"במופלא ממני" הוא מופלא – אבל אולי גם מופלא ממני. זהו מארג ספרותי מעשה חושב, שטיח ססגוני רך המזמין לשקוע בו ולשקוע בעזרתו בהרהוריך, מרבד רב-רובדי ורב-חוטי, מרבד קסמים שבשני צדדיו, העליון והתחתון, שני ציורים שלמים ושונים זה מזה אף שנמסכו בהינף פלך אחד – עד שאתה קם מהשטיח ומביט בו מלמעלה, והנה שוליו פרומים.

על מה הספר הזה? הוא על הרבה דברים, וטוב שכך. הוא אינו ספר של מסר אלא ספר של שאלות פתוחות. הוא אינו ספר של רעיון אלא ספר של מחשבות – וכך, "מחשבות", גם מכוּנות תשע חטיבותיו, שכל אחת מהן חושבת את הבאה אחריה. אבל גם בְּספר על הרבה דברים אתה מחפש איזה סידור עבודה ביניהם: שמשהו ישרת משהו. שהמבנה ישרת את הרעיון. שנושא אחד יהיה פועל יוצא של נושא אחר. שהמשל יעבה את הנמשל והנמשל יעמיק את המשל והמיתוס יכונן את המימוש. שתהיה איזו הכרחיות. ואילו כאן משהו התפורר. המשרתים אדישים לאדוניהם, הפעלים מצפצפים על יוצאיהם, המשל יוצא מידי נמשלו, המימוש מותיר את המיתוס בעירומו וההכרחי מסתפק בדרגת אפשרי. 

על מה, בכל זאת, הספר הזה? הוא, בין היתר, ספר על רֵעות, "העזה בתשוקות החי, האִילְמה בחשקי תבל", כמאמר אלתרמן ב'שמחת עניים', ובייחוד על רעות בין שני תלמידי חכמים. וכנגדה של הרעות – על בדידות מבחירה ושלא מבחירה, ועל שיברון לב של רעות מנותצת הגורר אחריו מפולת רגשית ושבירת כלים דתית. בתשתית עלילה זו עומדים סיפורי התלמוד על רבי יוחנן וריש לקיש: הרב והשודד  שנעשו חברים בלב ונפש, ראשי בית מדרש וגם גיסים, עד שעלב רבי יוחנן בריש לקיש על רקע עברו, והכול ביניהם מת. העלילה משתחזרת בדמותם של רבי נאור ורבי אביב, צמד רעים חוזרים בתשובה גאונים ואדירי כריזמה ויומרות. ביניהם עומדת המסַפרת, לירז, תאומתו של נאור ואשתו של אביב.

וכאן מתחילה תשובה נוספת לשאלה על מה הספר הזה: הוא, בין היתר, ספר על לימוד תורה, ועבודת השם, וההתחדשות שלהם בזמננו, על רקע תחילת התערערותן של המחיצות המבדילות 'דתי' מ'חרדי' ומ'חילוני' – ועל רקע הניאו-חסידות, הברסלביות, חדירתן של תורות רוחניות הודיות לאוונגרד הדתי בישראל, והולדתו של עולם לימוד התורה הנשי.

שכן לירז היא כפולה. מעבריה מ'מחשבה' ל'מחשבה' (הנעשים בטכניקת ההשקטה של האדמו"ר בעל 'אש קודש' מפיאסצנה ובדמיון מודרך) הם מעברים לסירוגין בין שני מסלולי חיים אפשריים. נקודת הפיצול היא לאחר שלירז חיה עם אביב בהודו, בחטא מבחינתה, במשך חודשים אחדים, נעלמת לו וחוזרת ארצה, ושבה ללמוד במדרשה תורנית.

