רַצְתִּי לְסַפֵּר לָךְ כֵּיצַד עַל הַדֶּרֶךְ, בִּרְחוֹב הֶרְצְל פִּנַּת אַחַד הָעָם, עָמְדוּ,
כִּצְנִינִים בְּעֵינֵי הָעוֹלָם, שְׁתֵּי מִסְעָדוֹת בָּשָׂר שׁוֹקְקוֹת,
וְשֶׁבְּמַקְבִּיל לָהֶן, קְצַת קָדִימָה וּמְעַט הַצִּדָּה, כְּמוֹ קַוֵּי מִתְאָר כְּפוּלִים, עָמַד
וְגַם נִצָּב חֹק אִסּוּר אֲכִילַת חַיִּים, קָדוּם וְדֵי מְיֻתָּר
בְּתוֹךְ מִכְסַת הָאֲנָשִׁים הַשּׁוֹקְקִים, שֶׁכָּל בְּשַׂר-טְרֵיפָה וְכָל מְזוֹן-דָּמִים
זָר לָהֶם מִן הָעֶצֶם, סְטִיָּה שֶׁעָבַר זְמַנָּהּ.
א. תַּבְעֵרוֹת הַכְּאֵב, עוול שאינו אוכּל, הַמְּשָׂרְפוֹת מִמֵּחַ וְעַד קְצֶה-כָּל-עֶצֶב ונוֹקבוֹת את ריאות העולם בְּקֶבֶס שֶׁל ביטוּל, מַשְׂטֵמָה וּשְׁמָד, לנוכח נוראוֹת ההתעַלְלוּת ותעשיוֹת ההרֵגָה של בעלי-החיים באשר הם, התַּבְעֵרוֹת הללו מכוׂנְנוֹת-בְּאַחַת את הדחיפוּת, את הַמַּדְחֵפָה, את הצו המידִי לשינוי-בראשית-לאלתַר, אַתְקַפְתָּא דִּגְאֻלָּה.
תַּרְעֵלַת העיניים, התַוְעֵתָה המוּסרית מעשה-ידי-אדם, הסִמָאוֹן חשׂוּךְ החמלה שֶׂטָּח אותנו מלזעוק בעצבים פּוֹלְצִים וברִתְחַת-אֵין-אוֹנִים על הנוֹרָאוֹת, הם עצמם גוף ההוכחה לכך שכל נשימה ומִנְשָׁם שלנו, כל צעד ומִצְעָד שאנו פוֹסעים – נטועים בִּיקוֹד הגָלוּת, מוטָלים בשְׁפֵלַת שיפוליה המרוחקים ביותר של מקוריות הקיום, שְׁמוּטים בציפורני קצותיה של נכונות הקיום, חיים הפוּךְ, סומים להפליא, מוחשכים להַבְעִית, בתוככֵי ארצות ההפרדה וחדלוּת הרגש של מלוא הקיום, מְצֻיָּדִים בעיניים ובמראות של עולם שַׁקְרָנִי, נושמים ונשוּמים באוויר מיתוֹת סמיך, בעכירוּת מסכִים.
על כל אלה לעורר אותנו באַתְקַפְתָּא דִּגְאֻלָּה לחזור אל חיֵי היָשָׁר, אל זיקת הבראשית שבכל חי, אֶל מִגּוּע הַקיָם, אל מִיתוּר הקיום כולו, חוֹצה כל גבול, מתִיר כל אהבה.
ב. מקור הרגש המוסרי איננו בפחד ובאשמה, כי אם בחיבור בין הכול. כאשר קיומו של דבר מה או דבר מי נדחָק ונִפְחָץ – אני עצמי נדחק ונפחץ. כל הִתעלמוּת, כל עשיית עוול לאחר באשר הוא פירושו בחירה בעיוורון ואטימות מרצון, בחירה בנכוּת אישית. כשאדם מתייסר לנוכח עוול מוסרי שגָרַם, מקורִיוּת הייסורים איננה בחשבונות אַשְׁמָה, שהם סימפטומטיים בלבד, כי אם תוצאה ישירה של שלילה עצמית ישירה. מוסר מעצם הגדרתו אינו בין גופים נפרדים, מוסר הוא בין גוף אחד.
ג. לכן, כאמור, תחושת אַשְׁמָה עצמית, רגש הדחייה העצמית עקב התנהגות לא מוסרית, לא רק שאיננו מתבקש מצד הרגש המוסרי, אלא נוגֵד אותו. ביטול עצמי רגשי הוא מעשה לא מוסרי כלפי העצמי, שהלֹא גם הוא חֵלֶק מן הקיום בכללותו, קיום אשר בשמו ומתוכו הרגש המוסרי פורץ ומתבטא.
