כשיפה שלומוביץ החליטה לקרוא לספרה השני אבן על אבן, ציפיתי לכפל משמעות: הנחת אבן על אבן במובן של בנייה, כהמשך לספרה הראשון קורות הבית, וגם בדיקה יסודית ("הפך את הבית, לא השאיר אבן על אבן"). אבל לפחות בקריאה שלי, שהתמזגה עם תקופה לא קלה בחיי, גימדה את שתי המשמעויות הללו ביחס למשמעות אחרת, עצובה וטהורה.
אבן היא הסמל היהודי האולטימטיבי לשינוי ולזיכרון, הציווי האלוהי שמנחה את יהושע בכניסה לארץ: "למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה". והאבן היא תמיד מצבה, זיכרון למה שאבד ומניע את השינוי. במובן זה, אחד השירים המרכזיים בספר, שעבורי שימש מפתח בוהק לחדרים הפנימיים שהספר מציע, הוא גילוי מצבה (עמוד 39), מהשירים החזקים שנכתבו אי-פעם בעברית, שנפתח כך: "אני מביטה סביב/ באותיות/ באבנים, בעפר/ בעשב הצומח פרא/ במדרון המצולק."
במובן זה, אבן על אבן היא הכתיבה שמנסה להתמודד עם האובדן, המילים הניצבות כאבן בלבה של המחברת בעודה עומדת על הקבר. שתי האבנים הן הסמל המילולי והסמל הפיזי, אבל כל שהמילים מאפשרות הן סמל של סמל, זיכרון של זיכרון של אהבה ושל חיים, שהולכים ומתרחקים. ומה נותר? "השארת לי קומץ/ יד מאגרפת/ רמץ עשן/ אודים אחדים".
טקס גילוי המצבה הוא חלק מאורח חיים יהודי, שמסמל את המעבר מבניית הזיכרון לחזרה לחיים כנגד האובדן. כמו בציווי ליהושע, המבט היהודי מדבר על כניסה ולא על יצירה, על העתיד ולא על העבר. החיים הישראליים מלאים במפגשים בין דתיים ללא-דתיים בהקשרים טקסיים של שכול, בין אם טקסים לאומיים או אישיים כמו שבעה. יצא לי לשמוע לא אחת את האמירה שלדתיים פחות קשה, "כי יש להם פרוטוקול", הם יודעים מה צריך לעשות בכל שלב: מתי להתאבל, מתי לזכור, מתי לחזור לחיים.
שלומוביץ מעניקה נקודת מבט מפוכחת ומרעננת על הקלישאה הזו. מצד אחד, הזמן הפנימי, שמכריע בעצמו מתי שואלים ומתי חווים. בעמוד 38, "את כבר לא שואלת./ כאילו עמד הזמן/ ואין לאן/ ומכאן/ לשם/ אין הרבה ללכת" שממשיך בתיאור מצמרר של רגעי המוות, חוסר האונים, וחוסר היכולת לנווט. לאמונה וליהדות חלק מרכזי בכל היבט בחיי המאמינים, אבל לתת-מודע כוחות משל עצמו. "בלילה/ כשביעתוני המראות/ יצאתי החוצה והבטתי השמיימה./ והם היו שם" (חיזיון, עמוד 65).
ההתמודדות, בניית האבן על האבן, היא אינדיבידואלית, אך תמיד על רקע החברה שבא חיה המחברת, ולעתים כנגדה. מובן שהאבן האישית נבנית על גבי אבן ירושלמית, ולעיתים היחסים ביניהן מתערפלים: "הבכי שלך/ השקט/ הקטוע/ הוא ירושלים./ פינות פינות/ מוסתרים". המשפט הזה מתאר היטב את הספר כולו, את הכתיבה של שלומוביץ, שבמבט ראשון נראית כלירית, פשוטה כמשמעה ומתארת רגש בצורה ישירה, אבל היא מסתירה מלאכת מחשבת של שיבוץ אבנים מרבדים שונים, כל אחת רומזת להיבט אחר ויחדיו הן מרכיבות עולם עשיר.
דוגמה בולטת לפסיפס המורכב שנבנה ממספר קטן מאד של מילים נמצא בשיר המרכזי "אשמה" בעמוד 16. "בי החטא/ אני שלחתי את האש./ נודו לי/ עברו על פני/ הורו באצבע". התחושה האינדיבידואלית של האשמה באובדן, תחושת המאבד שכולם צופים בו ובוחנים בו, הקשירה בין המאמינים לבין החטאים וכמובן נקודת המבט הנשית בחברה אמונית של הינד, נידוי ונידה - כולם מתערבבים כאן לתמונה חזקה אחת, שהיא בעצמה עוד אבן משובצת בספר. הנשיות, המסורת והמקרא מהדהדים בקול אחד, למשל ב"אזכרה" בעמוד 37, בה כותבת המשוררת על אמה "לעתים אני שומעת את הד עקביה".
אחריתו של הספר כונסה בשער בשם "ואחרי". השיר האחרון בספר, בעמוד 79, נותן תו אחרון אופטימי, "ואחרי כל זה/ לשוב ולגעת/ בפרי/ בעלה/ בעשב רך./ אד עולה/ מאדמה לחה." אך בקריאה שלי לפחות, זהו תו משמח שמסיים פיסקה עמוקה, צלולה ועצובה. השיר הפותח את החטיבה נקרא דין ודברים (עמוד 79), ובו מונה המחברת את מעגלי החיים: "מי שאין עליו אחריות כלשהי/ לאיש, אישה/ כלב גולדן זהוב פרווה/ אוושת וילון ברוח/ פרח גרניום אחד" ובהמשך "שאין לו דין ודברים/ עם עצמו, עם אלהיו, עם אחרים". כולם, לרבות המחברת, לא מתקרבים בשיר להשלמה, אבל כן נערכים במובן מסוים לרגע שבו הם יחדלו ויהפכו להיות זכרונות, אבנים, אבנים על אבנים. "יקום מי/ יבוא אליו ויאמר/ כי לא יהיה/ מה/ שיעמוד לו/ בבוא עליו/ יומו". האם זוהי טענה כנגד החידלון, הצבעה על אכזריותם של החיים, על נפילתו של הבית?
נדמה לי שקריאה בספר מתחילתו ועד סופו מעניקה לקוראים חוויה אחרת, רוחנית, מעשירה, רבת-שכבות ומעוררת הזדהות, שמעניקה תשובה מרגשת ולא חד-משמעית. ואולי הקריאה בספר היא גם קריאה של המחברת לקוראיה להיענות לקריאה לסליחות (עמוד 19) שהיא מקבלת מקולות זרים: "רגליי ניתקות./ קולות לא מכאן/ קוראים לי לעלות/ אל מקום בו רוח עובר/ בין אות לאות", ואני ממליץ להיענות לקריאה רבת-הממדים הזו.