בשני המסלולים היא מחליטה שתינשא אך ורק לאביב. אבל במסלול האחד, להלן 'מסלול הנשואה', אביב חזר לאחר זמן ארצה, התאחד מחדש עם רעו נאור, חזר בהשפעתו בתשובה, התחתן עם לירז, וכן הלאה במסלול ר' יוחנן וריש לקיש שלהם הנזכר לעיל. ואילו ב'מסלול הרווקה' אביב אינו חוזר, ולירז הופכת את רווקותה לאידיאל, מסתייגת מהעמדת דור המשך, ונעשית במהירות מסחררת למרצה כריזמטית ליהדות שסיפור ר' יוחנן וריש לקיש הוא לה מושא לחקירה, ולמחברת בשם בדוי, 'הקבצן הקיטע', של מאמרים מסעירים וחתרניים (אם גם בנאליים משהו ביסודם, ונוטים להיתלות באילנות סרק מיסטיים) על בדידותו של הקב"ה וקיפאונה של ההלכה, ששיאם במאמר נגד ההולדה.

והנה לנו אם כן נושאו הבא של הספר. זהו ספר על אימהות, ועל השאלה אם האימהות והלידה וההבאה אל העולם הן אכן מעשה נכון לנוכח חשבון החובות והאשמות הנורא שבין אם לבתה וצער גידול הבנים והבנות המחסל לעתים את המימוש העצמי. אין זו הפעם הראשונה שאמונה אלון, הנמצאת מבחינת קשריה המשפחתיים המיידיים, מיקומה החברתי והביוגרפיה שלה עצמה בלב גלעינו של הזרם הדתי-לאומי המרכזי, מציבה בכתיבתה הספרותית סימן שאלה-ודרישה גדול על היסודות האקסיומטיים והמקודשים של הזרם הזה ושל היהדות המסורתית בכלל. זו אינה ספרות חתרנית ושוחטת פרות קדושות, וכאמור היא גם היפוכה של ספרות מגויסת. זו ספרות מאתגרת, מזירה את המובן מאליו – בקיצור, ספרות.

בהמשך ישיר לנושא ההולדה – זהו גם ספר על ההכרעה שכל אישה מקבלת, או גורלה מקבל בשבילה, בין הֱיוֹת לִילית להיות חוה. לילית, זוגתו הראשונה של אדם שיצאה לחופשי והתנערה ממחויבות, אבל "אין לה מישהו", לא בעל אוהב ולא צאצא נאהב. וחוה, אם כל חי, הנמחקת ונשחקת. וגם על אישה אחת שניסתה להיות גם לילית וגם חוה ונמצא שפסחה על שתי הסעיפים – אמה של המספרת, הסופרת חניתה דגן שהיא גם האם חנה פלדמן. או שלא פסחה; כי זה גם ספר על האפשרות לתקן את העבר על ידי תיקון הזיכרון.  

בין נושאי הספר, דומה שדווקא נושא הרוחניות היהודית המתחדשת, המשני לכאורה, הוא נקודת החוזקה שלו. מעטות מאוד יצירות הפרוזה בנות זמננו המשרטטות את דיוקנו של האוונגרד הדתי העכשווי, המתחולל, הגדוש. כאן, וכן בנושא האמהות והמימוש העצמי הנשי, ניכרת גם ההיחשפות הנפשית של המחברת האמתית, המוסווית בין דמויותיה הבדיוניות באופן שקוף למדי. קשה להחמיץ זאת, וראוי להחמיא על כך. חניתה דגן אף אומרת שכל מה שקורה לדמויות בספריה היא עצמה או קרוביה חוו באיזה אופן. ויש גם למשל אמירה על שֶׂגב האהבה שבין רב לתלמידו. ועוד.

כל הנושאים הללו, וגם נושאי משנה נוספים, נידונים בספר בעומק ובאומץ ולא בלי הומור. למרבה השמחה הם אינם "נידונים" אלא הם מסופרים. הם נארגים היטב בתוך עלילה סוחפת המתנייעת בתבונה ובמתח-גבוה רצוא ושוב בין הזמנים ובין העניינים.

הצטלבויות והשקות מפתיעות, שגילוין מספק הנאה בלשית, מתאפשרות בשל העובדה שהעלילה נחצית לשניים בשני ממדים. האחד: הקו שבין הסיפור התלמודי לבין השתקפותו והתהדהדותו בסיפור העלילה העיקרי. השני: המתח שבין שני המסלולים, מסלול הנשואה ומסלול הרווקה. בעיקר מהנות ההשקות המוכמנות בקפדנות רבה יותר, הלא הן ההשקות שבין שני המסלולים: למשל הודיה יצחקי, חברה של לירז מימי המדרשה לחוזרות בתשובה, דמות שולית ביותר בסיפור, שגורלה בשני המסלולים מתהפך והקורא מנסה, לשווא כמדומה, למצוא משמעות בשוני הזה.   

