כשפגשתי את שירתה של הס, דמיתי בעיניי למי שספג סטירת לחי; פתאום כל מה שחשבתי שאני יודע על שירה נראה לי מעורער.

כמו רבים, כך אני חושב, חשתי כי השירה מגלה לנו תובנה נפשית של נפש המתבוננת על המציאות. המשורר רוצה לזכות את הרבים במשהו שהוא קשור גם אליהם – במציאות שלהם, דהיינו יש לתובנה אשר אותה הוא רוצה להעביר משמעות אוניברסלית.

ההנחה הבסיסית שהנחתי, כמו רבים מאיתנו, היא שישנו סובייקט, הוא המשורר, וישנו אובייקט שהוא העולם, המציאות, והסובייקט מבקש לזכות בשירתו את הרבים במשהו אודות האובייקט, אודות העולם, שבו כולנו נמצאים.

כשפגשתי את שירת הס תחושות אלה נתערערו; חשתי מבוכה ובלבול.

ביצירתה, הגבול שבין הנפש לבין העולם, בין הסובייקט לאובייקט, מטשטש.

שיריה הם יותר שיח הנפש עם עצמה על אודות הנפש שלה ופחות שיח של נפשה על אודות המציאות. לא דמותו של העולם עולה לנגד עינינו אלא דמותה של הנפש – נפשה.

מכאן גם הבנתי כי יצירתה אינה נמנית עם יצירתם של משוררים ואמנים אשר מבטאים ביצירתם תחושה שיישותם מצוייה בעולם שהוא זר להם, בעולם שאולי הוא קר ומנוכר, שהם נמצאים עימו בדיס-הרמוניה, שהם אולי חשים קצת בחילה מולו, והם מתייסרים בלמצוא דרך בה יחיו בשלום עם העולם. אצל הס, כך חשתי, העולם באמת מעניין, והיא חיה איתו בשלום, אבל הנפש היא זו שבמרכז העניינים ולאו דווקא העולם. הנה כך היא כותבת ב"אם יבוא חסד" (אי"ח): 'ברכבות עצמתי את עיני ולנגד עיני רוחי התגלו רחובות ובתים ונופים וכשפקחתי את עיניי לוודא שאנחנו חולפים על פני הנוף שראיתי כשעיני היו עצומות, הסתבר שאכן מה שראיתי בעיניים עצומות היה נוף ידוע ומוכר. כאילו שכנתי במקום הזה מזה עידן ועידנים".  

העולם אפוא מוכר לנפשה משכבר; הוא אינו זר ומאיים. והיא חיה עימו בשלום.

אבל כדאי מייד לציין כי יצירתה גם אינה נמנית עם יצירתם של משוררים ואמנים אשר אומנם עוסקים בנפשם אך הם מבטאים ביצירתם תחושה שבנפשם מצוייה יישות נוספת זרה להם; ישנו אומנם בנפשם אותו 'אני' אמיתי – הוא זה שתוהה על טיב הנפש, על הטעם שבעצם קיומה של מציאות, והוא זה שליבו כמה לטוב מטאפיזי, לחסד (מונח שמצוי ביצירת הס ועוד נדבר בו), אבל מולו ניצבת בנפשו יישות שנייה, זרה לה, מפחידה ומאיימת, והוא המשורר נאלץ להתמודד אקסיסטנציאליסטית עם אותה יישות זרה השוכנת בו – איך יחיה איתה בשלום?

יש לבטח בשירתה יסודות מיסטיים / קבליים למיניהם, היכולים לעורר תחושה שבקרבה שוכנים יסודות זרים, אלא שאצלה שונה הדבר – הזרות הקיימת בשירתה איננה מאיימת אלא להפך היא מגלה, בונה; היא חשיפה של עוד נדבך מהנפש.

גם סוגיית מציאותו של ה'אני' אינה במרכז העניינים ביצירתה; אין כאן התחבטות קיומית אם ה'אני' נמצא או האם בעצם כל מה שישנו אלו הם רק מצבי 'אני' ללא איזה 'אני' מטאפיזי הנושא עליו את כל מצבי ה'אני'. אצלה מציאות ה'אני', המזוהה עם הנפש, היא ברורה ומובחנת ואין מקום להרהורים אקזיסטנציאליסטיים שמא הוא אינו קיים; גם אם יש מצבי 'אני' תלושים, עדיין הם סובבים סביר ציר מציאותו של 'אני' מטאפיזי הנושא אותם. 

