פרק ראשון: סידור מבנה המדורה
אני צוֹפֶה בכם יושבים על אדמה ובין שניכם להבות אש. בבעירה נלכדים בדלים עשויים דיבורים. מילים שלהטו בשפתותיכם זרוקות רפויות לצד עצים בוערים. הן מתכרכמות, מתקפלות, מתכווצות ונכנסות למחול פיתולים הנגמר בפחם מרוסק רגשות. פחם המתפורר בידכם ברגע בו אתם מנסים לאחוז. באוויר מתערבלות כָּוָונוֹת, נישאות מתוך פיות האש האוכלות במילים. אתם נושמים אותן לתוככם. פיותיכם פעורים ובולעים פירורים בוערים. לשונותיכם נוקשות מכוויות. בשתיקה אתם נושמים את המילים האחד של השנייה, בצורתן הטהורה, ממורקים מתעתועי שפה.
מילה מתווספת למילה מתווספת למילה. צרחות חיות הלילה מיטיבות ממכם לבטא את המילים. עטלפים מצקצקים במשבי כנפיים. צרצרים מזמזמים בעשב. האדמה רוחשת בעיוורון. מחילות קורסות. שורשים יונקים לשד חיים. מילים נוצרות בנשיבת רוח, במבט עצור של ירח, בצמיחת גבעול חרישית.
בגדים לבנים עוטפים אתכם. רצועות בד גזורות, תפורות, מותאמות לגופיכם. אריגים שסורקו, הורתחו ונצבעו. אין בלובן בכדי לטהר או לחנוק את קולות אפלת היער הבוערת תחת בגדיכם.
על צוואריכם תלויים קָמֵעוֹת. חרוזים דקים, צבעוניים, מושחלים על חוט הכרוך סביב עצמו. אורגים יחדיו זיכרונות מסע מהעבר עם עתיד חמקמק. חלומות משתלשלים כנוצות מהקמע מטה, מגוננים על לבבותיכם, מהוֹוֶה המאיים לקרוע את החוט.
הלילה כבד. האדמה קרה. האש בורחת מלחמם. התשוקה לקרבה, שולחת זיקים שכבים ברגע, מותירים צחנה חרוכה. אין בירח, גם הלילה, נחמה.
אני מצלצל בפעמון ומזמין אתכם להתבונן.
פרק שני: האש נתפסת בעץ
אתה משיב את סיר המשקה למדורה. היא לוגמת את שארית הנוזל המר בכוסה. אתה יושב זקוף, רגליךָ מקופלות תחתיךָ, מבטך מקובע באוויר. קול תסיסה מבשר רתיחה. אתה מוזג לה ומוזג לעצמךָ.
את אוחזת משקה חם. המילים בעבעו בךְ זמן רב. עכשיו הן מדלגות מפיךְ, אל הרִיק הפעור של פרק הדיבור. הן עושות זאת בלי ביטחון שייתפסו. בלי ביטחון שיישמעו. קופצות אל הרִיק ואת אחריהן.
אתה מקשיב. אתה חלל רֵיק המתקער סביב מילים. הדמעות שלה מנקות את עיניךָ. הדיבור שלה מהדהד את פעימות לבךָ הכמוסות. עוד רגע היא תעבור לפרק השתיקה ותניח כוס ריקה על האדמה. לא יהיה מי שיהדהד אותךָ ותיוותר ריק, מלא במילים לא שלךָ.
אַת מניחה את הכוס. המשקה בוער בךְ. הוא מטפס מהגרון אל מנהרות האף, אל צינור הדמעות, אל חללי האוזן. בערה בפנייךְ. בערה בשפתייךְ. הנשימות קלות ואווריריות, ריאותייךְ שקי בד קלילים מרפרפים על חזךְ. הדם זורם בעורקייךְ ואת רואה אותו, מחליק בזריזות מהלב לתאים, בוורידים כחולים ואדומים.
בַּפָּנִים חלקות מבע אתה שותה מכוסךָ. הנוזל ממלא פיךָ תערובת מילים טבולות ברוק. שפתיךָ מחלצות הברות. הלשון ממוללת מילים המחליקות אל הלילה, חלקלקות. אלו לא המילים שלךָ. גם לא הלילה. גם לא מולה. אתה מרגיש זאת וליבךָ נפול, אבל המילים לא מספיקות לעבור דרך ליבךָ. הן נשפכות, פורצות אל החוץ, מבלי שתוכל לשים להן גבול. הפחד נותר בפיךָ חסום.
