קובץ הסיפורים האילם ומפוחית הפה, שהוא ספרו הרביעי של עלון, טומן בחובו את עיקרי כתיבתו. מלאכת הסיפור הקצר, האנקדוטה, מתאימה למזג הכתיבה שלו וניכרת גם ביצירתו השירית. בדרך כלל אין מדובר בסיפור שהעלילה היא המרכזית בו כיוון שכמעט תמיד העלילה האמתית היא התובנה, הלקח העוסק במשמעות החיים והקיום וההפלגה מן הפרטי אל הכולל. במובן זה, עלון יוצר סיפורים הלוקחים חלק במסורת המשל, סיפורי הלקח וְהַהַשְׂכֵּל. מדובר ביוצר חכם ומנוסה המשתף אותנו בהגיגיו כדי להחכים גם אותנו בתובנותיו, בתפיסת עולמו.
ותפיסת עולמו של צדוק עלון מגלמת בתוכה את אצילות הרוח האנושית, ומשום כך היא חשובה. הספרות העברית, הספרות הכללית והשיח הציבורי בכלל בדורנו – חסרים יוצרים ערכיים מובהקים בעלי אוריינטציה אמונית והגותית כְּשֶׁל יוצר זה. והדגש כאן אינו על המבנה הצורני של יצירתו, לא על היכולת הלשונית או הסיפורית, אלא על התכנים הסיפוריים והיכולת לשטוח הוויה רגישה ועמוקה בלשון בהירה ובנועם חריג.
ארבע שאלות תשתית
ארבע שאלות גדולות, שהן מצוקות כלל־אנושיות, חוזרות ועולות מתוך הסיפורים:
א. שאלת הזמן
הזמן חולף ונע בתנועה חד־כיוונית, יוצר אבדן ומוות ושכחה וגעגועים:
היכן הן עתה כל הנעימות וכל החוכמות שהיה אבי מפיק מפיו, אני מצר, מצר ומהלך, והשכחה – שכחת הדברים כשלעצמה – שורטת פנים וחוץ, ואינני יודע מה יעלה בגורל התעודה ומה יעלה בגורלנו, ובתוך כך אף נשכחת לי דרכי ואינני זוכר מה נתכוונתי לעשות. [עמ' 120]
גם בשעת מצוקה המזג המתבונן של היוצר (שרוב סיפוריו כתובים מנקודת מבטו שלו, כאדם המהרהר לעצמו) בוקע מן הפרט אל הכלל, ולכן לא רק השכחה הפרטית מטרידה אותו אלא היא מועצמת אל "שכחת הדברים כשלעצמה". לעולם המצוקה נעשית לעניין עקרוני, וממילא לעולם היא מבקשת גם פתרון עקרוני, מקיף.
ב. שאלת התכלית, משמעות הקיום
האם ישנה איזו תכלית לקיום ולחיי האדם, או שמא הכול מקרי? סיפוריו של צדוק עלון רוויים ב"צירופי מקרים". צירופי המקרים טורדים את דעתו של הדובר כיוון שהם הצבעה מסוימת על איזושהי תכלית נסתרת, איזשהו כוח עליון שנגע במעשה הבריאה. ממילא שאלה זו קשורה באופן אימננטי בשאלת קיומו של בורא עולם. דוגמה לכך היא הסיפור "המקרה" (עמ' 29-27) העוסק בשאלה זו ומתאר כיצד בדיוק בעת הרהור על סוגיית המקריות בעולם נעשה לו לדובר מקרה בלתי סביר.
ג. "מדוע יש סבל בעולם?" – שאלת הסבל, טוב ורע
ערך בלתי מעורער ביצירת עלון הוא הטוב; היצר הטוב והפעולה למען האחר מתוך כבוד, אחריות ואהבה. הדובר לעולם חפץ בטוב ורוצה בו, ומשום כך שאלת קיומו של ה"פגוּם" ושל הסובל עולה ביתר חריפות.