להבנתי, אי אפשר להבין את שירתה של הס רק באמצעות הכלים הנורמטיביים שגדלנו עליהם – החושים, השכל והרגש שלנו; שירתה דורשת מאיתנו לא רק את כוח הרגש ואת כוח האינטלקט אלא גם את כוח ההתבוננות האינטואיטיבית, המיסטית אם נרצה. עלינו להבינה אפוא סינופטית ולא דיסקורסיבית.

יסוד ההזדהות – התחושה הבסיסית שפוקדת אותנו עת נפגשים אנו בשיר של אמת, תחושה שמעוררת אותנו לחשוב שהלוואי שיכולנו אנו לכתוב אותו, ההזדהות הזו אינה מיידית, היא אינה פוקדת מייד עם קריאת שיריה; היא מגיעה בשלב מאוחר יותר. נדרש אצלה תהליך אינטואיטיבי ודיאלקטי – הבנת כל שיר ושיר צריכה להיות על רקע הבנת המכלול בעוד הבנת המכלול עולה על רקע הבנת השירים הפרטניים. כמו ששפע של נקודות חסרות מימד פתאום יוצר קו בעל ממד, כך שפע שיריה יוצר משהו חדש שאינו עולה מכל שיר בנפרד אלא ממבול השירים.

ביצירתה לא רק מטושטש הגבול בין המציאות הפנימית לחיצונית, אלא אף הגבול בין שכל לרגש: היא כותבת: "ואני, האני שלי לא מסוגל לעכל את החיים דרך הרציו.  אין לי אי קיו, אני אומרת לאנשים.  השכל שלי הוא הלב.  השכל שלי הוא שיתוף פעולה. כבוד הדדי הוא שיתוף פעולה. הוא אינטליגנציה, אובר-רגשית. הוא מהות האלגברה".

ולא רק זאת אלא אף זאת: ביצירתה אין מוקדם ומאוחר. היא בעצמה כותבת (אי"ח): "אני באמת מתארחת בזמן. ונמצאת בעת ובעונה אחת בהמון זמנים. הזמן הוא תעתוע גדול". ו'במכתב לעצמי' – טקסט קצר המכיל אוצרות היא כותבת (אי"ח): "לאונרדה,  אל תפחדי לספר על הבור. אל תפחדי... את לא תגיעי שוב אל מצולות החושך. מי עשה אותם? האם הצבעוניות שראית בחלום והציפורים בכלובים והיונה שדגרה על אדן החלון אצל הפסיכולוגית מפחידים אותך? האם העובדה שחשבת שהיונה דוגרת לא על הגוזלים שלה אלא על הזמן – זה הפחיד אותך?"

יונה הדוגרת על הזמן כמטאפורה יפה ומאוד מיוחדת לבני אנוש ה'דוגרים' על הזמן.

מי ששירת הס מגיעה אליו מבין אפוא שהוא אינו יכול להיעזר בידע מוקדם הטמון בנפשו, כי השירה שלה מצריכה תפיסה לא קטגוריאלית והיא תובעת מעימנו סוג חדש של המשגה. וכך מתגלה לו נפשו בדרך אחרת ממה שהיה מורגל בה.

ומשעה שהנפש פוגשת את יצירתה היא מגלה נדבכים נוספים בעצמה והיא חשה סוג של התעלות, של מציאת תואר נוסף של הנפש שלא היינו מתוודעים אליו אלמלא פגישה זו.

מבחינות אלו קשה מאוד לערוך את הס ויש לציין לטובה את חיים פסח ואת עורכיה הקודמים.

איך ניתן לערוך אותה כשיצירתה מכילה תכנים ספק מיסטיים ספק רליגיוזיים, תכנים כל כך אישיים ואוטוביוגרפיים בנשיותם ובמזרחיותם – נשייות ומזרחיות אשר גם מודגשות וגם מוכחשות?

איך אפשר לערוך אותה כשיצירתה היא ספונטנית בראשיתית, יצרית, שורשית, קרובה לטבע ולאינסטינקטים של עצמה והיא על סף של פראיות, והיא שועטת ומתפרצת כשהפרץ והגודש הם אינטואיטיביים לא רק בתוכנם אלא אף בשפתם ובצורה בה הם מוגשים? שהלא מבחינתה של הס, אין מה להיזהר או להישמע לאי-אלו כללי כתיבה שרק יזיקו למהות, אסור לפגוע בשטף הספונטני גם במחיר של אי ציות למקובל; מגבלות פואטיות נורמטיביות לא ישפיעו על הפואטיקה.