ד. הסגפנות מקורה בתכונת ההרס העצמי, הייאוש הדַכאנִי. כל המוצֵא פגמים וסדקים בעצם זכות קיומו, כל שאינו חושֵׂף אהבה עצמית מבעד לדחיקוֹת העצמי וביטוליו, חושף גם את העולם כמקום קשה שאין בו רוחב דעת ונתינת קבלה. בעולם כזה אין רשות אלא לַסיגוף – שהיא אחת מצורות ההתקיימות הרגשית שלנו כשאנו לוקים בביטול העצמי ובפיחוּס כוחותיו. נוצרת זהוּת בין ההצָרָה הקיומית לתפיסת העולם, הצרַת העולם המוּתר, הראוּי.
מכאן גם מתפצלים שני סוגי מוסר אַבטיפוסִיִּים – מוסר אשֵׁמים ומוסר אוֹהבים.
המחזיק במוסר האשֵׁמים השלֵם, פועֵל תחת מרבְּצֵי האשְמָה וּצְרַב הפְּסילָה העצמית. הַצָּרָה זו מקבלת את ביטויהּ במוסריות סיגוּפִית, הנושֵׂאת בעוֹל האסור מכוח העולם הנאסר עלינו ונתון בסַדִּים של צווים והחמרוֹת והחרמוֹת ומַכְשֵׁלוֹת ומבחנים ופִלפוּלֵי הַלְקאוֹת ודקדוּקֵי אשָׁם. המחזיק במוסר האוֹהבים השלֵם, פועֵל מתוך מבט כְּפוּל עיניים ולכן עמוֹק רֹאִי: ראשית, מתוך זיקת אֱמֶת ומִיחוּשׁ אֲהָבִים של הבריוֹת כולן על חייהן היקרים ועל סבלן ועל אושרן ועל כל עצמוּת קיומן הקשור בנו, מיתר במיתר. שנית, מתוך עמידה במִבְשַׂם-הזרועות-הפשוטות שבו לכולם נתון מקומם, ללא יתוּר וללא החסרה, מתוך אמוּנָה-רוֹאָה, עמידַת-אֵם, בהוויה הַתקינָה של התקיימות הצודק והנכון בכל בֵּיתיוּת תִפארתוֹ.
סוג המוסריות, מוסדותיה, בכל אדם או בכל מעשה-נושא-ערך-מוסרי של האדם, מתגלה הן בעשייה המוסרית והן בעבֵירָה המוסרית ותוצאותיה הרגשיוֹת. ונוטות השתיים, זו הנוקשָׁה בקליפתהּ וזו הפֹארָה בגרעיניותהּ, להתערבב אחת בשנייה לאור תכונת הקבלה העצמית של כל אחת ואחד, על ריצודֵי תנועתהּ והתגבשותה פְּנימה ועל יחסה לפעולותיה ולהִפּעלוּתָה בחוּץ. ככל שקרוב העצמי אצל עצמו – כן קרוב הוא אל השאָר, וממילא פעולתו תיעשה בפעלתנוּת-נַחַת של אהבה קשובה ומדויקת, ושגגותיו ההולכות ומתמעטוֹת יתקבלו בִּכְאוֹב והקלַת-למידה-חדשה גם יחד, תוך חיזוק, לִבּון והגבָּרַת האוֹן המוסרי לאחור ולרוחב, אל כדי ראִיית-רְגָשִׁים הולכת ומקֶפֶת.
וככל שגדֵל האוֹן המוסרי ומתדייק אל מכונוֹ ועֶצֶם קרֵב אל עֶצֶם, נִים נסוּךְ בְּנִים, כן מרחק בטֵל ממרחקִיּוּתוֹ, כן חוזרת הוויה למקוריוּתָה, על כל חלקיה, וכל מלאכת המוסריות וחיצוניות תוקפָּהּ נשמטוֹת מאליהן, והָיָה הנכון והצודֵק לָאמת ולַקיים.
ה. ההבנה כי המוסר הוא בבחינת הפרי האסור, כלומר איזה מָה שֶׁיֵשׁ בו בראשיוּת עצמית שאין לכַלוֹת, שאין לִבְטוֹל בתחוּמָהּ, זו ההבנה המשמֶשֶת אדם הבוחֵן את ההוויה כולה בעֵין בראשית, הכמֵה אל מקוריות הקיים וּפְשַׁט מימושיו.
