התחושה הראשונית שפקדה אותי עם קריאת שירי הספר היא התחושה שקריסטי חוֹוָה בתוכה שתי יישויות והן זרות האחת לשנייה.
בניגוד למשוררים ואמנים אשר מבטאים ביצירתם תחושה שיישותם מצוייה בעולם שהוא זר להם, בעולם שאולי הוא קר ומנוכר ושהם נמצאים עימו בדיס-הרמוניה, הרי שאצל קריסטי מדובר, להבנתי, בתחושה שהשניים הזרים זה לזה הם אינם היא והעולם, אלא שבתוכה עצמה יש שניים כאלה. דומה כי ישנו אותו "אני" אמיתי – הוא זה שתוהה על טיבו של הקיום, על הטעם שבעצם קיומה של מציאות, והוא זה שליבו כמה לטוב מטאפיזי, והנה מולו ניצבת יישות שנייה, זרה לה, מפחידה ומאיימת.
כבר בשיר הפותח אנו מתוודעים לתחושת קיומם של השניים בתוך הנפש האחת: "אַתָּה מִתְמוֹדֵד עִם בְּדִידוּתוֹ שֶׁל הָאַחֵר, / אֲשֶׁר הוּא אַתָּה עַצְמְךָ, הַזָּר... / מִישֶׁהוּ מִתּוֹכְךָ, מְבֹעָת, מַמְתִּין. / מַמְתִּין וְרוֹאֶה כֵּיצַד מִישֶׁהוּ אַחֵר / מַתְחִיל לִמְשֹׁךְ בִּשְׁנֵי הַפַּעֲמוֹנִים".
בשיר 'בֵּיתוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר' היא שוטחת את העניין: "... יִתָּכֵן, שֶׁאֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ אֶלָּא בֵּיתוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר - בַּיִת מוּזָר... / ... כְּמוֹ פּוֹחֶדֶת / לַעֲשׂוֹת צְעָדים רִאשׁוֹנִים / שֶׁל זֶה הַמַּתְחִיל לִחְיוֹת / אַחֲרֵי מוֹתוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ, /שֶׁנִּמְצָא בְּבַיִת זָר. וּבְכָל זֹאת /מַרְגִּישׁ אֵיזֶה קֶשֶׁר, שֶׁלֹּא תָּמִיד נִתָּן לַהֲזָזָה". ובסופו של השיר היא שואלת בקול מעורר הזדהות "בְּשָׂרוֹ הַחוֹלֵף שֶׁל מִי אֲנִי, אֱלֹהִים?"
בשיר 'הָעֶרֶב אֵינֶנּוּ אֶלָּא בַּיִת' היא מתארת: "מִישֶׁהוּ מִתּוֹכְךָ מֵבִין / שֶׁצִּלְצוּל הַפַּעֲמוֹנִים הוּא / רֶטֶט כְּנָפַיִם, / הָעֶרֶב אֵינוֹ אֶלָּא בֵּיתוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ / גָּדוֹל יוֹתֵר וְחָזָק יוֹתֵר, / שֶׁבְּדַרְכּוֹ עוֹבֵר כָּאן... / וְאַתָּה הִנְּךָ רַק הַסֵּמֶל / שֶׁל הַזָּר, הַמֻּכָּר / בְּחַיִּים אֲחֵרִים, כַּנִּרְאֶה, / שָׁם הָיִיתָ חֲלוֹמוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר".
בשיר 'אֵלֶגְיָה' התמיהה שלה מומחשת: "אַתָּה מַבִּיט בַּמַּרְאָה וְשׁוֹמֵעַ עַצְמְךָ מְמַלְמֵל: / אֲנִי כְּבָר לֹא אֲנִי, אֲנִי כְּבָר אֵינִי. / הַכֹּל זָר, אָבוּד וְרָחוֹק. / אֵין אַף אֶחָד, וּבְכָל זֹאת, מַשֶּׁהוּ מְפַרְכֵּס; / מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי נִרְאֶה, צָף כְּמוֹ כָּנָף, / וְנוֹגֵעַ קַלּוֹת בְּחָלְפוֹ עַל פָּנֶיךָ... / פָּנָיו שֶׁל מִי נֶאֱסָפוֹת וּמוֹפִיעוֹת בְּפִתְאוֹמִיּוּת?"
בשיר 'אֵיךְ אֲנִי סוֹבֶלֶת אוֹתוֹ' היא פוסקת: "חִפַּשְׂתִּי אֶת הַצֵּל, אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ / נֶאֱמַר לִי שֶׁאֲנִי קַיֶּמֶת".
הרביתי במובאות כדי להמחיש את התחושה הזו, בדבר מציאות של השניים הנטועים בנפש אחת, שניים שביניהם מתחולל דיאלוג סוער – הדרמה מתרחשת בנפש בשל העובדה שהיא מוצאת בתוכה עוד יישות ולא כי היא מוצאת שמציאותה היא בתוך עולם חיצוני קר ומנוכר.