חוטים טמירים וזוהרים קושרים אפוא בין שני קצותיו של כל מימד. אבל כשאתה שואל מה מספרים לנו המימדים האלה, מה מתיחתם לאורך ולרוחב רוצה לומר, אתה יוצא נבוך. אותם חוטי חיבור טמירים ומהנים-לגילוי אינם מגובים בהצדקות משכנעות. וכאן נעוצה הבעייתיות שברומאן היפה שלפנינו.

נתחיל בהתכתבות בין האגדה לעלילה. היא כאמור נחמדה ויצירתית. אבל היא מוצדקת ספרותית אם לפחות אחד הצדדים לה יוצא ממנה נשכר. על האגדה המכוֹננת להאיר באור מהותי חדש את העלילה המְמַמֶשת; או להפך, על העלילה להעשיר את הבנת האגדה הקדומה. אחרת, אם מדובר רק במערכת משוכללת של בבואות, הרי לפנינו משחק. ובכן, העלילה וגיבורתה אכן תורמות מעולמן פרשנויות מודרניסטיות לסיפור התלמודי. אולם את החסד העיקרי שהיה עליהן לעשות עמו אין הן עושות. ובכיוון ההפוך, משחק הבבואות המרתק הוא כמדומה העיקר.

לירז-הרווקה מדברת בצער על אותה אישה תלמודית חסרת שם, אשת ריש לקיש, אחותו של רבי יוחנן, אמו של בנה – הבה נקרא לה בקיצור גב' לקיש – שזכות הקיום שלה היא תמיד רק כבעלת קרבה משפחתית זו אחרת לגבר זה או אחר, ואין לה פנים ואישיות משל עצמה. נראה היה שלירז-הנשואה, מקבילתה המודרנית של גב' לקיש הקדמונית המושתקת, תיתן לה קול. אפשר היה אפילו לחשוב שמעשה-גאולה זה הוא הפונקציה הספרותית של הדמות של לירז-הנשואה.

אך לא. לירז-הנשואה, אף שהיא המספרת ועולמה הרוחני המרשים נחשף בפנינו, איננה דמות פעילה ובעלת עצמי חזק, אלא הד פסיבי לפעולותיהם של שני הגברים שמשני צדדיה, אחיה נאור ובעלה אביב, דוגמניהם המודרניים של ר' יוחנן וריש לקיש. קורותיה הן אך הד לקורותיהם, והתפתחותה הרוחנית נבלמת בעת נישואיה וכניסתה לתפקיד גב' לקיש. הדבר היחיד שהיא יוזמת, הנסיעה לבית המדרש הגלילי לדבר על לבו של אחיה לאחר הפרידה הטראומטית, היא דבר שגם גב' לקיש עושה באגדה. ספק אם פרקי מסלול הנשואה מוכיחים לנו שגב' לקיש מסקרנת דיה כדי שנטרח להכיר אותה כפי שאנו מכירים את אחיה ואת אישהּ.

נותרה לירז הרווקה. היא מימוש שלילי של גב' לקיש: של מה שהיה עשוי לעלות בגורלה אלמלא נפגשו ר' יוחנן וריש לקיש בנהר, כלומר אלמלא הייתה נעשית גב' לקיש, וכמובן אלמלא חייתה בתקופה שלא עודדה מימוש עצמי רוחני של נשים. לירז-הרווקה היא חופשייה. אך מאותה סיבה, קרי רווקותה, היא גם מאוד לא מאושרת. ובכל זאת, הצלחתה מוכיחה שרק בדרך העצמאית הזו יכולה אישה לטפח את ייחודיותה. הרומאן מנסה בכל כוחו שלא להכריע בין המסלולים. שלא לומר אם טוב לה לאישה להיות חוה או לילית. והנה, על ידי כך שרק בידי לירז הרווקה ניתנת היכולת לעשות באמת את מה שנמנע מגב' לקיש, ולהיות בעלת סיפור-משלה – ניתן בידי מסלול-הרווקה יתרון שהספר עצמו היה כמדומה מבכר שלא לתת לו. 

