​

 

*

גָּדוֹל כּוֹחוֹ שֶׁל גּעְַגּוּעַ

שֶׁמֵּבִיא לִידֵי שִׁכְחָה עַצְמִית

וְהַתָּרַת הַסְּפֵקוֹת,

וְהִפָּעֲרוּת הָאֹפֶק שֶׁאָרַב בַּחֲשֵׁכָה,

וְהִנֵּה אַתְּ מְבוֹסֶסֶת

בַּאֲדָמָה שֶׁנִּבְרֵאת לִקְרָאתֵךְ,

עוֹד רֶגַע וְהוּא יִמְצָא אוֹתָךְ,

הַגּעְַגּוּעַ,

בִּמְלוֹא אוֹנֵךְ, בִּמְלוֹא חִידָתֵךְ.

 

 

*

אֵיךְ אֶחְצֹב לִי מָקוֹם

בְּחָלָל זהֶ הַסָּמִיךְ מִמַּחְשָׁבוֹת?

תּוֹדַעַת הֱיוֹתִי חוֹתֶכֶת בִּי

כְּסכִַּין,

וַאֲניִ נִגֶּרֶת וְשָׁרָה.

 

 

*

הָעוֹלָם קָרוֹב מִנְּשֹׂא,

עַד כִּי לֹא דַּי בְּכִסּוּיִים.

הַמְּחִצָּה אִם כֵּן, מוּזחַַת פְּנִימָה,

וּבִדְבֵקוּת יִשָּׁמֵר מֶרְחָק

מֵהַחֵלֶק הַנּוֹגעֵַ, הֶחָשׂוּף —

מֵהַגּוּף שֶׁהָעוֹלָם עוֹטֵף אוֹתוֹ

בְּקַבָּלָה חוֹנֶקֶת.

 

*

אָנוּ נִבְלָעִים בְּמֶרְחָב סְמוּר קוֹצִים,

וְהַכֹּל, הַכֹּל קִפּוֹדִי לָנוּ,

גַּם הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁחוֹלְפוֹת בְּרָאשֵׁינוּ,

מְפַלְּחוֹת בְּקוֹצֵיהֶן אֶת הָרוּחַ הַחַי,

אֵיךְ נשִָּׂא רֹךְ גָּדוֹל, אִם זהֶ עָלֵינוּ יִפֹּל?

 

 

*

 

ברבים משיריה של גאולה הודס-פלחן בספרה החדש "העולם קרוב מנשוא" (הוצאת מִיאַסְטְקובֶֹצְקִי,  2020), יש תחושה של גילוי רסיסי חיים כמוסים. הודס-פלחן כמו מגששת באפלה ובחושיה השיריים היא מצליחה לגלות את אותם רסיסים ולהזמין אותנו הקוראים לגלות את הגוונים שלהם, להתרגש מהם וגם ללמוד מהם.

השער השני של הספר, "שירים לעת מגפה", נוצר כמסתבר בימי הסגר והבידוד הקשים של תקופת הקורונה. אין זה מפליא כי בתוך אותו בידוד ושקט כפויים הצליחה הודס-פלחן להעמיק עוד בגישושיה וחיפושיה אחר עוד רסיסים, שכן נדמה שחלק מהשירים יכלו להיכתב רק מתוך איזה שקט שאם לא כופים אותו על האדם המודרני, יהיה זה קשה מאוד להגיע אליו.

 

יהודה לייב ויטלזון