השאלה "מדוע יש סבל בעולם?" מקבלת ביטוי מתומצת בסוגיית הצמחונות בסיפור "סדר נֹח וכלבו" (עמ' 47-43). לנֹח, הצמחוני, יש כלב, והעובדה כי כלבו איננו צמחוני מטרידה אותו יותר מכול:
אלא שהעובדה שכלבו אוכל בשר לא הניחה לו. למה כלבי אינו יכול לוותר על הבשר, היה שואל את עצמו. ומה יכול אני ללמוד מכך? שכלבי, שהוא בעל חיים שאין בו כל כוונת זדון, מחויב לאכול בשר על מנת להתקיים? [עמ' 43]
עצם קיומו של טורף ונטרף, של סדר טבע שבו בשביל שהאחד יתקיים מישהו אחר צריך לסבול ולחדול מלהתקיים – עצם קיום כזה הוא ביטוי מובהק לקושיית הסבל הגדולה.
ד. שאלת המודעות, הרפלקטיביות
המודעות העצמית של האדם לחייו ולגורלו היא אבן נגף. היא פוגמת באמונה התמימה שלו בחוויה, במציאות המידית ובהתמסרות לה. בסיפור "הרופא ובית המרקחת" (עמ' 55-51), מציין הדובר את אותו "קור רוח האופייני לתקופתנו", קור רוח הקשור במודעות הרפלקטיבית שאיננה יכולה עוד להתמסר למציאות באמונה תמימה:
נשמתי נשימה עמוקה, ובשקט שאפפני חשבתי כי המרב שאותו יכול אני לומר כי נקודת מבטי כילד לא הומרה כיום בנקודת השקפה אחרת, ובכל זאת צר לי. צר לי שנאלץ אני להחזיק בה עתה לא כילד המרגיש שהמים המרווים את הנפש בעושר־אונים באים מגן עדן אלא כמבוגר שעדיין מרגיש שהמים באים מגן עדן אך יודע שהם באים מן הכינרת. [עמ' 55]
לא סתם יש כאן שימוש במינוח "גן עדן". זהו ביטוי של נפילה פרדיגמטית – מלהיות אדם בגן העדן, עירום מידיעה עצמית, להיות קיום בעל רפלקסיה עצמית – ידיעת האדם את עצמו, וממילא הגירוש שבא בעקבותיו. הפגימה באמונה התמימה ובכוח החוויה הבראשיתי, הגן־עדני, עומדת בשדרת רוב הסיפורים ומקושרת בכל שאר השאלות – החלוף, משמעות הקיום והסבל – שהלא כולן מקורן באדם המהרהר על קיומו מבחוץ, שואל שאלות מחוץ לחוויה, תוהה על קנקן הבריאה.
כוח החוויה וכוח ההתבוננות
על מנת לענות על שאלות תשתית אלה, צדוק עלון מבקש, בצניעות ובשיקול דעת, לחזור אל הראשונות, הוא תר אחר פתחים לזמן הבראשית שלפני הנפילה. הוא מבקש מציאות שבה לא קיימת מצוקת החלוף ופגימת הסבל, מציאות שבה משמעות הקיום היא הקיום עצמו, מציאות שאין בה רפלקטיביות המגרשת את האדם ממציאותו. זוהי חזרה שיש בה מן האבסורד, היא נדמית כבלתי אפשרית – הכלים הנפשיים הִשתנו והיתוֹספו להם חדשים, וכעת צריך בעזרת הכלים הישנים והחדשים גם יחד להציע פתרון. על כן הפתרון שצדוק עלון מציע לעצמו ולקוראיו הוא אימוץ של החוויה מחדש לצד אימוץ בונה, קונסטרוקטיבי, של אותה רפלקטיביות בעייתית, של כוח ההתבוננות.
א. לחזור אל ראשית החוויה
הדרך לחזור אל ראשית החוויה ולאמץ אותה מחדש כבשׂורת אף־על־פי־כן נסללת מכוח ארבע הוויות שחותמן הוא אותה אמונת חיים תמימה, שלפני נפילה: הוויית הילדוּת, הוויית ההורים, הוויית בעלי החיים וההתבוננות המתחדשת ברגעי הקיום.
