אני נמשך הייתי אחרי בני דורי אל המועדון השכונתי, שתמיד היה מלא מפה לפה וצפוף. בדרך כלל לא נמצא לי מקום נוח לצפייה, והייתי משתרע אפרקדן על המרצפות הקרות והקשות, ומדי פעם בפעם היה עלי לשנות את תנוחתי. אני זוכר כיצד בסרטים הרומנטיים הייתי מתיישר וצופה בגיבורים, שאז ספק היה בעינַי אם לקוחים הם מן המציאות היומיומית או שמא מן הנצח עצמו. הסיגריה נראתה לי חלק מהותי מהם, כמו היתה איבר מאיבריהם, וחש הייתי כי עשן הסיגריה שמיתמר מפיהם הוא ביטוי לתשוקה פנימית להשמדת הרוע. גם הפשטות של בד הכותנה הגס־למחצה של חולצתם והפשטות שבה היתה מונחת על גופם (או נכון יותר על חזם) כשהיא מוכנסת במכנסיהם וגם הליכתם ברחובות עירם – כל אלה נראו לי הכרחיים, כאילו כך צריכים להיות הדברים ולא אחרת, כאילו הנצח הובא אל תשומת לבנו. ואפילו היום, כשגילי מבוגר מגילם אז, נראה לי כאילו הפער בין גילי עכשיו לגילם לא נשתנה, וכי התבגרותי לא השפיעה על התבוננותי בהם – מנקודת מבט של ילד המתבונן במבוגרים.

סרטי המלחמה היו ארוכים ומשעממים, אך אף אחד לא היה מוכן לוותר עליהם. הכול היו מפטפטים וצועקים וצוחקים, ושקט היה משתרר רק משהיה הגיבור פוגש את אהובתו ומבשר לה כי עליהם להיפרד, או משהיה שב בתום הקרבות לבשר לה כי ניצח את הרע. משום מה התחושה הרווחת היתה שהשתתפות הקהל יכולה לשנות את המציאות, ועל כן בסצנות המלחמה המרובות, שבהן הקהל היה צועק וצוהל ומעיר אינספור הערות על הדרך שבה על הטוב לנהוג על מנת להביס את הרע, הייתי גם אני לעתים עולה ממקומי ומשתתף בהמולה המתמשכת, אף אם לא בחשק רב. ואולם היו שלא הסתפקו בשריקות ובצעקות והיו משליכים חפצים כגון אצטרובלים שהובאו מן השדה מבעוד מועד או קליפות תפוז מאותם תפוזי ילדותי עתירי עסיסיות המרווים את הנפש ולאו דווקא את הגוף (שהיום נראה לי כי מידת־מה מכוחי לקוחה מהם). אני סבור שאכן האמנו כי בהתערבותנו הקולנית נוכל לסייע בידי הטובים במלחמתם ברעים. ומדוע שלא נאמין בכך אם הרושם שהותירו בנו הכוכבים המסודרים בשמים, כל אימת שהיינו מתבוננים בהם בהשתאות, היה שכל מה שנברא לא נברא אלא למעננו? אחווה גדולה היתה אוחזת בכול כאשר הטוב ניצח את הרע, וגוף ונפש נתאחדו עד שקורת רוח שאין גדול ממנה היתה לנפש על כך שהגוף ברשותה, ואנו, הילדים, שמחנו שמחה גדולה על כך שקיימים הדברים ועל כך שאין זה כך שאינם קיימים.

אני מתוודה כאן שלא נטלתי חלק פעיל בצעקות ובהשלכת קליפות לעבר הרעים. ועם זאת, היתה פעם אחת שבה נגררתי גם אני אחר יתר הנערים, כמבקש לשמח את עצמי ולשייך את עצמי לקבוצה הקולנית. קליפות התפוז, שאת פלחיו אכלתי זמן קצר קודם לכן והעשירו את עתידי, נותרו בידי, וכשהרע, חמוש ברובה וחובש קסדה, ירה על הטוב, השלכתי לעברו קליפת תפוז. הקליפה פגעה בקסדה של הרע וזו נפלה מיד מעל ראשו, והאיש הטוב ירה ירייה אחת בראש החשוף של הרע ושיתקוֹ. המולה גדולה פרצה באולם. כולם שיבחוני על המעשה האמיץ ומחאו כפיים דקות ארוכות. שמחתי מאוד על שהצלחתי לעזור לטובים לנצח. ובאותו לילה פקדה אותי התרגשות, והיא פוקדת אותי עד עצם היום הזה משנזכר אני באותו רגע.

