*

"וִיְדַיֵּק בִּשְׁעַת הַכְּתִיבָה בְּכָל תֵּבָה וְתֵבָה

וְיָשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁשָּׁט בְּתוֹךְ אוֹתָהּ תֵּבָה

וּבָא עָלֶיהָ גַּל וְנִשְׁמַט מִתּוֹכָהּ

וּמַיִם מִימִינוֹ וּמַיִם מִשְּׂמֹאלוֹ

וְהֵם בָּאִים בְּפִיו וּבְאַפּוֹ וּבְכָל נִקְבֵי גּוּפוֹ

וְהוּא צוֹלֵל לַמְּצוּלוֹת

וְהוּא זוֹעֵק לָהּ לְאוֹתָהּ תֵּבָה

שֶׁתַּעֲלֶנוּ וְתִשָּׂאֶנּוּ עִמָּהּ

אֶלָּא שֶׁרָחֲקָה מִמֶּנּוּ

וְאֵין מִי שֶׁיַעֲלֶנוּ."

 

 

 

דרך חברון

 

כָּאן

זֶה הָיָה.

הַסְּטִיָּה

הַשּׁוּלַיִם

הַזָּוִית הַחַדָּה

הָעֵץ הֶחָשׂוּף

הַגֵּו שֶׁנִּלְפַּת

הָאֶבֶן הַקָּשָׁה.

וְאַחַר

הַיְקִיצָה.

הַיֹּבֶשׁ בַּחֲלַל הַפֶּה

הַהֹלֵם בָּרַקָּה

הָאוֹר הַמְסַמֵּא

הַקּוֹל הַמְבֹעָת. 

 

 

אנפה

 

אֵין עוֹד מִלָּה כָּזֹאת

בַּשָּׂפָה.

דַּקָה

זְקוּפָה.

אֵין עוֹד נוֹצָה

אֲרֻכָּה

כְּנוֹצַת אֲנָפָה.

אָמַרְתָּ מֶשִׁי לָבָן

אָמַרְתָּ עָנָן,

אָמַרְתִּי

אֲנָפָה.

טִּפָּה

עַל הַשִּׁמְשָׁה

זָלְגָה

שְׁקוּפָה.

 

 

חיזיון

 

      " וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים

         וַיַשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם "

         (בראשית טו)

 

בַּלַּיְלָה

כְּשֶבִּעַתוּנִי הַמַּרְאוֹת

יָצָאתִי הַחוּצָה וְהִבַּטְתִּי הַשָּׁמַיְמָה.

וְהֵם הָיוּ שָׁם

אֶחָד אֶחָד

וַאֲנִי סָפַרְתִּי אוֹתָם

כָּל אֶחָד בְּנִפְרָד.

אֵין לְךָ אַבְרָם שֶׁאֵין לוֹ שָׂרָה

וְאֵין כּוֹכָב שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה

וְהַשָּׁעָה הָיְתָה חֲשֵׁכָה

וַעֲלָטָה גְּדוֹלָה

וְלֹא אַבְרָם וְגַם לֹא שָׂרָה

עָמְדוּ לָהֶם שָׁם

כְּשֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה.         

וְהֵם עָמְדוּ שָׁם

עַל שְׁבִיל הֶחָלָב שֶׁנִּגַּר

מִשְּׂפָתֶיהָ שֶׁל לִינְקָה הַקְּטַנָּה

וְסַבְתָּא חֶנְקָה בִּקְצֵה הָעֲגָלָה

גְּדוֹלָה עָמְדָה וּגְבוֹהָה

וְאָמְרָה לָה לְלִינְקָה:

לִינְקָלֶ'ה, הַבִּיטִי,

שָׁם לְמַעְלָה

הַדֻּבָּה הַגְדוֹלָה.

וְהַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם לֹא נָעוּ

וְהָרְקִיעִים לֹא זָעוּ

גַּם כְּשֶׁחָלַף אוֹתָם צֵל

הָעַיִט

שֶׁנָּח עָל הַפְּגָרִים

וְלֹא עָלָה הַשֶּׁמֶשׁ

וְלֹא זָרַח כּוֹכַב

וְלֹא הָיָה מִי

שֶׁיַשִּׁיב.

 

 

נעילה

 

בַּסּוֹף

יִשָּׁאֲרוּ לִי פָּנֶיךָ

שֶׁנָּשָׂאתָ אֵלַי

כֹּהֵן יָחֵף בַּהֵיכָל.

 

וַאֲנִי אֶשָּׂא רַגְלַי

וְאֵלֵךְ אַחַר הַקּוֹל

הַנִּמְשָׁךְ מִמְּךָ

נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ

יָמִים רַבִּים.

 

 

 

*

 

וְאַחֲרֵי כָּל זֶה

לָשׁוּב וְלָגַעַת

בִּפְרִי

בְּעָלֶה

בְּעֵשֶׂב רַךְ.

אֵד עוֹלֶה

מֵאֲדָמָה לַחָה. 

 

ספר שיריה השני של יפה שלומוביץ מציע תנועה של חידוד, הרחבה והעמקה של נושאים שכבר עלו בעוצמה ובבהירות בספר הביכורים שלה קורות הבית: אמונה, משפחה ופרידה. בספרה הנוכחי, אבן על אבן זוכה כל אחת מן הנושאים המהותיים האלה לפיתוח אמיץ ומלא תנופה, בסידרת שירים שהקול הדובר בהם חד, מדויק ומשוכלל.

שירי הספר נעים בבטחה ובתנופה בין ההֶקשר העכשווי, עולמם של הבית, המשפחה, ההורים, ובין המקורות היהודיים המשמשים למשוררת בו זמנית כעוגן וכתמיכה, אך גם כדבר מה שיש לבחון אותו ולהתמודד איתו באופן מתמיד. מבחינה זו שמו של הספר הוא אופייני בדרך שבה הוא מאפשר פרשנויות שונות. מצד אחד זו הנחה של אבן על אבן כפשוטה: יצירה, הוספה, בנייה. אך מהדהדת כאן גם המימרה "לא להשאיר אבן על אבן" – המייצגת את הכורח, העובר בחוט השני בכל שירי הספר, לפענח, לברר דברים עד עומקם, לחתור עד היסודות, גם אם המעשה עלול להתפרש כמסוכן, כחתרני.

אך מעל לכל זה, ובתוך כל זה, עומדת אישיותה של המשוררת, אישה שכבר ראתה דבר או שניים בחייה, שהקול הלירי המזוקק והעוצמתי שבשירי הספר הוא האמצעי שבו היא באה חשבון עם עצמה ועם העולם.

 

ליאור שטרנברג