הוויית הילדות
הילדוּת היא אחת מן החוויות החוזרות ביותר בסיפורים. היא גם ביטוי של חוויית חיים בראשיתית וגם ביטוי של אמונה בטוב ושל אופטימיות בראשיתית – הוודאות כי הטוב מנצח, וממילא זהו טוב מזוכך ונטול סייגים קשים של אבדן וסבל ואי־משמעות. ביטוי מפורש לכך ניתן באחד מן הפרגמנטים המלווים את סיפורי הספר:
אני רואה את הילדים – ושלי בתוכם – מתמצאים בדברים שאני יודע שהם מחוץ לתחום יכולותַי. יודעים הם בחושיהם את הדברים שאני בכל כוח שכלי מתקשה להבין. מדברים ביניהם בשפה מוכרת אך דבריהם אינם מובנים לי. אני רואה את הרעננות השרויה במעשיהם, ומחשבתי עוברת אל הרעננות במעשה הבריאה, ומתרענן בי האון, רעננים־רעננים, נעים וזעים אנה ואנה, אוגרים בתוכם את האינסטינקטיביות ואת ההתמצאות חסרת הרפלקטיביות. זכות היא, זכות הרעננות המתפרצת. [עמ' 25]
אין לנו ביטוי מפורש מזה של הנפילה מגן־עדן הילדות אל הבוגר הרפלקטיבי. הילדים רק לכאורה חולקים עם הבוגרים את אותו עולם, אך למעשה מדברים הם בשפה שונה, חיים במציאות שונה. ועם זאת "מתרענן בי האון" – ומכוח ההתבוננות מקרֵב עצמו הדובר אל אותה זכות חיים ומתבשֵׂם ממנה בכוח אופטימיות רענן וחי.
הוויית ההורים
הוריו של הדובר נוכחים מאוד בסיפוריו. הם ביטוי של חיים תחת אמונה תמימה. הם מהווים מופת של חיים לפחות בשני מובנים: עשיית הטוב ואמונה שלמה בבורא עולם. עשיית הטוב היא יסוד־מוסד ומתבטאת בחיים של חסד למען האחר־באשר־הוא ברבים מן הסיפורים. ואמונה שלמה בבורא עולם היא ביטוי של חיים שאינם מתחבטים בשאלות הקיום כך שיסדקו את חופּת ההשגחה. לא ולא – ההשגחה והאמונה בכך שהדברים הולכים אל הכיוון הנכון והצודק – נותרים תמימים ובלתי נגועים.
הוריו של הדובר משְַׁרים עליו ועל הסיפורים "אווירה חמימה" של עולם מוגן שיש בו ביטחון מלא, עולם ששאלת הביטחון הקיומי כלל לא מטילה בו את צילהּ. ביטחון זה אפשר לחוש מהרהורהּ של אם הדובר בעניין מהותה של המוזיקה ומתגובתו הנפשית לדבריה:
"ללא השירה עולמנו לא היה כמות שהוא. אפילו היה נחרב," שמעתיה אומרת. ודבריה, שנאמרו בשלוות נפש ובפשטות שאינה זקוקה לאישור, שקעו אט־אט בנפשי. ידעתי כי מכוונת היא לגעגוע לעולמות שהמוזיקה מביאה אותנו עד פתחם – געגוע הטמון כה עמוק בנפשנו, עד כי בלעדיו היה אף לבנו חרב. [עמ' 101]
מצד אחד - הפשטות הוודאית, נטולת־הספקות, של האֵם, ומצד שני – הבן שאליו מחלחלים הדברים ועם זאת הניסיון לדעת אותם, לדברֵר ולפרש אותם. כאן הדובר מושרה נועם מביטחון קיומה של האם ומוסיף עליו את הממד המוּדע והפרשני.