אַת מתכווצת מול שפתיו החוצבות בךְ. הוא מרסק אותךְ בכל מילה. המילים נשמעות נכונות, הפנים חתומות. את מחפשת זיק בעיניו. האש דועכת וצללים מרצדים בתעתועים על פניו. היית רוצה לקום ולחבק אותו, לנער אותו, לטלטל. היית רוצה למוטט אותו לאדמה בבעיטה שתוציא ממנו קול כאב. אבל המשקה היושב בתוכךְ דוחף את גופךְ לקרקע. גם פנייךְ חתומות.
פרק שלישי: דעיכה
אתה מניח את הכוס הריקה ומשיב את סיר המשקה לאש. בוחש במשקה הסמיך, מביט בבועות האוויר הנוצרות מתנועת הסיבוב. הבועות קורסות תחת גלים המתערבלים בתנועת ידךָ, מתנפצות בים שבראת. הגלים מתרוממים לרצונךָ. הבועות מתרסקות לרצונךָ. אתה מנצח על יצירתךָ עם כף העץ ועל פניךָ שלווה.
להבות אש מזנקות מצד לצד ושורפות את ידךָ הנטויה מעל הסיר. אתה מושך מקל ממַעֲרוֹם עצים וחופר תחת הסיר, מפריד גחלים לוהטים. הלהבות משתתקות. עשן מסתחרר משברי גחלים. אתה דוחף בתנועה עדינה שני גחלים אל מרכז המדורה. הם ניצבים זה מול זה. כבויים. שקטים. האש שבערה בהם קודם, חסומה כעת תחת אפֵלת עשן. אתה רוכן ונושף בהם נשמת חיים. רטט אור מתעורר לרגע ונעלם. נחשי עשן מתפתלים לעברךָ ובולעים אותךָ. אתה נושף פעם שנייה. מכוון למרחב המתוח בין הגחלים. להבות מדודות נענות לשפתיךָ. אתה מחייך חיוך צר.
בדממה אַת מתבוננת בתנועותיו. זִמרה חרישית בתוכךְ מעניקה למעשיו נופך אגדה. לראשו מצנפת מכשף. באצבעותיו הוא צורד ומבעיר את האש. זוג גחלים מאוהב, נכנע לכשפיו. בלחשים הוא מהפנט להבות לנטות. במבטים הוא מצנן להבות מללהוט. זוג הגחלים נאנק תחת חום ואור. שידרתם מתפקעת בפצפוץ פחם. לחישות אש מפוררות את גופם. את מתבוננת במקסם בעיניים קרועות ונשימתךְ קטנה.
פרק רביעי: חמצן נכנס בפחם
הכוסות מלאות. המשקה הסמיך בוער בידיכם דרך דופנות הנירוסטה. אתם לוגמים בפנים קפואות. לוגמים ועיניכם זה בזו נעוצות.
"הייתי נער", אתה מספר. "עשן נערם בחלל הרכב. הטייפ היה למאפרה. מוזיקה צרחה בקול משועל מהקסטה ורגליי טופפו בקצב על דוושת הגז. חלונות כלאו את העשן מפני אוויר הלילה הקר. מהשמשה נמתח כביש לח מערפל ולוחות מחזירי אור הדהדו את האור שבקע מרכבי.
שלוש שעות נסיעה לתוך הלילה חלפו ומחשבות בהירות סנוורו את עיניי. שעטתי עיוור לכביש השומם. הבזקים מתחילת אותו הלילה הוצתו במחשבותיי. ראיתי את השפתיים של אבי נעות ומחרישות בצעקות את אוזניי. ראשו מורם, ווריד פועם חותך את מצחו, רוק ניתז על פניי. ראיתי אותו מניף חפצים באוויר ואת אמא קפואה ליד ווילון. ראיתי אותו מרים אותה בידו, אוחז בגרונה, מסובב אותה סביבו כרצונו. מנורה הבהבה באור צהוב. מילים נעו ללא פס קול.
אור פנסים מרכב בכיוון נגדי השיב אותי מהזכרון לכביש. הערפל והעשן הסמיך נקרעו באחת. בעטתי בדוושת הבלם. הרכב הסתובב בצווחות. חגורת הבטיחות שרפה על חזי ובמצח פשטה חמימות. שובל דם דק זרם על לחיי. אפר סיגריות התפזר על כיסוי המושב. שחררתי את החגורה הלוחצת ופתחתי את דלת הרכב אל הלילה.
קור ושלווה רפרפו במשב רוח על פניי. הוצאתי סיגריה וניקדתי את החשיכה בבעירה קטנה. את הגפרור הבוער השלכתי על כיסוי המושב מבעד לדלת. ריח ים עלה באפי. התקדמתי אל החשיכה ועמוד עשן ועמוד אש התרוממו מאחוריי. כשהאוקיינוס נגלה נשמע הד בעירת הרכב העולה בלהבות.
