרה מזאת, מי תאר לעצמו שלא זו בלבד שבשלהי המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19 פעלו כל כך הרבה משוררים אלא שרבים מהם אף נשארו מחוץ לכרך? די בעובדה הזאת כדי להפוך את הופעתה של האנתולוגיה שלפנינו לנֵס; לא פחות.

 

ברב-שיח שנערך לכבוד זכייתו של פרופ' שמואל ורסס בפרס ישראל ושאותו הנחה אורציון ברתנא (מעריב 12.5.1989, הביאה לדפוס: ריקי ריבלין), דנו המשתתפים - יהודה פרידלנדר, טובה כהן, מנוחה גלבוע, גיורא לשם וורסס עצמו - במקומה של ספרות ההשכלה בתרבות הישראלית ובספרות העברית החדשה. המשתתפים התייחסו להזנחתה של ספרות ההשכלה ולדחיקתה הן מבתי הספר התיכוניים והן מהאוניברסיטאות. ורסס ציין כי לצד הסבורים שספרות ההשכלה חשובה לתקומה ולתחיה הלאומית היו מי שסברו עוד משנות ה-30 של המאה ה-20 שאין טעם לחזור לספרות זו וכי אבד עליה הכלח. מה שמעניין במיוחד בדבריו של ורסס הוא ששתי הגישות שציין מתייחסות אך ורק ל"השכלה המאוחרת", דהיינו לסופרי ולמשוררי המחצית השנייה של המאה ה-19. לכך כדאי להוסיף את העובדה שהשמות שחזרו שוב ושוב ברב השיח היו המוכרים ביותר: אד"ם הכהן (החריג בנוף המשוררים כיוון שהחל לכתוב את שירתו במחצית הראשונה של המאה ה-19 והאריך חיים), בנו מיכ"ל, אברהם מאפו ויל"ג.   

 

מבט היסטוריוגרפי על הדיון המרתק הזה שערכו חשובי חוקרי ספרות ההשכלה בישראל בסוף שנות ה-80 מגלה, כי גבולות הקורפוס שנקבעו לספרות ההשכלה ולשיח סביבה היו מצומצמים מלכתחילה. זאת ועוד, אם נתבונן, למשל, ברשימת המשוררים שהופיעו באנתולוגיה שערך יצחק עֺגן השירה העברית מרמח"ל עד פינס, ושראתה אור בשנת 1948, נגלה רשימה של 77 משוררים. רשימה לא מצומצמת אמנם, ובכל זאת רק מחצית ממספר המשוררים המופיעים באנתולוגיה של סמט שינברג וויזן.

 

יהיו מי שיחשבו שמניית המשוררים שאני עורכת כאן היא עניין צייקני, ואולם אני מבקשת לטעון – עוד לפני התבוננות מרותקת בטבעה של האנתולוגיה של סמט שינברג וויזן -  שריבוי המשוררים המאוגדים בה הוא סימון של שלב חדש בהגדרת השירה העברית בתקופת ההשכלה. הגדרתו של שלב חדש זה תובעת גם קריאה היסטוריוגרפית חדשה של התקופה המדוברת. שמואל פיינר, למשל, צודק בקביעתו כי "תקופת הזוהר של תנועת ההשכלה היתה במחצית השניה של המאה ה-19, ובייחוד בשנות שלטונו של הצאר אלכסנדר השני" (זמן יהודי חדש, כרך שלישי, ספרויות ואמנויות, עמ' 21); אבל הסמכתה של הקביעה הזאת לקביעה ש"הספרות העברית המודרנית התעשרה [...] בשירה עברית (אד"ם הכהן, יהודה לייב גורדון [יל"ג] ורבים אחרים" (שם), במקום לחזק את הטענה בדבר תקופת הזוהר של תנועת ההשכלה העברית יש בה, אולי, כדי לערער אותה. שכן, השירה העברית כפי שמוכיחים זאת סמט שינברג וויזן באנתולוגיה שערכו, לא רק שלא החלה "להתעשר" בשלב זה של המאה ה-19 אלא היתה עשירה ומרובדת מאד קודם לכן. על השאלה כיצד ואם תשפיע העובדה הזאת על המחקר ההיסטורי שעוסק בתקופת ההשכלה, תחילתה, תקופת זוהרה וכו' - יהיה על ההיסטוריונים להשיב.

 

חוקרי הספרות העברית, גם את זאת יש לומר, נטשו כמעט לגמרי בארבעה העשורים האחרונים את הקריאה בשירה העברית במאות ה-18 וה-19, בוודאי את הקריאה הקרובה בהם, ונדמה, שהאנתולוגיה שלפנינו היא קריאת השכמה. ובאמת, לא במקרה פותחים העורכים את המבוא שלהם בפניה "אל הקוראים הנעימים!" בדומה לפנייתם של "דור המאספים" אל קוראיהם בחוברת "נחל הבשור" - "ועתה הקורא הנעים!" עת בישרו על הופעתו בברלין של כתב העת העברי הראשון -  "המאסף" בשנת 1784 (אם לא לוקחים בחשבון את שני גיליונות "קהלת מוסר" שהוציא לאור משה מנדלסון בברלין בשנת 1755).   