הוויית בעלי החיים
בעלי החיים בכלל וכלבים בפרט גם הם נוכחים מאוד בסיפורים. גם הם מהווים קיום נקי וטהור, נקי מרפלקטיביות ואף נקי משפה וממינוחים (ניקיון המזכיר, ולא בכדי, את ניקיון השפה והמודעות של האילם בסיפור החותם "האילם ומפוחית הפה"). ההתבוננות של הדובר בכלבתו האהובה מעירים בו את האפשרות של אותו קיום נטול הַמְשָׂגָה, מקרבים אותו אל עולמם, עולם שנדמה כבלתי נגיש בעבורו:
אני מביט בכלבתי השרועה על רצפת היקום ברוגע, נשימותיה מוסדרות וקצובות, מעידות על הסדר הקוסמי שהקציב לנו שנות חיים, ונזכר בזמן שבו הייתי מביט בנשימות של בנותַי התינוקות. נשימה נשימה וייעודה. נשימה נשימה ונשמתה [...] כלבתי צחקנית וחלומות רבים לה, ובהם החלום שחלומות מתגשמים. [עמ' 41]
חייה של הכלבה, כמו חייהן של ילדותיו הקטנות, מעצם קיומם מביעים אמונה בסדר הנכון של הבריאה. הסדר הקוסמי הזה נוסך ביטחון, ובכוחו לשמוט את השאלות הגדולות של אבדן וסבל ומשִמוּע. ברם, כל זה נותר בגדר תחושה, קריאת כיוון, ריח ניחוח בלבד. זהו חלום בעבור הדובר, לא מציאות מלאה ומושגת. והדרך היפה של המספר לתאר לנו זאת היא לאפיין את הכלבה כמי שחיה בתוך חלום שבו חלומות מתגשמים – בעבורה זהו מעגל שלא ניתן לצאת ממנו (לטובתהּ); בעבורנו זה חלום בלבד, חלום חייה התמימים. אבל מיהו התמים כאן, היא או אנחנו?
ההתבוננות המתחדשת ברגעי הקיום
להתבונן מחדש על המובן מאליו ומכוח כך לחרוג מן השגרה; לחוות מחדש רגעי קיום; לזכות מחדש במציאות – גם זה עיקר בסיפורים. הסיפור "אש" (עמ' 99-97) מוקדש לסוגיה זו. הדובר פוגש איש תמוה, ספק מציאותי ספק בלתי מציאותי, אשר מעשיו הם התנהגויות משונות שמטרתן להזיר את הקיום ממורגלותוֹ ולחוש אותו, לזכות בו מחדש:
"אל תתפלא עלי," אמר, "האוויר הזה של הסיגריה מסביר לי מהו האוויר הרגיל שאני נושם יום יום." [...] "רואה אני עליך כי תמה אתה עלי. אך אל תחשוב עלי מחשבות," אמר, "אני הולך אחורה כי רק כך אני מבין מה זה ללכת קדימה וכמה כוח יש בללכת קדימה." [עמ' 99-98]
התבוננות מעין זו חוזרת בסיפורים נוספים, והיא למעשה תכונה נוספת של כוח ההתבוננות של היוצר, התבוננות המבקשת בכלים מודעים ושכליים להציע דרך חיים המתַקפת את החיים והבריאה, ומבקשת לחולל בהם אחדות החותרת תחת הזמן, תחת הסבל ותחת קיום קר ונטול פשר.
ב. התבוננות מכוננת
כאמור, יצירתו של עלון חתומה בחותם ההתבוננות וההגות המתבוננת. פילוסופים כשפינוזה, קאנט ושופנהאואר ניבטים מבין השיטין, אבל בצורה חופשית. עלון מאמץ את קודמיו ומביא משל עצמו, ומבקש במחשבותיו ובהרהוריו לתת סֵדֶר תָּקֵף של הבריאה, סדר שגם מצביע על התאמה בין האדם לעולמו וגם מציע זוויוֹת של תשובה, מעין כיווני קריאה, לשאלות הקיום הגדולות שמנינו.
שתי תשתיות קוגניטיביות מרכזיות מכוננות את הציר ההגותי הזה – "מהוּתָנוּת" ו"אחדות הניגודים".