איך אפשר לערוך יוצרת כמותה אם דבריה לעיתים הם על הסף הלא הגיוני ולא מובנים אף לעצמה? היא עצמה אומרת (אי"ח): "בעלי אומר לי זה לא תמיד שחור לבן. לא תמיד. את רואה הכול בקיצוני.  אין אצלך דרך ביניים.  אמרתי לו: 'והולכי  נתיבות ילכו אורחות עקלקלות'.  גם אני לא הבנתי בדיוק מה אני אומרת. אבל ידעתי שיש מיסטיקה במשפט".

הס היא מסוג המשוררים שנולדו עם השירה כשהיא חבוייה בהם טרם לידתם, והיא זקוקה לעורך כדי חלילה שלא תטבע בשטף הדברים. מלאכתו היא מצד אחד לא לעצור את היצר הספונטני והתשוקה,  ומצד אחר להשכיל ולייעץ מתי הכוס נתמלאה ועוד תוספת לא תאפשר לנו ללגום מתוכה. 

לגבי יצירת הס – קל לנו לומר אפוא מה היא לא מאשר מה היא כן, ובכל זאת אעשה ניסיון לאפיין ולרדת לסוף דעתה. 

היא אומרת (בראיון לענת שרון בלייס): "אז ככה כל איש שיעשה, יאבק בעצמו במקום בזולת. כן, וזו כנראה הדרך שאדם לא יפחד להתבונן פנימה לעצמו ויצלול אל פי הבאר ושם הוא ימצא את התשובות".

כשיצירת הס לוקחת אותנו פנימה וכשאנו חשים כי הגבול בין הנפש לעולם הולך ומיטשטש מתחילה להתחוור לנו הבחנה מהותית, והיא בין ה'אני' הפרטיקולרי וה'אני' האוניברסלי.

ה'אני' הפרטיקולרי נולד בזמן מסויים, במקום מסויים, להורים מסויימים, במין מסויים וכדומה, בעוד ה'אני' האוניברסלי אינו מושפע מן הצדדים המאפיינים אותו כפרט מסויים. ה'אני' האוניברסלי מבין כי מבחינת הנצח כלל לא חשוב מתי הוא נולד ומי הם הוריו וכדומה, שכן הוא מגלם בתוכו אלמנטים אוניברסליים שהיו נותרים עימו גם אם היה נולד בזמן אחר, להורים אחרים, וכדומה. בקצרה, ה'אני' האוטונומי מבין שה'אני' הגנטי שלו הוא איננו כל הסיפור.

אדם, כהס, שחש בתוכו את ה'אני' האוניברסלי יכול לומר למראייניו: "כיוון שאני נתונה בעולמות מיסטיים, אז אני מרגישה – אומנם אני בת הדת היהודית, אבל יש בי תחושה של כמה דתות, אני מזדהה עם כמה מוטיבים בדתות מסוימות".

אדם כזה גם יכול לקרוא לספרו 'בכי שאין לו עיניים להיבכות': הבכי הוא מטאפיזי, אוניברסלי, אבל הוא זקוק לעיניים פרטיקולריות להיבכות; אין לאוניברסלי משמעות ללא הפרטיקולרי

ברור עם זאת כי יש חשיבות עליונה לנסיבות מציאות ה'אני' הפרטיקולרי – רבים מאיתנו מתייחסים להוריהם ביחס של קדושה (אם לא דתית כי אז מטאפיזית). אין בחיפוש אחר היסודות האוטונומיים של ה'אני' האוניברסלי משום ביטול חלילה של נסיבות חייו של ה'אני' הפרטיקולרי.

ההבחנה הזו גם מקלה עליי לומר כיצד אני מבין את הסוגייה של קטלוג יצירתה של הס כשירה מזרחית. היא צודקת כשהיא אומרת (למראיינים): "חששתי אז גם מתווית של משוררת מזרחיה, כיום אין לי תווית זו, אני משוררת, נקודה".

השירה המזרחית וההתעסקות בה ובהגמוניה האשכנזית, היא בתחום ה'אני' הפרטיקולרי, ומי שיתעסק בעניין זה שלא לשם הפקת משמעויות אודות ה'אני' האוניברסלי שלו ישקע ויאבד את העיקר; הוא יאבד את יכולתו להכיר את הצד האוניברסלי שבנפשו. יש בעיות יותר חשובות ואי אפשר להניח להן לבעיות האתניות מקומיות לקלקל.