שנים מאוחר יותר, בעת שירותי הצבאי, הוטלה עלינו משימה – לסייר בשטחים הכבושים. היינו חיילים צעירים חדורי אמונה כי הכיבוש לא נעשה מטעמים אימפריאליסטיים אלא מטעמי הגנה על המולדת ועל החיים בה. תפקידנו הוגדר בבירור ושונן רבות על ידי מפקדינו: לשמור על חיינו בעת הסיור ולחזור בשלום לבסיס. אני נוהג הייתי להתלוצץ ולהזכיר את המשל, שאיני זוכר היכן ומתי פגשתיו, על עמוד שניצב בלב ים ועליו מונח שלט המציין כי כל תפקידו של אותו עמוד הוא שלא יקשרו אליו חבלים של כלי שיט מזדמנים. ואנו, מה תכלית קיומנו? שהלא כאותו עמוד בלב ים לולא היינו קיימים לא היינו צריכים לממש תכלית זו. וכפי שאמר אותו פילוסוף, תכלית קיומנו היא להתמיד בישותנו, ואיזו מן תכלית זו אם לולא היינו קיימים לא היינו צריכים להיות בעלי תכלית של התמדה בישות?

באותם ימים הצבא שלט ביד רמה במצב, ואנו לא חששנו להתערות בקרב התושבים. הכרנו היטב את האוכלוסייה – אותה אוכלוסייה שכעבור שנים הפכה עוינת וניסתה באמצעים אלימים ולא־אנושיים לפגוע באזרחים חפים מפשע כדי לסלק את הצבא הכובש. עלינו הוטלה אז המשימה לסייר במרכזי האוכלוסין ולפקוד אף את המרכזים השכונתיים. פעם אחת, בעת סיור של בין הערביים, נכנסנו לאחד ממרכזים אלה. נערים פזורים היו על הרצפה, צופים בסרט מלחמה. הסרט עסק בצבא כיבוש שנהג בגסות בנתינים, והצופים השיאו עצה לגיבור וקיללו בקולניות את הכובשים, אך בנו, שעמדנו מן הצד מתבוננים בנעשה, נהגו בכבוד, שכן למעט אולי מקרה או שניים, כפי שאספר להלן, נהגנו אנו בהם בכבוד. קריאותיהם של הנערים נעשו בשפה זרה לי, אבל את מילות הפנייה יכולתי להבין על פי הגייתן והאינטונציה שבה נאמרו. אני גם זוכר כי תמיהה עלתה בלבי כיצד אין הם מבצעים את ההקבלה הפשוטה בין מצבם לבין המצב שתואר בסרט. וכך קרה כי בעת שהכול צופים  בסרט, מתוחים מכוונתו של הרע לבצע את זממו, השליך עליו אחד מן הנערים חפץ לא מזוהה, והרע נפל מידית מירי מדויק שירה לכיוונו הטוב. הקהל פרץ בתשואות, ואני ראיתי את עצמי באחת ילד במועדון השכונתי שלנו, ולא יכולתי שלא לחשוב באיזו מידה בורא עולם – במידה שישנו – מנהיג את עולמו. הוצאתי מכיסי שוקולד, מן הסוג שחיזק אותי בעת שירותי הצבאי ולאורך המסעות המפרכים (את המתיקות כשלעצמה הוא מעניק לי, כך חשבתי בשעות קשות), וניגשתי לנער שהשליך את החפץ. החיילים שעמי גערו בי וניסו להניא אותי מן המעשה הלא־שגרתי בתואנה שכך לא נוהג צבא שנאלץ לכבוש, אך אני, עודני נתון בהתרגשות שפקדה אותי כשנזכרתי כיצד עזרתי לטובים לנצח את הרעים, לא שעיתי להם, ולקול תשואות הקהל מסרתי לילד את חפיסת השוקולד.

כשהסתיים הסיור באותו לילה, כבלילות רבים אחרים, הבטתי במהלך הרקיע ובסדר הכוכבים שבו, ובעודי ממתין בשתיקה לראות כיצד היום מחליף את הלילה וכיצד בא לידי מימוש הסדר הנצחי שהיה משרה אווירה של ביטחון שכך צריך להיות ולא אחרת, נצטווינו להקים מחסום פתע בפאתי אותה העיר ולעצור לבדיקה מקיפה את כל כלי הרכב היוצאים ממנה. קר היה, וצינת בוקר אחזה בכול. באחת המכוניות שעצרנו ישב זקן שהנוסעים הסבירו לנו כי עיוור הוא וכי יש להבהילו במהרה לבית החולים. העיוור גנח ורעד, וניכר כי ייסורים קשים פוקדים את גופו. את עיניו לא כיסו משקפיים כהים, והדבר לא רק המחיש את האבסורדיות שבמצב אלא אף העלה בי הרהורים על אודות האבסורדיות של הקיום. באותה שעה אף נסתלקה בי כאילו לעולמים תחושת הביטחון בסדר הכוכבים, שהרי מי נתכוון להביא את הדברים לידי מציאות אם כך הם נראים עתה, וחשתי בחדוּת את החיץ הפעור בין הנפש לגוף, כאילו מצרה היתה הנפש על הגוף הנמצא ברשותה.

