ארלט מינצר הוציאה לאור בעת ובעונה אחת את שני הספרים ("האחים") דלעיל; שניהם יצאו בהוצאת "עמדה", 2020, את שניהם ערך אמיר אור והם מעוצבים להפליא ע"י יואב וינפלד – רישומיו וכן העיצוב והעימוד ראויים לציון מיוחד.

יסוד ההזדהות עם מצוקותיו של הזולת בשירתה של ארלט הוא כה עמוק, עד כי בקוראי את שני ספריה החדשים חשתי שארלט מבקשת לזכות אותנו בתובנה נפשית מהותית: גם מי שחש את מצוקות הזולת – במצוקה הוא; גם מי שחש מה אדם סובל מרגיש – סובל הוא.

אודה שהדבר שבה את נפשי עוד משירי ספרהּ הראשון – "נשקתי לחושך" ("פרדס"; 2014; עורך: אמיר אור).

הזדהות עם מצוקותיו של הזולת, וכן גם עם אושרו, היא אולי תנאי הכרחי לכתיבה. ההזדהות ושיתוף ההזדהות באים להעיד על רצון טוב כשלעצמו, במקרה שלנו של ארלט, וכאשר היא נותנת ביטוי לאמפטיה שלה היא מביעה משאלה שאל לנו להיחלש ברוחנו בשל מצבים של מצוקה. היא כביכול אומרת לנו, 'אם יש אנשים המזדהים עם מצוקות הזולת הרי שהרצון הטוב כשלעצמו קיים מטבעו, ואם כך הדבר – בל תירפה רוחנו לנוכח הקשיים הקיומיים אותם אנו חווים'.

המצוקה עימה מזדהה ארלט יכולה להיות של העץ "אשר ננעץ בו גרזן"; של "ההורים הנוטים למות"; של מי ש"מראש מגדל קפץ... ורק הד צעקתו נשמע"; ושל מי "שאין ילד על ברכיה".

זו יכולה להיות הזדהות עם הסבל של מי שנוצלו מינית לרעה – "הילדה שלא הבינה ואמרו לה לא לספר; הנערה שהתביישה; המתבגרת שהעמידה פנים שזה לא קורה; הבחורה, שנהגה כחברותיה שלא התלוננו; האישה שחששה שיכפישוה; והגברת שהוא נראה לה מסכן והיא לא רצתה לביישו".

ההזדהות יכולה להיות גם עם הכאב של האיש המתאבל על בנו ומתייסר "איך אגיד איננו"; של מי שנאסר על לא עוול בכפו ושל החפים מפשע ש"נותרו ללא קורת גג"; של "דג קטן בבדידותו"; של מי שחש ש"כאן קר וחשוך עולמי"; של "אישה כזו שהיא זונה"; של המשורר ש"פניו עייפים מבקשים סליחה על החיים שלא חי, ועל שיריו שלא הולידו ילדים".

זו יכולה להיות גם הזדהות עם המצוקה של מי ש"פעם הייתה כוכבת ועכשיו מולה מסך כבוי"; של אישה שראתה "לבֵנה נופלת והיא לוחשת לעצמה שזו יכולה הייתה להיות היא"; של המשורר החש ש"יש רק אין והיעדר" וש"כבר מאוחר"; של אישה שלא הצליחה "להתמצא בסבך הרציפים והנתיבים בדרכה לתחנתה הסופית".

זו הזדהות גם עם סבלה הנורא של "ציפי קיכלר, שכל משפחתה נרצחה בשואה"; של הילד שאיבד את אימו בשואה וש"עודנו משוטט לבדו קורא לאימא"; ושל "הנער שנורה ומותו לא הפר דממת אלוהים".

ההזדהות יכולה להיות גם עם התחושות של "מי שניצבת לבדה במסיבת הריקודים ומי שבוחר בה הוא היתוש"; של זה ש"לבד בביתו בן שבעים ושש קורא שירי אהבה"; ושל מי ש"אצל הגורו היא מבקשת הארה".

את הזדהות ארלט עם דמויות אלה תוכלו למצוא בשני ספריה (וכאמור תוכלו למצוא עוד בספרה הראשון).

בנותנה ביטוי להזדהותה ארלט מביעה את עמדתה שהרצון הטוב קיים; ארלט מבטאת תחושה שלא הכול חומרי, שלא הכול שרירותי ושלא הכול רווי סבל ורוע. ביסוד הדברים אפוא כתיבת ההזדהות של ארלט מבטאת רצון טוב, כמיהה ותקווה לשינוי.