בוודאי שיש משמעות גדולה שהס נולדת לסלימה, ושהיא שנקלעה למצב בו העלייה ארצה בלמה את ההליכה אל עבר אותו 'אני' אוניברסלי, בשל ענייני הגירה והגמוניה אשכנזית. אבל היא ביצירתה, לעניות דעתי, מבקשת לטפל בסוגייה הזו בפרופורציה המתאימה, כלומר להכיר בערך הטמון בתחום ה'אני' הפרטיקולרי שאינו מפריע אלא תורם להבנת ה'אני' האוניברסלי. ואף כי ברור כי כל ההיבטים של ה'אני' האוניברסלי מופקים מ'האני' הפרטיקולרי, יש שייעשה הדבר בחוכמה ובשוֹם שכל ובלא פגיעה בהיבטים האוניברסליים-רוחניים של ההוויה.

והנה כך היא אומרת (בראיון לענת שרון-בלייס): "תארי לך, איך אדם יכול להיות מסוכסך גם בתוך עצמו, שהוא בא ממערב וממזרח ויש בו את הניגודיות הזו. בתוכו. אבל צריך למצוא נוסחה אחרת, שאדם צריך למצוא את זהותו לא על-ידי שלילת הזולת. למה זו הדרך למצוא את הזהות על-ידי השפלת האחר? מצא את זהותך על-ידי השלמה עם עצמך, על-ידי קבלת הוריך. כנראה, אתה גם לא מקבל את הוריך. אלה דברים מאוד מורכבים. הם כבר לא קשורים רק למזרח ומערב. שאתה תדע לכוונן את הרגשות". אלו הם דברים כדורבנות הבאים מפיה של יוצרת המכירה בערך הטמון בהכרה כי היא בת  בשושלת של מקובלים ומשוררים מזרחים; היא מודעת לכך שאם הפואטיקה תתמקד בענייני הגירה וזהות והגמונייה אשכנזית היא תאבד את כוחה בתחום התכנים של ה'אני' האוניברסלי, שגם אבותיה ואבות אבותיה הכירו בחשיבותו.

ומהם התכנים האלו? 

השאיפה לשלמות קיומית; לטוב, ליופי ולחסד.

הכמיהה למימוש היופי ולשלמות הקיומית באה ביצירתה בכמה מישורים – מיסטיים; דתיים; חברתיים ועוד; וגם במישור הארוטי – והארוס כאן איננו זה שרק מפעים אותנו בחשק מיני, אלא זה המבטא את הכמיהה לשלמות קיומית.

בספרה "אם יבוא החסד" – המונח 'אם' אינו מבטא הטלת ספק. זו קביעה; החסד יבוא – הוא אינו בעולם אחר אלא הוא פה; המיסטיקה היא פה, וה'אני' הפרטיקולרי שלנו צריך למצוא את האוניברסלי, את גאולת הנפש,  פה וכאן ולא בעולמות אחרים.

גם הטוב הוא פה וכאן, כדבריה (אי"ח): "הטוב שבנו פילס דרכו להשכין בליבנו אהבה רבת חמלה דו צדדית". 

המונחים 'תשוקה לאלוהים חי' ו'לראות פני אלוהים', וקביעתה (בראיון לענת שרון-בלייס) ש"הנשמה לא צריכה לרצות יותר ממה שאלוהים נתן לה" מבטאים גם את השאיפה להיות בעל תודעה מלאה ולהגיע לאותה שלמות קיומית, וגם את ההבנה בדבר חוסר האפשרות לממש זאת ללא האני הפרטיקולרי; הס אפוא גם "נצורה באור אלוהי" אוניברסלי וגם "יושבת בתוך ענן" פרטיקולרי – וללא הענן אין אור.

אסיים בתחושתי כי אמירה בבסיסה בורכה בברכת האושר; היא רואה "בעין מקרוסקופית טלסקופית את מה שעיניים רגילות יראו באי הבנה"; היא חיה בהרמוניה ובשלמות הן עם העולם והן עם עצמה – אין בתוכה יישות זרה, ואין בתוכה התחבטות בעניין מציאותו של 'אני' מטאפיזי; והיא יודעת שנפשה קשורה עבותות בהיסטוריה האישית שלה, והיא מייחלת לצמצם את הפער בין ה'אני' הפרטיקולרי לבין ה'אני' האוניברסלי, ובכך להגיע לשלמות קיומית, לטוב, ליופי ולחסד.

המשוררת אמירה הס תמיד תהיה: "הילדה הקטנה עם שתי צמות מהלכת, הולכת, הולכת ונוהרת אל האינסוף".