אלא שהחיילים שהיו עמי לא הניחו לי להתכנס בתוככי מחשבותי; לא רק שהם לא שעו לתחינתו האילמת של העיוור ולתחינות קרוביו (שהיה נדמה לי כי אחד מהם הוא אותו נער שכיבדתיו בשוקולד, ורק מחמת העובדה שפעמים קשה לנו להבחין בהבדלים בין אלה השייכים לעם שונה לא הייתי בטוח בדבר), אלא פקדו עליהם בגסות לצאת מן הרכב ולישב בשקט על אבן בחוץ, וניהלו את הבדיקה בדקדקנות על פי הנוהל (קרוביו של העיוור, הנער בראשם, מיהרו להביא לו שמיכה). אף שהייתי מפקד המחסום ויכולתי לזרז את הבדיקה, נשתתקתי. ואף שידעתי כי בעתיד תתקוף אותי חרטה על כך כי לא עמד לי כוחי לסייע בידי אותו עיוור, חשתי שאני משותק ונזכרתי בדברי אותו פילוסוף שדיבר על חולשת הרצון. בראשי שמעתי את טיעוניהם המוכרים של חברַי כי מידת הרחמים אין היא מידה טובה בתפקידנו, וכי בשל הרחמים נהרגו רבים. באותה עת הרחמים על העיוור – שכטענת חברַי נוצלו לרעה בידי האוכלוסייה הנכבשת והובילו לאובדנם של רבים, החלו הופכים בי כפי שקורה בתקופת הנעורים, לרחמים על כל דבר ודבר ועל עצם מציאותו בכלל של עולם כזה. ובעומדי מן הצד משותק וחסר אונים, דברי אותו פילוסוף על המידה הרעה שיש ברחמים שהם פוגעים בשאיפתנו להמשיך בישותנו נראו לי מוקְשִׁים במיוחד.

אבל אולי לא היה עולה על דעתי לספר לכם על הרגשה נאיבית זו ולשטוח בפניכם מאורעות אלה ואחרים שקרוני אלמלא הגעתי לגילי זה, שבו אני חופשי להשלות את עצמי כי הנה בילדותי הצלחתי לעזור לטובים לנצח, ואלמלא היתה פוקדת אותי התחושה שלא רק העבר משפיע על העתיד אלא גם העתיד משפיע על העבר, ואלמלא נפרשה עלינו שלוות האשליה כי הנה השלום מגיע לשכון באזורנו, ואלמלא ישבתי הערב בכיסאי הקבוע, עודי נהנה מן הארומה של הקפה, וצפיתי בתכנית טלוויזיה שבה הקרינו שני סרטים, שניהם עוסקים במלחמה ששררה באזורנו וערוכים מנקודת מבט שמדמה מצב שבו הושג כבר הסכם שלום. את שני הסרטים ביים אותו במאי, תושב מן השטחים שנכבשו, שעתה הוא מבכירי הבמאים במדינתו. הסרט הראשון תיאר כיצד ילד, שהיה עֵד למה שחווה כהתעללות של חיילים במחסום בעיוור חסר ישע, הפך להיות מתאבד ופוצץ עצמו בקרב אזרחים חפים מפשע בני העם הכובש; ואילו הסרט השני המחיש כיצד ילד שקיבל שוקולד מחיילי צבא הכיבוש הפך להיות במאי סרטים תיעודיים שנושאם מלחמה בצבא הכיבוש באמצעים לא־אלימים. מסקנת עורך התכנית היתה כי אין די בדרך אחת להביא את השלום, ולכן שני הילדים, כל אחד בדרכו, הובילו לשלום ולשחרור עמם מן הכיבוש. מסקנה זו כאמור היתה של עורך התכנית, אך ממני לא נעלם שזו איננה בהכרח דעתו של הבמאי, אף על פי שלא הביע מפורשות את דעתו אלא תיאר באופן תיעודי מהלך עניינים שבהם מעורבים עיוור ושוקולד.

סיימתי. מחלוני ניבטים בי הרקיע והכוכבים הרבים, שנדמה שכך צריכים הם להיות מסודרים, כך ולא אחרת. אני חש שאם הכול יתנהל למישרין והעתיד ימשיך להשפיע על העבר (כשם שהשמש של מחר, ולא רק זו שכבר שקעה, מאפשרת לנו לראות את סדר הכוכבים של הלילה הזה), אפנה בעוד דקות ספורות לעבר מיטתי ואזכר באותה שמחה ראשונית שפקדה אותי במועדון בשכונתנו, עת השלכתי את קליפת התפוז על קסדתו של הרע וסייעתי לטוב לשתק. שכונתי, פיסת עפר מעפר הארץ, שבילדותנו רגלינו אחזו בה כאחוז הנפש בגוף, תתפרש לנגד עינַי ותיראה לי חלק נצחי ממארג הכוכבים, סרטי המלחמה הרבים שראיתי כילד יתערבבו במלחמות שבהן השתתפתי, וגיבורי הסרטים שאהבתי יתערבבו בילדי השכונה, אותם שוחרי שלום צעירים שביסוד אמונתם הנאיבית עומדת ההכרה כי אחוות אדם לרעהו מיוסדת על אחוות הנפש הדבקה בגוף, וכי כך צריך להיות ולא אחרת. במיטתי אהיה ממתין. ובעודי ממתין אזכר בעסיסיותם של התפוזים שמרווים את נפשי עד היום, ובמתיקות השוקולד, ובחוסר האונים של העיוור, ובחוסר האונים שלי ששיתקני, ואהיה ממתין לראות לאן פנינו פונות, מניין תיפתח הטובה ומהו החשבון.