​

 **

 

הָאוֹר בַּחוּץ צָהֹב חוֹל בָּאֲוִיר

וַאֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת לְהַשְׁאִיר אֶת הָרֹאשׁ מֵעַל הַמַּיִם

שַׁבָּת שֶׁקֶט שֶׁל בֵּית קְבָרוֹת

 

*

 

אֲנִי מִתְכַּרְבֶּלֶת

עִם הַנְּשִׁימוֹת שֶׁלִּי בִּלְבַד

לֹא מִזְּמַן הָיָה פֹּה בֶּנְאָדָם.

 

*

 

אֲנִי מְחַיֶּכֶת כְּאִלּוּ כְּלוּם

וְצוֹחֶקֶת בְּקוֹל רָם מִדַּי

שֶׁלֹּא יִרְאוּ

 

*

 

אִשָּׁה! אִשָּׁה!

יֶלֶד עִם אוֹפַנַּיִם קוֹרֵא מֵאֲחוֹרַי

לֹא מְגִיבָה לֹא מְבִינָה שֶׁמְּדַבֵּר אֵלַי.

 

**

 

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת תִּלֵּי תִּלִּים

מֶדִיטַצְיַת אוֹם כִּמְשַׁכֵּךְ כְּאֵבִים

  

*

 

אֵלּוּ הֵן לֹא עֵינַיִם קָרוֹת

אֵלּוּ הֵן עֵינַיִם רֵיקוֹת

 

*

 

אֲנִי לֹא זְקוּקָה לְאַף אֶחָד

וּבְמַקְבִּיל זְקוּקָה לְכָל הָעוֹלָם

שֶׁיְּעַרְסֵל אוֹתִי.

אוּלַי אֶקְנֶה עַרְסָל.

אֶקְשֹׁר מֵעֵץ לְעֵץ.

 

*

 

אַף פַּעַם לֹא הָלַכְתִּי

עִם טַבַּעַת נִשּׂוּאִין.

 

 

**

כַּמָּה זְמַן עָבַר, שָׁנָה?

אַל תְּחַשְּׁבוּ לִי תַּ'זְּמָן עִם טָעֻיּוֹת

עָבְרוּ 7 חֳדָשִׁים וָחֵצִי 

 

*

בַּחֶדֶר בַּחֹשֶׁךְ

טֶלֶוִיזְיָה דּוֹלֶקֶת עַל רֵיק

אֶתְקַשֵּׁר לַיְּלָדִים

אֶשְׁאַל לָמָּה הֵם לֹא בָּאִים

וּמַה שְּׁלוֹם הָאִשָּׁה שֶׁל אַבָּא.

 

אֲנִי אָמוּת לְבַד.

 

*

 

יוֹשֵׁב מוּלִי נִרְאֶה זָחוּחַ

מְדַבֵּר רָגִיל אֲבָל זָר

 

*

לוּלֵי הַתִּקְרָה

הַשָּׁמַיִם הָיוּ נוֹפְלִים עָלַי.

 

 

**

 

אִם אֲשַׁכְלֵל אֶת הַלְּבַדּוּת שֶׁלִּי

אֲנִי עֲלוּלָה לֵהָנוֹת

 

*

 

הַיְּלָדִים שֶׁלִּי בּוֹכִים כָּל אֶחָד בְּתוֹרוֹ

אֲנִי בּוֹכָה אַחֲרֵיהֶם סְגוּרָה בַּמִּקְלַחַת

 

*

 

אִוְשַׁת מְכוֹנִיּוֹת עַל הַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי

הַחַיִּים זוֹרְמִים מִחוּץ לִי בְּצִיר מֶרְכָּזִי

 

*

 

אֲנִי כּוֹתֶבֶת

מַשְׁמָע אֲנִי חוֹשֶׁבֶת.

 

 

אפשר לקרוא לפינה הפעם ארבעה רצפים והערה. ספר השירה של יפעת ניר "בית ראשון" בנוי כולו כרצף. אני מאוד גאה במחזור התמטי הזה המתאר פרידה מבן זוג בדופּלטים, טרצטים וקוורטטים, לעִתים קווינטטים, סקסטטים וְספטטים חופשיים לחלוטין, כאילו באמצעות השירה משתחררת הדוברת בהדרגה מהקשר עם בן זוגה.

 

נדמה כי הרצף הזה, הבנוי מקטעים קצרצרים, מותיר בך רושם חזק לא פחות, ואולי אף יותר, מרומן פרידה בעל דמויות עגולות המוכר לנו היטב במסורת הספרות. זה כמובן מעורר תהיות על מהות הז'אנר באשר הוא וכן התת-ז'אנר. אולי כדאי להביע רגש עז וכן, אצור ועצור במילים ספורות ולא להשתפך במשפטים ובתיאורים.

 

הספר שייך למסורת גדולה של כתיבה פואמטית חסכנית של רגש, המעט יגיד את ההרבה. אבל להבדיל מאהרן שבתאי ב"הפואמה הביתית" שלו שהוא אנטי רגשי, אובייקטי ואפילו למדני ולהבדיל מכותבי רצפים אחרים כמו הרולד שימל וישראל אלירז שמבקשים להתחבר למסורות שיר אחרות, הקצידה במקרה של שימל ושירת הזן במקרה של אלירז, הרי שהרצף של יפעת ניר מתחבר לי ביותר לרצפים הפואמטיים של המשורר אריק א. דווקא, העסוק עד מאוד באהבה ובארוס ברצפים שלו. "פואמת התאהבות", למשל.

 

הנה דברים נכוחים ומדויקים שאמרה לי דבורה חיץ, עורכת הספר, אשת ספרות מהמעלה הראשונה. "הספר בנוי כרצף של אמירות נוקבות, פשוטות וישירות, המבטאות את הוויית־הלבד שלאחר הפרידה מבן הזוג. הכותבת מדברת עם עצמה, כמי שאין לה מפלט מעצמה. בשורות קצרות וטעונות, בכנות ובאומץ, היא חושפת את חווייתה הפנימית, ועוצמת שיריה מחלחלת אל ליבו של הקורא". אני חותם בשתי ידיים.

 

רן יגיל