 

 

שירים מתוך ספרה של אמירה הס "צער האהבות הכלואות",

'הקיבוץ המאוחד', תשפ"א; עורך: חיים פסח

 

*

 

עַל גְּדוֹת הַהַדְסוֹן דּוֹהֲרוֹת דְּמָעוֹת

בְּקֶצֶב סוּסִים אַדִּירִים,

שׁוֹעֲטוֹת שׁוֹעֲטוֹת

עַל גְּדוֹת הַהַדְסוֹן דְּמָעוֹת זַכּוֹת.

תֵּאָסַפְנָה בְּשַׂלְמָה שְׁקוּפָה.

 

סוֹבְבוּנִי לַהַט גַּעְגּוּעִים בּוֹעֵר

רַפְּדוּנִי בִּלְטִיפוֹת.

זֹאת בַּת בַּגְדַד

בִּגְדָהּ מַלְמָלָה

שְׁטוּפַת נָהָר צָלוּל

וְלִבָּהּ זַךְ. זֶה הַמַּלְאָכִים הַמְעוֹפְפִים

בַּקַּפֶּלָה הַסִּיסְטִינִית.

לֹא תִּכְעַס יוֹתֵר

רַק תִּבְכֶּה חֲרִישִׁית גַּעְגּוּעִים

עַד הַפְּרָת

וְחִדֶּקֶל דּוֹקֵל אֶת נִשְׁמָתָהּ הַמִּתְגַּלְגֶּלֶת –

הַיּוֹם שֶׁנָּס גּוּפָהּ מִפָּנֶיהָ

וְעֵינֶיהָ תּוֹעוֹת בַּמְּצִיאוּת

 

*

 

כְּשֶׁעָלִיתִי עַל גַּל הָאַהֲבָה

שֶׁל אֲהוּבִי,

שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן

נִפְתְּחוּ לְרוּחִי –

מֶרְחָבִים שֶׁלֹּא הִכִּירָה.

 

בִּרְחוֹב שַׁחַר יֵשׁ בַּיִת שֶׁמִּבְנֵהוּ חָפוּר בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמַן,

אֲבָל הַמִּרְפֶּסֶת הַתַּחְתִּית שֶׁלָּנוּ 

הִתְבָּרְכָה בִּפְרִי הַגֶּפֶן.

 

*

 

הוּא הִבִּיט בִּי, כַּלְבִּי, בְּחֹם אָפֵל וְנוֹצֵץ

כְּמוֹ מָהָגוֹנִי,

וְנָתַתִּי בּוֹ לִבִּי נָטוּעַ לְחֶמְלָה גְּדוֹלָה,

שֶׁכְּלָבִים מְנֻמָּרִים אֲנַחְנוּ,

גּוּרֵי מְעַט.

וְקַמְתִּי לְהָזִינוֹ,

כִּי הָרָעָב שֶׁלּוֹ

קָרָא אֵלַי

וַעֲטַפְתִּיו בִּצְעִיף מַבָּטִי לְהָחֵם לוֹ

וּלְכַסּוֹת גַּעְגּוּעָיו

שֶׁיִּלְבְּשׁוּ בֶּגֶד.

 

הַיַּתְמוּת שֶׁלִּי תְּבַצְבֵּץ לְעִתִּים

כְּמוֹ מַעֲשֵׂי יְדֵי צַיָּר נוֹטְפוֹת צֶבַע.

שַׂמְתִּי עַל רֹאשׁוֹ צְעִיף תְּכֵלֶת

וּבְתוֹךְ הָאֲוִירִים טַל דִּמְעוֹתַי.

 

הַשָּׁמַיִם סִפְּרוּ,

שֶׁנְּבִיחַת כְּלָבִים טְעוּנָה רָזִים

הִסְתּוֹבְבָה בְּאִישׁוֹן לַיְלָה

עוֹד אָז,

כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת קוֹל הַתַּן

בַּמַּעְבָּרָה

 

 

*

 

מָה שֶׁרִצֵּד לְךָ בָּעֵינַיִם –

הַבֹּהַק הַזֶּה

צָלוּל

תָּמִים

הָאִישׁוֹן הַזֶּה שֶׁלְּךָ

מִלֵּא אֶת חֲלַל הַלֵּב.

 

תַּמְשִׁיךְ לְרַצֵּד אֶת הָאוֹר הַזֶּה בְּזִכְרוֹנִי,

שֶׁיִּהְיֶה לִי פָּנָס שֶׁל אוֹר לְהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ

כְּשֶׁתָּמִיד תֶּחְסַר