ה. לייוויק

 

השיר של הקורבן

 

הַשִּׁיר שֶׁל הַקָּרְבָּן: הֲיֵשׁ דּוֹרֵשׁ לוֹ?

אוּלַי לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים.

אִם רַק תּוּכַל הַשְׁלֵךְ שִׁירְךָ הָאֵשָׁה;

דְּבָרְךָ – אֶל מִשְׂרְפוֹת הָאֵמוּרִים.

 

אַךְ שָׁם – שָׁם נִשְׂרָפוֹת גַּם הַשְּׂפָתַיִם:

טְרֶבְּלִינְקָה וּמַייְדָנֶק נֶחְשָׂפוֹת.

שָׁם גַּם אַתָּה בִּמְנוּסָה פָטָאלִית

הָיִיתָ רָץ, שֶׁלֹּא לְהִסָּפוֹת.

 

רוֹצֶה נֵס? נְבוּאָה? אוֹת אֵלִיָּהוּ?

אַךְ מִי יַחְתֹּם לְךָ בַּהַמְחָאָה?

הֵן הַקָּרְבָּן עַל חֶבֶל הַתְּלִיָּה – הוּא

זָכָה לְהִתְגַּלּוּת יוֹתֵר מִמְּךָ.

 

וּמָה שֶׁהַקָּרְבָּן רָאָה בַּכֶּבֶשׁ

לֹא יְסַפְּרֶנּוּ הָאָדָם וָחָי.

אֲנַחְנוּ רַק בְּקֹשִׁי עַל הַקֶּבֶר

כּוֹתְבִים סִימָן קָלוּשׁ בְּעֵט בָּכָא.

 

וְאִם תָּבוֹא סְתָם לְהָאִיר פָּנֶיךָ,

לִלְטֹף אֶת אֵלֵֶּה שֶׁעָלוּ בָּאֲרֻבָּה,

מוּטָב תַּכֶּה עַל חֶטְאֲךָ לִפְנֵי-כֵן:

רָצִיתָ מָה שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ, לַקָּרְבָּן.

 

 

בָּאֵשׁ

 

הַחֹשֶׁךְ בַּלַּיְלָה הַזֶּה הוּא אֵשׁ.

רֹאשִׁי עַל כָּרִית מִתְלַקַּחַת בָּאֵשׁ.

בַּחֶדֶר נוֹשֵׁם וְנוֹשֵׁף אֲנִי אֵשׁ

דֶּרֶךְ פְּתָחִים וְחַלּוֹן רוֹשְׁפֵי אֵשׁ.

נִמְתַּחַת יָדִי וְחוֹרֶטֶת בָּאֵשׁ,

נִשְׁלַחַת לִכְתֹּב אֵשׁ בְּאֵשׁ עֲלֵי אֵשׁ.

אֲנִי מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁל אֵשׁ,

אֲנִי מִתְפַּלֵּל: הַצִּילִי הָאֵשׁ!

וְקוֹלוֹת אָז אֶקְלֹט בּוֹעֲרִים מִן הָאֵשׁ:

 

אֲנִי אַבָּא שֶׁלְּךָ – אָבִיךָ מֵאֵשׁ.

אֲנִי אִמָּא שֶׁלְּךָ – אִמְּךָ מֵהָאֵשׁ.

אָבִיךָ שֶׁמָּל אֶת בְּשָׂרְךָ בְּתוֹךְ אֵשׁ,

אִמְּךָ שֶׁהֵינִיקָה אוֹתְךָ עִם אֵשׁ.

הֲתִזְכֹּר עֲרִיסָה חֲבָלֶיהָ מֵאֵשׁ

אֵי-פַּעַם בַּשְּׁטִיבְּל בְּעֵת זְרִיחַת אֵשׁ;

הֲתִזְכֹּר אֵיךְ הִרְטִיטָה אִתְּךָ שָׁם בָּאֵשׁ,

חֲבָלֶיהָ תְּלוּיִים מִתִּקְרָה שֶׁבָּאֵשׁ;

הֲתִזְכֹּר אֵיךְ חָטַפְנוּ אוֹתְךָ מִן הָאֵשׁ,

וְנֶחְפַּזְנוּ הַחוּצָה אִתְּךָ דֶּרֶךְ אֵשׁ,

רָצִים מִפְּנֵי אֵשׁ, דֶּרֶךְ אֵשׁ, בְּתוֹךְ אֵשׁ?

הִנֵּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ מְעֻרְסְלֵי אֵשׁ

מִתְעַטְּפִים שׁוּב אִתְּךָ בִּפְקַעַת שֶׁל אֵשׁ

מְרִימִים אוֹתְךָ שׁוּב וְנוֹשְׂאִים בְּאֵשׁ

עִם אֵשׁ, דֶּרֶךְ אֵשׁ, אֶל אֵשׁ – –  –

 

כָּךְ בַּלַּיְלָה עוֹלִים בִּי קוֹלוֹת מִן הָאֵשׁ

עַד שַׁחַר נִצָּת וְעוֹלֶה יוֹם בָּאֵשׁ,

וְאֶת מָה שֶׁאַחַר כָּךְ תֵּדַע רַק הָאֵשׁ

הַחוֹרֶטֶת עִם אֵשׁ בְּתוֹךְ אֵשׁ עֲלֵי אֵשׁ.

 

 

 

מיידיש: אלה פלורסהיים וצור ארליך

 

ה. לייוויק הוא שמו הספרותי של לוי ("לֵייוויק") הלפרן. הלפרן נולד ב-1888 בעיירה בפלך מינסק. בנערותו, והוא תלמיד בישיבה, כתב שירים בעברית. משהצטרף לתנועה היהודית הסוציאליסטית בונד, ועודנו נער, החל לפרסם שירה ביידיש. ב-1906 נכלא בעוון פעילותו המהפכנית, ומן הכלא הוגלה למאסר עולם בסיביר. כעבור כמה שנים ברח מהמחנה, ודרך המזרח הרחוק הגיע לארצות הברית – שהייתה למקום מגוריו.

אף כי השלטון הסובייטי שקם בינתיים חיזר אחריו הוא התנער מברית המועצות בשל יחסה ליהודים ולציונות. תפיסתו הקומוניסטית התגלגלה עתה לאמונה בנצח ישראל ובתיקון עולם מהפכני בהשראה יהודית מיסטית; אמונה הניכרת בין היתר במחזהו הידוע 'הגולם', שהוצג בתרגום עברי ב'הבימה' ב-1925. שוב תורגם המחזה בידי מאיר ויזלטיר לצורך הצגה באותו תיאטרון ב-1989, ותרגום זה הופיע לאחרונה בהוצאת 'דחק'. גם מחזות אחרים שלו הוצגו בארץ בגרסה עברית.

לייוויק נודע כמשורר, סופר ומחזאי ביידיש והיה מעמודי התווך של הפעילות הספרותית והעיתונאית ביידיש ודמות מרכזית בחיי התרבות של יהדות אמריקה. עד פטירתו ב-1962 פרסם יותר משישים כרכי כתבים. בתרגום לעברית הופיעו רבים ממחזותיו, וכמה אסופות משיריו; לאחרונה הופיעה אסופה כזו בתרגומו של מאיר אבני בשנת 2000. על שמו של המשורר נקרא בית לייוויק, הבית לתרבות יידיש בתל-אביב.

שני שיריו של לייוויק המובאים כאן בתרגומנו הם מן השירים שכתב בשלהי מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה. 'השיר של הקורבן' ('דאָס ליד פון קרבּן') מוצב בפתח ספרו 'בטרבלינקה לא הייתי' (1945); והשיר 'באש' ('אין פייער') הוא כנראה מהמוקדמים שבשירים שנכללו בספרו 'עָלֶה על עץ תפוח' (1954). באות בהם לידי ביטוי עמדות כלפי השואה שלייוויק הרבה לבטא בימים ההם.

'באש' מבטא את הטוטליות של החורבן האישי, המשפחתי והלאומי – וגם הלשוני והספרותי, באבוד קהל דוברי היידיש. האש שכילתה את יהדות אירופה היא גם אש הפוגרומים והרדיפות לאורך הדורות; אש המלווה את הילד היהודי מעריסתו; אש הרודפת אחר היהודי הנודד הנס מפניה, ונודדת איתו כצל לוהט.