על-מנת ללמדנו כי תכלית כל דבר היא קודם-כול עצמיותו – תפיסתנו המוסרית הולכת ומתפשטת עד שהיא כוללת את מירב הקיומים במיטב קיומם. ההַמְנָעָה היא הַזָּרָה היא הוֹדָאָה והכרה בקיום. החֵל מן השגור לנו יותר, האדם, דרך כלל בעלי החיים, הצומחים החיים, וכלֵה בעצמִים הדוֹממים המרוחקים בַּמנָח האחר של איכות חייהם.
האֲמָנָה המוסרית ההולכת ונכתֶבֶת, קבלת דין הקיום כולו, היא התענווּת האדם אל מקומו הנכון והראוי והטמעתוֹ בכול כאיבר מן החי השָׁב ונרקם אל מסגרת גופו גם במעשיו ובהכרתו המתבהרת.
ו. אמנם נטילת חיים באשר הם היא שלילת עצמנו ומנוגדת לעצם קיומנו הרטוּט כולו במיתרי מַגָּע, אך עם זאת פגיעה זו במהותה – משוללת יסוד. שהלא הכול קיים.
אבל אין האחד מוציא את השני. כל עוד האדם נמנע מלנכוח למלוא הקיום – המוסר היוֹקֵד והאהבה הרוֹתֶתֶת מקַרבוֹת אותו למִרְגּוּשׁ הכול, מְמַגְּעוֹת אותו בעוד איבר מן חי, פֶּקַח אחר פֶּקַח, בדרך אל הראייה החופֶשֶׂת מאֵין-קצֶה עד אֵין-קצֶה. וככל שזוֹכים ומתקרבים למראוֹת והוויוֹת, כך כל מעשה של נטילת חיים מסתרֵס ומתעקֵר מאליו עד אֶל קיוּמוֹ בהתבטלוּתוֹ במראֶה ההוויה כולה.
המוסר המפעֵם בנו מקצות רגשותינו ועד קצווי העולם הוא משעוֹל-בְּרָכָה במַעֲלֶנוּ חזרה אל מלוא תֵּבֵל.
ז. כי בעולם התְקָנִים לא חַל הפער בין הצודק, הנכון והקיים. המוסר הוא מילה שנולדה מן השְׁבָרִים, תוצַר של גלוּת מן המקור. הלא אני יודע כי הצודֵק עומד כשלעצמו, נתון מראש. אז מה לי כאן מה לי שָם, אִם פוגש אותו עכשיו, מִקודם, בעתיד או כלל לא. כך או כך אני ממנו ואליו.
ח. לַמשפט, לַדִּין, לשיפוטיוּת ולביקורתיוּת אין כל ערך מוסרי-סופי בפני עצמם. ערכם המוסרי הוא פונקציונאלי, בתוֹרת תחנַת ביניים, שבכוחם למנוע קלקולים נוספים בעולם-חֲלָפִים לא מתוקן ולהתווֹת סימנים אל הטוב והראוי על דרך השלילה.
ככלל, אין מקום לשיפוטיות לא רק כי האדם לוקח חֵלֶק בחלקיוּת, במציאוּת-דִיעבד הנושֵׂאת את חותם הקלקול הזמנִי, אלא גם אם יאמֵר כי יש לו לנידוֹן בחירה ועם זאת מָעַל בטוב, בנכון ובראוּי, גם אז אין כל מקום לשיפוטיות מצד עצמה, כיוון שכל שפיטת האחֵר ממש פירושה פסילתו. והלא אין אנו מבקשים לפסול דבר מה שהוא בשר מבשרנו, אין אנו יכולים או רוצים בעומק מוֹסְדוֹתינו לפגוע בגוף הזולת שהוא גופנו שלנו מכוח הזיקה היסוֹדָנִית של אהבת-עולם.
לכן הדין, המשפט והענישה בעולמנו ראויים להיות לכל היותר בבחינת בפני עִוֵּר לא תִתן מכשול. לְשַׁיֵּךְ לַדִּין מידה של אֱמֶת מהותית זו מערכת משפט עיוורת הַשָׂמה מכשול בפני עצמה. מערכת משפט מתוקנת מבקשת להאיר עיני עיוורים ולהחכימם.