מהוּתָנוּת
עלון מרבה לחשוב (וגם לחוות) במושגים כמו "הדבר כשהוא לעצמו" הממחישים איזו מהוּת עקרונית וממשית העומדת מאחורי הדברים. המשמעות של תפיסה זו היא עמידה על קיום אידאי – ישנם מעין ארכיטיפים ממשיים, קיומים מטפיזיים, שאינם תלויי זמן, שלאדם יש גישה אליהם (תפיסה זו בהחלט מהדהדת את האידאה האפלטונית). מהויות אלה הן מקור של אושר והן הדרך של האדם לבוא במגע חי עם המציאות:
בדממת הליל הרהרתי במים הנגמעים בשקיקה ומרווים את הצימאון עד כי לעתים דומה כי באים הם היישר ממעיינות הישועה, וצמא פקד אותי. נפניתי לחברי ושאלתי אותו אם ייתכן שֶלמַים ממעיינות הישועה יש טעם שמרווה את הצימאון – את הצימאון כשלעצמו. [עמ' 62-61]
התפיסה המהוּתָנִית באה לידי ביטוי גם בשימוש חוזר ב"גוף ונפש" כשתי מהויות נפרדות המנהלות ביניהן יחסים מורכבים. תפיסה זו, שהיא גם חוויה תשתיתית, מהווה יסוד על־זמני בעולם הזמן. המהויות חוזרות ונוכחוֹת בחייו של האדם ומשום כך מציבות את הזיכרונות במעמד ממשי אף יותר מן ההווה וקושרות בין הזמנים:
"מה שלום הצדיקים?" כך כינה את הורַי (ובכינויו זה ראיתי בפניו השמחות את געגועיו, וחשתי כיצד הווייתם עולה לנגד רוחו, עד כי היא מלטפת עתה גם את הווייתי). [עמ' 28]
תפיסת העולם המהותנית היא ביטוי של מרחב החזק מן הזמן בתוך עולם של זמן. ומשום כך הזיכרונות והגעגועים חריפים במיוחד. מצד אחד הם מעוררים מצוקה גדולה של מציאות שחלפה ואיננה, ומן הצד האחר הם מציתים אושר גדול ויסוד של תקווה ואחיזה בשולֶיהָ של אחדות שהיא מעבר לזמן.
אחדות הניגודים
"אחדות הניגודים" הוא שם כולל לתפיסת הוויה המוצאת תואם בין חלקים שונים של ההוויה ובכך מחיַה בה אחדוּת. צדוק עלון מתמיד לתת סדר לוגי בדברים, בעיקר בַּיחס שבין האדם לעולמו. זהו סדר חי, מטפיזי, המצביע על כוונת מכוון. הדגש כאן הוא על היותו של סדר זה "סדר חַם", בניגוד ל"סדר קר" המאפיין תורות מטריאליסטיות כמו האבולוציה ונגזרותיה בכל תחומי המדע (טבע, חברה ורוח). הסדר הקר איננו מניח זיקה בין האדם לעולם, בין חיֵי הרוח של האדם לָעולם – ומשום כך הוא שרירותי לחיי הנפש והתודעה. לעומת זאת, "סדר חַם" מניח קיום בעל זיקה אורגנית לאדם – העולם "נענה" ו"משוחח" עם עולמו של האדם. לעתים סדר זה מוחשי מאוד ולעתים הוא בגדר קריאת כיוון אמונית, מעבר לתפיסתו.
ישנן דוגמאות רבות הממחישות תפיסת התאמה זו. לעתים ההתאמה מלאה, לעתים היא מתקלקלת, אבל הקלקול רק מעיד ביתר שאת על חשיבות הסדר, על הגעגוע להשבתו אל תיקונו. ניכר הדבר למשל בתפיסת הגוף והנפש:
השלמתי, אף כי לא השלמה מוחלטת, הן עם המוגבלויות שמטיל עלינו הגוף והן עם ההבנה כי חיץ נוצר בינו לבין הנפש וכי אותה אחדות ביניהם, שאנו זוכים לה בילדותנו, אינה נותרת בעינה. [עמ' 109]
זוגות נוספים של התאמה הם החיים והמוות (עמ' 115), היפה והנכון, האמת והשקר (עמ' 55, 109), נתינה וקבלה (עמ' 39), אמנות וחיים (עמ' 24) וכמובן הווה ועתיד (שניכרים כבר מן המוטו הפותח את הספר).