התחושה הזו, המשרה מעין אווירה מיסטית – ואכן מיסטיות שורה בשיריה של קריסטי – נמשכת לאורך שירי הספר, אלא שמייד ניכרת תשוקתה של אאורה להתיר – או אם נרצה, למתן ולעדן – את פשר מציאותו של הזר (המיסטי-משהו) ביישותה. שכן עם ההתקדמות בקריאת השירים ניכר כי משולבים בשיריה שני אספקטים של אותה יישות שנייה שבתוכה – מכאן האל, שבוודאי הוא טוב ומיטיב, ומנגד "האלילות המתועבת", שהיא משרה פחד וזרות.
שתי יישויות מנוגדות אלו – האל הטוב והאלילות המתועבת – מוצאות להן מקום בשיריה של קריסטי ודומה כי מתחולל בנפשה מאבק בדבר טיב זהות היישות השנייה המצוייה בתוכה – האם זה האל הטוב והמיטיב או שמא זה השטן הרע?
"אָמַרְתִּי כֵּן / לָרוּחַ הָאֱלֹהִית / שֶׁל הַחַיִּים / אָמֵן. / נְקֻדָּה." היא כותבת ('הַשִּׁעוּר שֶׁל פּוֹרְפִּירִי פֶּטְרוֹבִיץ') בצורה שמביעה את נחרצותה לקבוע כי היישות השנייה שבתוכה היא האל הטוב והמחייה. ובשיר 'שָׁעָה לוֹהֶטֶת' היא כְּמוֹדָה ל'יד האלוהית': "...נְפוּלָה בְּתוֹךְ לַיְלָה וּבְמִלְמוּל, לֹא יָדוּעַ לְמִי, / בְּדֶרֶךְ כַּפְרִית - יָד אֱלֹהִית - / שֶׁחוֹצָה אֶת הַפַּרְדֵּס וְגוֹרֶמֶת לְךָ / לֶאֱסֹף אֶת עַצְמְךָ מֵחַיִּים שֶׁהָפְכוּ לְזָרִים".
שירים אלה ממחישים את כמיהתה לזהות את היישות הנוספת שבתוכה כאלוהים המושיע.
אך מנגד אנו שומעים בחמירות סבר את שאלתה ('שִׁיר הֲסָרַת הַכִּשּׁוּף'): "סִבְלוֹ שֶׁל מִי / בָּנָה בְּתוֹכִי קֵן / וְאֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲזֹב / וְגַם לֹא לְהִשָּׁאֵר. / אֵיזוֹ אֱלִילוּת / דֶּרֶךְ גּוּפִי זוֹעֶקֶת כְּאֵבָהּ, / ... / כְּמוֹ צִפּוֹר לְכוּדָה / בֵּין חַיִּים וּמָוֶת?" ובשיר 'הַמַּמְלָכָה', (כמה סמלי לכנות 'ממלכה' כוחות זדוניים אלה) היא שואלת מתוך ייסורי נפש האם "אֵיזוֹ אֱלִילוּת מְתֹעֶבֶת מָצְאָה בְּתוֹכִי אֶת מַמְלַכְתָּהּ?"
דומה שנפשה משוסעת, וקריסטי מנסה בכוחה לומר לנו שאכן נטועים בליבה שניים – האני האמיתי והאני הזר והמנוכר אליה; זו דיכוטומיה שהיא אינה יכולה לה. אלא, ובכך ניכר כי קריסטי מאוד מנסה לשכנענו שיש תקווה (או נחמה), שכן לעיתים האני השני איננו זר אלא הוא דווקא האלוהים הטוב והמיטיב. אומנם החוויה הבסיסית היא נטיעותה של יישות אלילית ואפלה בתוכה, אבל האני האמיתי מנסה להתמודד במצב הנפשי המורכב הזה ולעיתים הוא דווקא מוצא שאותה יישות שנייה אינה זרה אלא היא דווקא האל המיטיב עצמו.
ואפשר לומר גם כך: המרירות והכעס על כך ששניים זרים זה לזה חיים בקרבה של קריסטי, כך שבעוד האני האמיתי שואף לחפש ולמצוא את מהותו מזדקר לו הזר – ממרירות הזו היא מבקשת להפיק משהו חיובי. אותו "אני" הדומיננטי שבתוכה, זה שמגלה את האני הזר והמנוכר, יכול לזכות בשעת חסד ולגלות כי האחר איננו מאיים אלא כי הוא האלוהים עצמו.
אך דוק: קריסטי היא משוררת המודעת היטב למתחולל בנפשה, וכמרבית המשוררים היא אינה רוצה לעשות שקר בנפשה. היא מודעת לעובדה שייתכן כי זיהוי הזר שבתוכה כאלוהים הטוב יכול שיהיה מעין בריחה והתעלמות מהתייצבות אל מול הנורא מכול – האלילות האפילה והזרות המאיימת. על כן אנו נמצא בשיריה התייחסות אמביוולנטית לאותו "שני" שבתוכה, עד כי יחס מתהפך זה – מן הזר אל האלוהים ולהפך – מעיד על חוסר אפשרות הפרדה בין השניים (ואולי שניהם תמיד קיימים בתוך אותה יישות נוספת הנחווית בנפש מפעם לפעם).