האוקיינוס היה רגוע, אופק שחור רדום. כוכבים זהרו, מאירים את עצמם. אוושות מים לחכו את החוף. החזקתי את הלילה במבטי, עוצר את השמש מלבעור. יום רדף לילה, רדף יום, בחושך שחור, עד אשר נתתי פקודת אור. אז עלתה השמש מחשכת האוקיינוס, שורפת בלהטוטיה את הזיכרון".
פרק חמישי: בעירה שנייה
אַת מתרוממת ממקומךְ ומפזרת על המדורה חופן חול. נצנוצי אור כחול בורקים כמו כוכבים באש. סהר גחל מלובן מגחך לעברך. את אוספת תערובת עלים חיים ויבשים מהאדמה. הלהבות מזמרות בבעירת העלים. ריחות יער שהיו עצורים בעלים חגים באוויר. גצים פרועים נזרקים לכל עבר. האש רוקדת על פנייך, מלהיטה אותם באודם ואור. את מתיישבת בחזרה על האדמה, פורסת חצאיתך סביבך, עיגול לבן בוהק על אדמה חשוכה.
"הייתי אישה ביומה הראשון מחוץ ליער. יצאתי מסבך שיחים ועצים שנארגו זה בזה כחופה. בחוץ הייתה שמש. צבעי העולם היו אור. מגע העולם היה חום. בכל עת זרחה השמש. בחדרים, בבתים, מתחת לשמיכה, בעיניים עצומות, ראיתי אותה. מאירה ועוטפת. לא מותירה פינה בלי קרן חודרת. לא יכולתי לישון. האור דרש ממני לראות עוד ועוד.
פגשתי בו ברחוב. התנגשות לא מתוכננת. כאב שריסק את שנינו. לבבותינו הלמו, מתקרבים זה לזה בקצב טריפה. פערנו את פיותינו, נוהמים וחושפים שיניים. מסמנים אחד לשנייה להתרחק מפני סכנה. אבל הנהמות היו ליללות והיללות לזמרת אהבה. ציפורניים קופלו לתוך כפות רכות, מלטפות בטפיפות. עיניים נעצמו תחת שמש נעימה.
אני זרחתי ראשונה והוא הלך בעקבותיי, מואר ומובל. הארתי בריקודים סואנים בכיכרות אפורים. הארתי בגינות ציבוריות. הארתי בחדרי מדרגות. לא יכולתי להפסיק. אור הדליק אור. סיגריה הציתה סיגריה. בכל שביב חשכה זינק גופי אל מנת האור הבאה. בזמן שהאור פעם תחת עורי, היו עיניו מתכסות עבים שחורים. הרגשתי כצריבה את מבטי היער הפראיים שהיה שולח בי. שפתיו ינקו אותי בפרעות, ניזונות מהלהבה שהבהבה בי, עד שהיה מתמלא ערפל ושתיקה.
יום אחד מצאתי אותו כבוי, מת, מעלה עשן, בחדר השינה. עיניו היו קבועות בחלון מכוסה וילון ופניו צהובות כמנורה. תפסתי אותו בפרק ידו ונענעתי מצד לצד. ניסיתי להעיר אותו, אבל הוא היה מפוחם ומרוסק. פערתי את פי לצעוק ובמקום זאת נשכתי את לחיו. מליחות שרפה לי בלשון. טרפתי את הפגיעוּת ששידרו עיניו. ניקבתי אותן וטחנתי בשיניי. קילפתי את השחור העייף שהצטבר בעורו, חשפתי את העורקים הזוהרים בכחול ואדום.
השמש בערה באותו יום מחלון החדר שלנו ושלחה זרועות אש אל צמרות העצים ואל בתים אחרים. ניידות עם מכלי מים הציפו את הרחוב בהבהובים כחולים ואדומים. ריח פחם לח וריח מתוק נישאו באוויר. השמש לא שבה עוד להאיר בכל עוצמתה. היא כבתה תחת עיני הפקוחה מקצה הרחוב. הבטתי בה נאבקת על יכולתה לטרוף. שחררתי אותה ממימוש החלום".
פרק שישי: גחלים
המילים הפורצות למרחב הנמתח ביניכם הן לשונות שורפות. הן בוערות בתשוקה ובכיליון. בוערות מישיבתכם זה מול זו. בזיכרונותיכם מזוקקים זמנים בהם הייתם כבויים, מרוסקים, בודדים. אז אגרתם בתוככם חום. הבהבתם אותו בנשיבת רוח חלום, שרפתם איתו בנשיבת רוח שגעון.
אני מתרומם מישיבתי השקטה. מנער מבגדיי אפר מדורה. השיעור נשלם. ברקיע הירח עוד לא סיים את מסלולו וקרן שמש ראשונה מבקעת את הלילה במרדף אחריו.