עם כך, ארלט מודעת לעובדה שהמציאות אינה ניתנת לשינוי – כוחנו דל ואיננו יכולים לשנות סדרי בראשית, ועל כן, כשהיא מביאה – בהזדהותה עם מצוקות הזולת – את הרצון הטוב לקדמת הבמה היא בעצם משתפת אותנו בעוד תובנה נפשית חשובה; השינוי המיוחל יכול להתמצות בשינוי התבוננותנו במציאות; גם אם איננו יכולים לשנות את המציאות הרי בידינו היכולת לשנות את אופן התבוננותנו במציאות, ובכך תבוא הנחמה, וכל זאת ברוח האמירה האריסטוטלית שאם הדברים אינן כפי שאנו רוצים שיהיו – עלינו לרצות בהם כמות שהם. אפשר כמובן שהדבר קשור לעובדה שבנוסף לכישוריה הרבים (ארלט היא גם שחקנית) ארלט היא פסיכולוגית קלינית.

מכאן כמובן שניתן להבין את הזדהותה של ארלט לא רק עם מי שחש מצוקה אלא אף עם מי שחש אושר, כמו עם זו ש"רצה אליו לחבקו בשדה התעופה"; עם האישה ש"פעם רצתה ועשתה והייתה ולו לרגע שלו"; עם הסבתא המשחקת עם נכדתה שקובעת "די! לא אכביד על רגע מאושר; חמדת ליבי , נרקוד כל עוד אפשר!"; עם זו ש"ששנים חיכתה לו – האחד! על כוס מרפא הרוו צמאון-חיים, נגיעתם – מרפא". כל אלה אף מביאים את ארלט לקבוע: "סבלות העולם ברגע אושר אחד – שמועה רחוקה".  

מי שגילה אפוא את הרצון טוב כשלעצמו ומי שחש שיש מענה (הגם שהוא אינו טוטלי) למצוקות החיים, יודע גם בליבו כי יש תקווה ונחמה ויודע הוא אושר מהו, ומכאן יכולתו להזדהות עם מי שחש אושר. וכך  היא כאמור ארלט, אף שחובה לציין כי ההתייחסות שלה בשיריה אל הסובלים כאב וצער היא – כמתבקש – רבה יותר ועזה יותר.

הכתיבה של ארלט להבנתי הינה אפוא לא רק כשלעצמה (גם לכתיבה כשלעצמה כמובן יש חשיבות עצומה) אלא היא אף מביעה משאלה להתחוללותו של שינוי שיהפוך את עולמנו לטוב יותר ומאושר יותר.

לפני שאסיים בכמה מילים על השיר "פסלים" אומר שהעדינות השורה על שירי ההזדהות מצוייה גם בשירי האהבה הרגישים של ארלט.

פסלים

הַפַּסָּל עִיַּאד סַבָּאח / מַצִּיב פְּסָלִים בִּשְׁכוּנַת סַגָּ'עִיָּה. / מֵאֲדָמָה שֶׁבָּאָה בָּאֵשׁ, / בְּצֶלֶם אָדָם עָשָׂה אוֹתָם, / אֲנָשִׁים, נָשִׂים וִילָדִים./ בְּלִי בֶּכִי, בְּלִי צְעָקָה / בְּשֶׁקֶט הָאֵין. / מִסִּדְקֵי חֹמֶר שָׂרוּף / עוֹלָה קְרִיאָתָם – / נִלְחַמְנוּ בַּשְּׁבִיל לִחְיוֹת, / הוּבַסְנוּ. / נֹאחַז בְּחַיֵּיכֶם. לֹא נַרְפֶּה.

כשארלט (שמביעה עמדה נחרצת כנגד הכיבוש ומתארת בעין מפוכחת את הנוראות והסבל הכרוכים בו) משוררת לנו את עבודתו של הפסל עיאד סבאח, המציב פסלים שקריאתם עולה מסדקי חומר שרוף, היא בעצם מתארת את יצירת השירים שלה עצמה; בשקט האין, בלי בכי ובלי צעקה היא מציבה בפנינו את שיריה היפים, ואנו מזדהים לא רק עם מצוקות הנפשות שבשיריה אלא אף אנו מזדהים עם הזדהותה, שנובעת כאמור מתוך התחושה ש"גם מי שחש את סבל הזולת – סובל הוא". וכך הרצון הטוב כשלעצמו מופיע אל מול עינינו ומפיח בנו תקווה שגם אם לא ניתן לשנות את העולם – ניתן לשנות את התבוננותנו בו, כך שהטבע וטבענו יהפכו לטובים יותר.

בתחילת "איך אגיד איננו", ארלט מספרת על חלום שבו היא שבה אל 'תפארת עברהּ', והיא מייחלת: "ויבואו חכמינו ז"ל ונלמד מחוכמתם, ונשכין שלום ונאהב איש את רעהו. אך אבוי, חלום מטופש הוא. וכל השומע אותי ילעג לי. ילדה קטנה את עדיין, יאמרו".

בסופו של אותו ספר, ארלט בצניעותה מספרת על התוגה המותירה "שיירי שירה".

זה אומנם חלום, אך הוא אינו 'מטופש' אלא הוא לתפארת הרוח האנושית; וזו אומנם תוגה, אך היא אינו מותירה 'שיירי שירה' אלא שירת אמת.