בקצרה: גב' לקיש זוכה לקול, לנפח, לעצמיות, למימוש, רק במסלול שבו היא אינה ממומשת כגב' לקיש.

נאור ואביב דווקא כן מחיים את ר' יוחנן וריש לקיש. סיפורם מעניק מימוש מודרני לאגדתא הקדומה. לא שצמד האמוראים הארצישראליים הקדומים היו זקוקים לזה, שהרי לכולי עלמא קולם כבר נשמע ברמה. אך בכל זאת – משחק מחכים של מודרניזציה. הרקע הפלילי-אלים של ריש לקיש הליסטים מומר בסיפור העכשווי בשני אופנים. ראשית, פגישתם הראשונה של אביב ונאור, בנעוריהם, הייתה על רקע מעשה פשע זעיר של אביב בן ה-16, שנהג בג'יפ בלי רישיון ובאורות כבויים ודרס את נאור. ושנית, קורותיו המהוללות והעלומות של אביב בשירותו הקרבי בצה"ל. בתלמוד, הפיצוץ בין ריש לקיש לר' יוחנן בא כאשר ר' יוחנן עולב בריש לקיש בקשר לעברו. ברומאן, זה קורה בשל מחלוקת על גיוס תלמידים לצה"ל.

מחלוקת זו היא נקודת השבר שבלב הרומאן, בלב מסלול-הנשואה ליתר דיוק. היא גם עומדת בלב ההקבלה שבין העלילה לאגדתא. חבל שדווקא את נקודת המשען הזו, שהייתה יכולה להקרין על הרומאן ועל שלל היבטיו ומימדיו, בחרה המחברת להטעין בתוכן שכמעט אין לו זיקה לעלילת הספר. התנגדותו הקיצונית של נאור לגיוס, שנימוקיה חרדיים קלאסיים, צונחת עלינו פתאום מהשמיים.

לאורך הספר אנו עוקבים אחר התפתחותם הרעיונית של נאור ואביב, ושל בית המדרש שלהם, וסוגיית ההתחרדות וההתנכרות למדינה ולחיי המעשה כלל אינה נמצאת שם. נהפוך הוא, הישיבה מקפידה, לפחות בתחילת דרכה, שתלמידיה יעבדו לפרנסתם. היא אפילו מסרבת לכל תיוג חרדי או דתי. נכון שנאור ואביב לבושים כחרדים. ונכון שנאור מייצג לאורך הספר אופציה טהרנית וקפדנית. אבל הישיבה, אם כבר, עומדת בזיקה להתחדשות הדתית שבמחוזות הניאו-חסידות ומרחב התפר הדתי-חילוני המסרב להגדרות. הלכידות המבנית של הספר, זו שציפינו שתעניק לו משמעות עודפת אך כפי שהראינו היא עומדת ממילא על כרעי תרנגולת, סופגת מכת חרב דווקא בנקודה שאפשר היה להעמיד בה עמוד תווך איתן.

ואולי זו בעצם כוונת המחברת. ליצור ספר שכל מבנהו משדר סדר, זיקות, הקבלות וקשרים, מבנה היוצר ציפייה לפשר – אך לסכל את הפשר. לומר שלא בכל מה שקורה לנו יש משמעות שביכולתנו לחלץ. להדגיש את היסוד הכאוטי, המקרי, השרירותי שבחיינו. זה המופלא מאתנו. הנה, לירז לא בחרה בעצמה באחד ממסלולי חייה; היא בחרה רק באביב כמועמד אפשרי יחיד לנישואים – ויד המקרה, או אלוהים, או פשוט גלגוליו של אביב, דוחפת אותה לכאן או לכאן.

גולותיו הססגוניות, הפרפרניות, הצלולות של הספר מתפזרות אפוא על הרצפה. אל תוותרו עליהן. רדפו אחריהן, לקטו אותן, התבוננו במרהיבות הללו אחת אחת, הביטו בשקופות הללו ותראו את הנסתר שבעצמכם. ואולי גם תמצאו להן סל משלכם שיכיל את כולן.