 

ובמבט קרוב יותר – בהקדמתם המאלפת לאנתולוגיה פורשים סמט שינברג וויזן את שיקולי העריכה שלהם. הנה חלקם: הגבולות שנקבעו הם החל מ"דור המאספים" של השכלת ברלין ועד תקופת חיבת ציון, לא כולל; האנתולוגיה חולקה לשערים הממוקמים באזורים גאוגרפיים (גרמניה, הולנד, צרפת, איטליה, האימפריה האוסטרו-הונגרית (גליציה, מוראביה, אוסטריה, הונגריה ועוד), האיפריה הרוסית (רוסיה ופולין, ליטא ועוד), האימפריה העותמאנית (צפון אפריקה והבלקן) ואמריקה. הכרעת העורכים לטובת חלוקה על פי אזורים גאוגרפיים תחת הצבת המשוררים על פני ציר כרונולוגי מבריקה בעיני, ומאפשרת הן לקרוא והן לחקור את המשוררים ואת שיריהם בסביבה ספרותית אקולוגית (וראו: "אקולוגיה של ספרות, אבידֹב ליפסקר, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2019), תחת זו המכונה "הרפובליקה הספרותית". עוד כדאי לשים לב לחידוש הגדול שבהכנסת משוררים אמריקאים לשירת ההשכלה העברית; העורכים שאפו "להעניק ייצוג הולם לכמה שיותר צורות וז'אנרים, תכנים ואידיאות שהיו לאבני הבניין של הקורפוס השירי המשכילי"; הם פנו לא רק למשוררים [ה]גדולים אלא גם למשוררי שוליים ששירתם "ויטאלית, מוסיקלית ומסקרנת"; ולבסוף, כמו שהם עצמם מעידים על כך, קבע טעמם האישי.

 

בסופה של ההקדמה כותבים העורכים: "נדמה היה לנו כאילו העברית התפוצצה לפתע בעשרות מקומות בעת ובעונה אחת בפיצוץ פוליפוני. את אותו מתח רוחני, את אותה חדוות-שיר שנתגלתה לנו מספריהם של המשכילים, אנו מבקשים לאצור ולמסור גם לבני דורנו". על הפיצוץ הזה שהוא גם פיצוצה של מפת השירה המשכילית כפי שהכרנו עד כה, כבר דיברתי. הייתי רוצה להתייחס לשני עניינים נוספים שעולים כאן. ראשית, ואני מקווה שלא איחשד בגילנות, משמח כל כך ששני עורכי הספר הזה הם אנשים צעירים ואולי בכך הם יפתחו את הדלת גם לקוראים ולחוקרים צעירים. העניין השני הוא הארכיון. שני העורכים הללו כיתתו את רגליהם לארכיון, ישבו, חיפשו, דקדקו, הביאו לדפוס. זה לא עניין של מה בכך; על חשיבותו העצומה של הארכיון כותבת ננה אריאל: "עבודת הארכיון היא פנייה ענווה אל החוויה האנושית שלפעמים התיאוריה שוכחת וזונחת, החוויה המגולמת בשיירים בני חלוף כמו מכתבים, כתבי יד, טיוטות דפוס, וחותמות מסע. זהו מקום שבו גרסאות מסתכסכות זו עם זו, סיפורים מתגלים בגדולתם או בעליבותם, וקוצו של יוד מצליח להרטיט. לצד המעבר המואץ לעולם דיגיטלי [...] ודווקא בתרבות מתרחבת של פייק ניוז, הארכיון הוא מקום מסעיר במיוחד" ("תרבות וספרות", הארץ, 24.9.2020). במסגרת הביוגרפיה המצורפת לכל משורר מציינים העורכים אם קיימים כתבי יד שלו בארכיון (בעיקר בארכיון הספרייה הלאומית, אבל גם בארכיונים בעולם), ושטרם הובאו לדפוס. ואמנם, לפני ריהוט הבית בפרשנויות מפרשנויות שונות, כדאי לבנות את הקומה הראשונה של מה ש"יש". נדמה שסמט שינברג וויזן עצמם רואים באנתולוגיה שלהם קריאה לעבודה; הנה בגיליון יב של דחק הקדישו השניים מדור למשורר חנינא ליפא רבינוביץ (1902-1831) שביוגרפיה מקוצרת שלו הובאה באנתולוגיה, ואילו כאן הרחיבו  אותה והביאו לדפוס חלקים נוספים מתוך כתב היד שלו אמן הפלא. ארים גם אני את הכפפה לרגע; הנה שיר המופיע בכתב היד אגודת פרחים מאת מרדכי רוך (ראך) (נולד במחצית השניה של המאה ה-18 וחי בברסלאו), שנמצא בארכיון הספרייה הלאומית ושלא הובא לדפוס מעולם:

 

סעיף שושן

:/עשר תנועות/:

 

בְּעוֹדֶנִּי רַךְ בַּשָּׁנִים לֹא יָדַעְתִּי

כִּי בְּעַנְפֵי הַשּׁוֹשָׁן חוֹחִים רָעִים;

עֵת לִלְקֹט בַּשּׁוֹשַׁנִּים יָגַעְתִּי,

אֲהָהּ! יָדִי מֻכָּה בִּפְצָעִים.

 

צְעִירִים לְיָמִים לֶקַח הִקְשִׁיבוּ,

כִּי גַּם תַּעֲנוּגֹת בְּנֵי אָדָם סוּגָה

בְּקּוֹץ וְדַרְדַּר, אֶת לִבְּכֶם יַכְאִיבוּ

וּבְעָקֵב הַחֶדְוָה עֶצֶב וְתוּגָה.

 

אִם תֵּלְכוּ בִּשְׁרִירוּת, לֹא תִּשְׁמְעוּ,

יְשִׂימְכֶם מַכָּה פֶּצַע וַחַבּוּרָה.

לַכֹּל קְחוּ מוּסָרִי וְאַל תִּפְרָעוֹ

הִתְעַנְּגוּ בְּמִדָּה וּבִמְשׂוּרָה.