נוכחותו של אלוהים היא הנוכחות המאחדת והמכוננת ביותר בסיפורים. מן האלוהים נתבעת התשובה לשאלת המוות ואבדן; כלפיו עולה התלונה על העולם הפגום והסבל הכרוך בו ("וצער רב היה פוקד אותי הן על מומים שהטיל אלוהים בבריותיו [...]", עמ' 110); ועם זאת עצם מציאותו נותנת סדר ותכלית וממַשמעת את הקיום ותואמת את נפש האדם, אף אם משמוּע זה וסדר זה הם מעבר לקיבולת תפיסתו, נפלאים ממנו:
התיישבתי בקצה מיטתי, ומבטי נישא אל השמים הנשקפים מחלוני ואל הסדר הנצחי שבו הציב אלוהים את הכוכבים. גם סדר זה הוא מנפלאות ההוויה, שכמו מתאימה את עצמה לצרכינו כדי להסב לנו סיפוק נפש. [עמ' 55]
האלוהים ביצירה של עלון הוא גם האלוהים החם, האמוּני, שקיבל כתורשה מהוריו, הכולל אמונה תמימה בהנהגתו. והוא גם אלוהים שלאחר הנפילה הרפלקטיבית הקיומית, אלוהים שאותו מבקש עלון לתקֵף מחדש, "לחמם", מכוח החוויה ומכוח ההתבוננות החושבת. עלון גם קובל על המציאות המונהגת בידי אלוהים, אבל גם מודה לה. יסוד ההודיה הוא מרכזי להבנת עמדת העומק שלו ביחס למציאות כולה, על בריותיה:
בהגיענו הביתה אני מתיר את הקולר מצווארה ומלטפה בחיבה, והיא מהמהמת בסיפוק ומתרפקת על רגלַי הלוך ושוב. האם כך היא מנגנת? האם כך היא נותנת ביטוי לעצמאותה, כאותם סופרים, משוררים, מלחינים, ציירים ופסלים שיצירותיהם, המביעות הכרת תודה על האחווה בין עצמאות האדם לעצמאות העולם, חרשו תלמים בנפשי? [עמ' 39]
ההודיה טומנת בחובה הן מודעוּת לצד הלקוי של ההוויה, האבדן והסבל, והן הכרה בטוב הבסיסי שעליו מושתת העולם. ההודיה איננה קבילה המתבוססת בעצמהּ, אלא היא ביטוי חי של אמונה בקיום ובטוב העקרוני שיש למציאות להציע לאדם, גם אם אינו מבין אותו עד קצה ההבנה ומעֵבֵֶר לה. במילים אחרות, אין תשובות לשאלות הגדולות והמצוקה בעינה עומדת. אבל יש אמונה בטוב. יש אמונה באחדוּת. משום כך את מה שניתן להבין – מבינים, ואת הטוב יש לעשות ועל הרע יש לקבול. ובכל הקשור בצדדיה המקולקלים של הבריאה – לא ניתן אלא להמתין ולראות מה ילד יום לטובה; יש להמתין מתוך אמונת חיים פועמת, מתוך חיים בהוויית האחדוּת העמוקה והמקיפה ביותר שביכולת השׂגתנו:
סיימתי. מחלוני ניבטים בי הרקיע והכוכבים הרבים, שנדמה שכך צריכים הם להיות מסודרים, כך ולא אחרת. אני חש שאם הכול יתנהל למישרין והעתיד ימשיך להשפיע על העבר (כשם שהשמש של מחר, ולא רק זו שכבר שקעה, מאפשרת לנו לראות את סדר הכוכבים של הלילה הזה), אפנה בעוד דקות ספורות לעבר מיטתי ואזכר באותה שמחה ראשונית שפקדה אותי במועדון בשכונתנו, עת השלכתי את קליפת התפוז על קסדתו של הרע וסייעתי לטוב לשתקוֹ. שכונתי, פיסת עפר מעפר הארץ, שבילדותנו רגלינו אחזו בה כאחוז הנפש בגוף, תתפרש לנגד עינַי ותיראה לי חלק נצחי ממארג הכוכבים, סרטי המלחמה הרבים שראיתי כילד יתערבבו במלחמות שבהן השתתפתי, וגיבורי הסרטים שאהבתי יתערבבו בילדי השכונה, אותם שוחרי שלום צעירים שביסוד אמונתם הנאיבית עומדת ההכרה כי אחוות אדם לרעהו מיוסדת על אחוות הנפש הדבקה בגוף, וכי כך צריך להיות ולא אחרת. במיטתי אהיה ממתין. ובעודי ממתין אזכר בעסיסיותם של התפוזים שמרווים את נפשי עד היום, ובמתיקות השוקולד, ובחוסר האונים של העיוור, ובחוסר האונים שלי ששיתקני, ואהיה ממתין לראות לאן פנינו פונות, מניין תיפתח הטובה ומהו החשבון." [עמ' 24-23]