'השיר של הקורבן' עוסק ביחס לקורבנות ולניצולים, ומתפלמס בחריפות עם הגישה שנשמעה כבר במוצאי המלחמה, שחשדה בהם שניצלו בדרכים לא כשרות. הנספים מועלים במעלות קדושים וטהורים, קורבנות עולָה ואף נביאים. גם המאירים פנים כלפי הקורבנות לוקים מפי המשורר, באשר אין הם מגיעים למעלתם.

שיר זה, בפרט, והספר שהוא פתח, 'בטרבלינקה לא הייתי', הגיעו למחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה, אל שארית הפליטה שישבה בהם, ועוררו התרגשות רבה. מעל דפי אחד הגיליונות הראשונים של עיתון הוועד היהודי בשטחי הכיבוש האמריקני בגרמניה, אונדזער וועג, פנה העורך הראשי לוי שליטן אל לייוויק. הוא הגיב לתהייתו של לייוויק "הַשִּׁיר שֶׁל הַקָּרְבָּן: הֲיֵשׁ דּוֹרֵשׁ לוֹ? / אוּלַי לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים", ולתחושת הבלתי-ראויות שהוא מבטא עקב ריחוקו הפיזי מגיא ההריגה. בין היתר כתב למשורר כי אף שלא היה בטרבלינקה ובשאר מחנות, מילותיו מסייעות לניצולים להתמודד עם צערם הנורא. "מבקשים אנו ממך, אל תשליך אל האש את מפלטנו האחרון – המילה. ואל תכלה באש את מצבת הזיכרון – המילה שלך על קדושינו". מכתב גלוי זה היה אחת ההתחלות של מערכת קשרים ענפה בין הניצולים במחנות העקורים לבין לייוויק וסופרי יידיש נוספים שישבו באמריקה. חלקם פרסמו לראשונה את שיריהם המגיבים לשואה בעיתונות המחנות. לייוויק קיים קשר חם איתם, ואף הגיע לביקור.

עיתונות היידיש במחנות הייתה מושא מחקר הדוקטורט של אחת מאיתנו, אלה, חוקרת ספרות יידיש, ובה עוסק ספרה שראה אור לאחרונה בהוצאת יד ושם ומרכז זלמן שזר "תחיית המילים: תרבות היידיש במחנות העקורים". במסגרת מחקרה זה התחקתה אחר קשרי הספרות והאחווה בין ליוויק ועמיתיו לבין הניצולים. וכך, כאשר פרסם כתב העת 'הו!', בשנת תשע"ח, קול קורא לקראת גיליון מיוחד של תרגומים מיידיש ומערבית, וצור הציע לאלה להרים יחד את הכפפה, בחרה אלה בלייוויק – ובשירים אלה. הבאתם אל הקורא העברי היא משימת קודש בעינינו.

חלוקת העבודה בינינו הייתה ברורה: אלה, אשת היידיש, איתרה את השירים ותרגמה אותם מילולית, וצור חיבר את התרגום האמנותי, קרי את הנוסח העברי המוגש לכם כאן. נוסח זה מקביל למקור היידי לא רק בתוכנו אלא גם בניגונו: הוא שומר כמעט במדויק על המשקל, על מתכונת החריזה ועל שאר מאפיינים פרוזודיים. הנימה העממית של היידיש נשמרה בתרגום, בביטויים כגון "מִי יַחְתֹּם לְךָ בַּהַמְחָאָה?" "אֲנִי אַבָּא שֶׁלְּךָ", "אֲנַחְנוּ רַק בְּקֹשִׁי", ובאותה שעה נותר השגב המצוי בניסוחים הפיוטיים של לייוויק, ושמא אף מועצם, בשל יכולתה של העברית לשאוב היישר ממקורותינו העתיקים, וכך תמצאו כאן ביטויים המחברים ביתר חריפות את אימי הזמן עם ההד הקדום שהם מעירים, כגון "מִשְׂרְפוֹת הָאֵמוּרִים" ו"עֵט בָּכָא". אלה פיקחה על נאמנותו של התרגום לכוונת המקור.

התרגומים נתפרסמו לראשונה בגיליון 16 של 'הו!' (מרץ 2018, אדר תשע"ח). הם כלולים גם במבחר תרגומי השירה של צור 'נוסח עברי' שהופיע לאחרונה בהוצאת דחק.