"תודה שהסכמת לפגוש אותי. אני יודעת שזה לגמרי לא מקובל, מה זה לא מקובל?" כתפיה עלו וירדו בגיחוך. "אפילו חריג, הייתי אומרת. משונה מאוד. אבל מכיוון שהדברים הרחיקו לכת, חשבתי שדווקא אתה האיש שאני חייבת לראות, שעמו אני חייבת לשוחח. כי, אתה מבין, זה כבר באמת יצא מכלל שליטה העסק הזה, ובעיקר לאחרונה... או שאולי רק לאחרונה אני היא זו שמרגישה שאין לי יכולת לשאת את זה יותר, לתת לזה איזשהו משקל נגד. הגבולות שלי קורסים, וזה שוטף". היא חייכה בחיפזון, בשפתיים חתומות, אל ניירת השולחן, עדיין נרתעת מלהביט בעיניו. "מציף אותי, יותר נכון, עד שהכוחות שהיו לי – ובאמת היו לי, נסחפים גם הם, נעלמים... ".