כמובן שהעניין הופך את התסבוכת בנפש לעוד יותר מעמיקה ו"הסכסוך" הזה משפיע על הדרמה, שמקורה האמיתי כאמור אינו בעולם החיצוני אלא בנפש. הנה כך היא 'מספרת' את הפרדוקס ('סִפּוּר הַזָּרוּת שֶׁלִּי'): "הַזָּרוּת שֶׁלִּי צָמְחָה כְּמוֹ צֶמַח, / כְּמוֹ גַּן אֱלֹהִי". ובשיר 'מִזְמוֹר הָאוֹר' הדואליות הגלומה בגורלנו מקבלת ביטוי נוסף: "כֵּיצַד עָלַי לִחְיוֹת, אֱלֹהִים, עִם הָאוֹר שֶׁלְּךָ, / הַמַּכֶּה אֶת כָּל יֵשׁוּתִי כְּמוֹ בְּגַרְזֶן?" בשיר הנושא את שם הספר (ועוד נחזור אל שם הספר) "מַסְלוּל הָאֵל" היא מעלה שוב את השניים: "כָּרָגִיל, אֲנִי מַמְתִּינָה... / בִּזְמַן שֶׁכְּנָפַיִם נָעוֹת וּמְעַרְבְּבוֹת... / אֵלּוּ שֶׁדּוֹחֲפוֹת אוֹתִי לְמַסְלוּל / הָאֵל הַלֹּא יָדוּעַ - / זָרוּת כּוֹפֶרֶת / שֶׁל בְּרֵאשִׁית".
בהרבה מן הפעמים, אפוא הזר נושם דרכה, אך בהרבה פעמים ועם ששעת החסד פוקדת ועם שהתחושה הבסיסית היא שאין הונאה עצמית – האל הטוב הוא זה נושם דרכה.
וכאן לטעמי טמון גם המפתח להבנת שמו של הספר – הכמיהה לדעת את מסלול האל נועדה ליתן בידינו סיפק לפגוש בתוכנו אותו במסלולו ולא לפגוש שם את הזר והמנוכר; הרצון הוא לגלות בתוכך כי האחר אינו האליל כי אם האלוהים האמיתי, ולשם כך יש להכיר את "מסלול האל".
מסלול האל הוא אפוא בעצם מסלולה של אאורה קריסטי למצוא באני האחר את האל עצמו ובכך לזכות בישועת נפש, ובמסעה הרוחני היא יודעת שהיא "צְרִיכָה רַק לְהִשָּׁאֵר טְהוֹרָה וּלְהַמְתִּין. / לָרֶדֶת אֶל תּוֹכִי עָמֹק יוֹתֵר וְלֹא לִשְׁאֹל דָּבָר. / לְהַאֲמִין עַד הַסּוֹף בְּאוֹתָהּ הַמַּעַרְבֹּלֶת הַמִּיסְטִית / חַסְרַת הַשֵּׁם" ('יֶלֶד הָאֵשׁ'). ובהקשר הזה נסיים בכך שנחזור לשיר הפותח שבו "אַתָּה מֻקָּף אוֹר / ... חֵרֵשׁ וְאִלֵּם, אַתָּה יוֹרֵד / מַדְרֵגָה לְאַחַר מַדְרֵגָה, / לַמַּרְתֵּף שֶׁל עַצְמְךָ, / לְתוֹךְ הָאוֹר הַחַי, הַשָּׁלֵו". ('בְּדוֹמֶה לִצְלִילֵי הַזְּעָקָה הַמְהַדְהֲדִים').
*
ותורשה לי מילה אחת על מלאכת התרגום.
מנחם פאלק, משורר שהוציא לאור ספרי שירה רבים, נטל על עצמו משימה חשובה מאין כמותה – לייצר התוודעות בין השירה העברית לשירה הרומנית. מפעל התרגומים שלו לרומנית ומרומנית ראוי לכל הערכה.
תרגום מושלם הוא אידיאל בלתי מושג; הוא יכול להיות טוב יותר או רע יותר, תלוי עד כמה הפואטיקה נשמרת ומשתבחת או חלילה אובדת.
המתרגם הוא קצת משורר, קצת מבקר, וקצת פרשן של הטקסט (המשורר צריך להיות רק משורר ודווקא בקרה או פרשנות מצידו פוגעות בספונטניות של השיר); מכאן שאסור שהמתרגם יהיה נוכח מדי אך מנגד אסור גם שייעדר.
אינני מכיר את השפה הרומנית, אבל יכול להעיד כי המוזיקה של השירה של קריסטי נשמעת ואינה אובדת חלילה בתרגומו של פאלק. לעניות דעת הוא מצליח להביא את הקורא העברי לידי אפקט רגשי שהוא שווה ערך לתחושה שיוצר המקור.
פאלק, כמשורר, התמודד היטב לא עם הטקסט אלא עם המפגש המיוחד של המשוררת קריסטי עם המתחולל בנפשה.