ט. נכון – ניתן לומר בקבלה מלאָה ובהכָלַת-אֱמֶת-וְתָמִים כי זו דרכּוֹ של עולם, כך הם פני הדברים, כך היא הווייתָם – ישנוֹ הסבֶל, ישנוֹ פְּסַק החיים ונפִילתם, בין אם בידי הידרדרוּת הגוף ומחלוֹתיו ובין אם בידי צַיָּד, טוֹרֵף אוֹ שוחֵט והמֵמִית והגוֹדע באשר הוא. זו גם תזכורת חשובה ותקֵפָה מפני גאוות העצמי שלא תרים ראשה ותנכֵס לעצמה, בְּטָפְרֵי כַּפּוֹתֶיהָ הליבידינָאלִיּוֹת, את חצוֹצְרוֹת המוסר והצודק בראש-כל-חוּצוֹת ובכך לחזור ולדחוק מכוח הרעש הַיְּצָרִי את החיצוני ופנימי לעצמי, הלא הוא הקיום עצמו, הלא היא התגלמות הקִיוּמים-על-מְכוֹנָם נטולי סרחֵי היומְרָה המוסרית וצידוקָהּ העיוור בכל כוח. יש הבדל בין להיות צודק לבין לרצות להיות צודק, לבין החלַת הרצון בכוח.
אבל מתוך קבלת-אמת זו, מתוך ההתבוננות הפנויה מעצמי, נטולת אימוץ הרגש המוסרי כבן בלעדִי ונטולת ניכוּס הצד הסובל וידיעת הצודק והנכון, מתוך חריגה זו המביאה ביסודיוּתה להוקרת-פְּלָאִים על המתקיים, ללא כל צֵל תוֹאנה או פְּסִיג רִגְשַת קְבילה ותלוּנה, מתוך יִקְרַת חיים שִׁחְרוּרִית זו, נסוּגַת כל עול, יְשׁוּבַת בראשית – מתוך עֵין תֶּמֶךְ עולמות זוֹ עולָה אל הרוחב, פֹארה וקולחת-פנימית כמחזוֹר דם, הטבַת הכול, לכל הקיומים והברואים והבְּצוּרים והנתונים בכל אתָר וממד, זמן ומישׁוֹר, תרחיש וסיבה, עולָה ההטָבָה ברחמיוּתָהּ, בטיב אבּהוּתָהּ המקדֶמֶת והמשׁחֶרֶת, לְקָדִים וּלְאָחוֹר, לכל רגע שישנו ואיננו ולכל הרגעים כולם, העבָרִיִּים והעתידיים שהינם, נתוּנַת הקיום כולו, בכל מִנְעַד תוקפּוֹ וממשויותיו, בכל יופְיוֹ של הקיים ומתקיים לאין-הַשְׁערה ולאין-רִגְשָׁה.
ושתיהן נצרכוֹת כאן בתבנית תכונתן – הקבָּלָה וההטָבָה. הקבלה מאפשרת, בראייה, בהרגשה ובמַעַשׁ, לַקיָם להתקיים, ללא טימוּעַ גבולות כי אם מתוך הפרדת רשויוֹת תַּמָּה תחילה ולאחריה רִגְשַׁת חיבור היסודות המקורי של קיומנו המשותף והאֲחָאִי. בעוד ההטבה מאפשרת להחִיל את מיטב הראייה, ההרגשה והמַעַשׂ המבקשים את מיטב טובתו התמימה, בְּאֵין מְתוֹם, של כל ברוּא, נתוּן, קָיוּם, נצרָךְ ומבקֵש. שתיהן, הקבלה וההטבה, הוֹרְסוֹת אֶל אותה מַעֲלָה, שתיהן יסודן מקורִי, נִמְתָר וחוזר והולך אל הראשׂונוֹת.
י. לְכַבֵּד אדם, פירושו לתת לו את מקומו מתוך ראִיית סגולותיו. הכיבוד במקוריותו נובע לא מתוך מוסכמה עיוורת שלכל אדם מקומו, כי אם מתוך ראִייה ממש, ראִיית עֲצָמִים, של מיוחדוּתוֹ הנִפְרֶדֶת על חלקיה הדוֹמים והשונים.
לעולם עדיפה הראייה הממשִׁית על פני מוסכמה מסקנתִית כְּלָלִית. ככל שהמוסכמה, הנימוסית, המוסרית, החברתית וכן הלאה – מתרחקת מִמַּחְצַבְתָּהּ, כלומר מן הראייה בפועַל, עֶצֶם עֶצֶם, אדם אדם, ברייה ברייה, ככל שמתרחקת – כך היא נעשית מופשטת יותר.
ההפשטה היא לטוב ולמוטב: מצד אחד מאפשרת, לאילו שאינם רואים בעיניים יְלִידִיּוֹת, להחִיל ולהשליך את המסקנה מעצם לעצם ומממד לממד ושמא לעורר בהם ניסיון להרגיש מַראוֹת חדשים בטבעיותם העצמאית. אדם המורגל בכיבוד בני-אדם בלבד, ייתכן ויתעורר לכיבודם של שאר-בעלי-חיים מכוח ההפשטה המוסרית והחלתה המתבקשת. מאידך, הפשטה, לאלו שאינם רואים נכוחה, עלולה לקבל כוח שְׁאֵריוֹת, כלומר לעמוד לעצמה, נְתוּקָה מן המקוֹר, ולפיכך להיעשות למפוקפקת וקלה לשבירה, או דוגמטית וגסת-עַיִן. וכך, מצד אחד, יש אלה שמשכנעים עצמם לוותר על ההפשטה לנוכח תשוקות ובחירות אחרוֹת, עצמִיּוֹת יוֹתֵר מן ההפשטה, כלומר לא רק נשארים בעוורוֹנָם, אלא גם פועלים מתוכו. ומצד שני, יש שאוחזים אחיזַת יֶתֶר ברמַת ההפשטה, עושים ממנה עצמיות בלעדית בהישָׁכח המקורות להפשטה, נותרים בעיוורון של גופים ללא נשמות, עוֹנִים אמֵן בעיניים חלוּלוֹת, מחטיאים קיומים.
יא. גם בִּזְמנים של חרדַת קיוּם גדולה, כמו עֵת מלחמה וטרוֹר מתוֹךְ ומחוּץ לַגבולות – גם אז יש לפעול, רִגשית ומעשִׂית, מתוך מִנְשַׁם החיבור והצטערוּת גדולה, ולא מתוך קצֶרֶת החרָדָה ועיניה התוֹעוֹת אחר מחסֶה, אחיזַת-בֶּהָלָה בַהתקיימות העצמית ובביטחוֹן הצידוּק העצמי.
בסופו של חשבון אין צידוק לעצמי אלא בהרחבתו לבריוֹת כולן. כל צידוק שיסודו באימוּץ הקרוֹב והזָרַת הרחוֹק הוא רְאִייה לְקרוֹב והחטאה לְרחוֹק, הוא צידוק לְשָׁעָה במקום צידוק לְעולם, בִּטחוֹן-רֶגַע בִּמְקום בטחוֹן-כל-הרגעִים, נַחַת-אֲרָעִים של חיֵי עולם הזה בִּמְקום שַׁלוות עולמים. ככל שמעמיקים להרחיק בזיקה – כך מעמיקה שַׁלוות קיומנו, כמו שורשים, ואין שורש אחד קם על משנהוּ.
רק מתוך שורשיות קיום נאמנה, אהבַת בָּסִיס לכול, רק מתוך המִשְׁאָף המוסרי המוחלט והמקיף ביותר – ניתן לראות דברים נכוחה, על דיוקָם – של כל המחנוֹת, ולפעול, למצער ובְאֵין עיניים קשובוֹת, בכוח הזרוע הקַטְנוּתִי והשִׁטחי ביותר, כוח הזרוע בבקשַת-המֵעִיר-ואינו-מעַוֵּר, ולהוסיף ולפעול מתוך אמונה בקיומנו וּלְהאִיר פְּנִימִית, באמת וביושֶׁר, להאיר מן התשתית מִכָּאן וּמִשָׁם, מן המיודָד ומִן הַנֶּאֱיָב, בהכלַת הניגודים, השוֹנוּיוֹת, המִגבלוֹת וההגבלוֹת.
זו לא תמימות ולא איזה עיוורון מרצון ושלא מרצון. זו הוויה, ולחלופין מציאות, שניתן ולא ניתן לקחת בה חלק, מכוח בחירתנו.
יב. ההֶרְגֵּל לִפעוֹל מתוך חרדה ולא מתוך הִתכּאבוּת מן האחֵר מקבל את רישומו העמוק, והמחריד כשלעצמו, בהשוואת בולמוס החרדות מן המלחמוֹת ומעשֵׂי האלימוּת הנִפְצָחִים בין בני האדם על חייהם שלהם, לאדישוּת המקיפה ונטולת החרדה לחייהם של בני אדם רחוקים וּודאי של שאר בעלי החיים הנטבָּחִים-לאין-שיעור-בכל-רגע.
▪
הַשּׁוֹר בּוֹכֶה, מֻטָּל בָּעֶשֶׂב, עַל מִטַּת מוֹתוֹ.
הֲמוֹן גּוּף רְכוּן-עֶצֶב. וּבוֹסֵס לִנְשֹׁם.
אֵינִי יוֹדֵעַ לִחְיוֹת אֶלָּא בְּסַד הַחַיִּים כֻּלָּם.
אֵינִי יוֹדֵעַ לְהִתְקַיֵּם אֶלָּא בַּקִּיּוּם כֻּלּוֹ.