יוסף ברודסקי

 

מרוסית: עזרא זוסמן

 

 

גבעות

 

עַל מִדְרוֹן גִּבְעָה לָשֶׁבֶת

יַחַד אָהֲבוּ שְׁנֵיהֶם.

בִּכְנֵסִיָּה, גַּנִּים וָכֶלֶא

הֵזִינוּ אֶת עֵינֵיהֶם.

וּבְרֵכָה רָאוּ הַשְּׁנַיִם

כִּסּוּהָ הָעֲשָׂבִים,

הִשְׁלִיכוּ לַחוֹל נַעֲלַיִם

וְיוֹשְׁבִים לָהֶם שְׁלֵוִים.

 

לַחֲבֹק בִּזְרוֹעוֹת בִּרְכַּיִם

וּבָעֲנָנִים לְהַבִּיט,

לְיַד קִנּוֹ בְּנֵי מוּם לְמַטָּה

מְחַכִּים לְמַשָּׂאִית.

צְלוֹחִית תַּבְרִיק מְסַנְוֶרֶת

מִבֵּין רְסִיסֵי לְבֵנָה,

עַל מִגְדַּל בַּנְק מֵעֵין וֶרֶד

עוֹרֵב מְעוֹפֵף קָרָא.

 

בִּשְׁלֹשָׁה גְּשָׁרִים הִגִּיעוּ

מְכוֹנִיּוֹת אֶל בֵּית מֶרְחָץ,

פַּעֲמוֹן בִּכְנֵסִיָּה הֵרִיעַ,

חַשְׁמַלַּאי שָׁם כְּלוּלוֹת עָרַךְ.

וְכָאן כֹּה שָׁקַט עַל הַגֶּבַע,

הָרוּחַ יְרַעְנְנֵם.

לֹא שְׁרִיקָה, לֹא קְרִי לֹא צֶוַח,

רַק יַתּוּשׁ בּוֹדֵד זִמְזֵם.

 

הָעֵשֶׂב שָׁם יְמַעֲכוּהוּ

תָּמִיד בִּמְקוֹם מוֹשָׁבָם,

בִּכְתָמִים שְׁחוֹרִים הִכְתִּימוּהוּ

בִּשְׁיָרֵי מְזוֹן בְּנֵי אָדָם.

פָּרוֹת בִּלְשׁוֹנָן בְּלַהַט

הַמָּקוֹם הַזֶּה נִגְּבוּ.

כֻּלָּם זֹאת לָמְדוּ לָדַעַת,

הַשְּׁנַיִם זֹאת לֹא לָמְדוּ.

 

חוֹל כִּסָּה שָׁם כָּל שַׁעַל,

בִּדְלֵי סִיגָרִיּוֹת, מַזְלֵג,

בַּקְבּוּק דְּחָקוֹ חַרְטוֹם נַעַל

הִשְׁחִיר בְּצַד הַרְחֵק.

לְקוֹל גְּעִיָּה מִתְקָרֶבֶת

הֵם בַּשִּׂיחִים יוֹרְדִים

וּמִתְפַּזְּרִים הֵם בְּשֶׁקֶט,

כְּפִי שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים.

 

בְּמִדְרוֹנִים שׁוֹנִים יֵרֵדוּ

וְיִקְרֶה גַּם בִּמְצֻדָּד,

הַשִּׂיחִים חוֹסְמִים אֶת הַדֶּרֶךְ

וּפוֹנִים לָהֶם דֶּרֶך מִיָּד.

הִחְלִיקָה בְּדֶשֶׁא הַנַּעַל,

מַיִם הִבְרִיקוּ מוּלָם.

אֶחָד – אֶל מִשְׁעוֹל יַעַל

אַחֵר יָבוֹא לַאֲגַם.

 

חֲתֻנּוֹת אֲחָדוֹת הָעֶרֶב

(נִדְמֶה כִּי שְׁתֵּי חֲתֻנּוֹת),

בְּדֶשֶׁא נָע שְׁתִי וָעֵרֶב

שְׁלַל חֻלְצוֹת וּשְׂמָלוֹת.

שְׁקִיעָה כְּבָר דָּעוֹךְ הִתְחִילָה,

מָשְׁכָה עֲנָנִים בַּסָּךְ.

אֲדָמָה אֵד הִבְהִילָה

וּפַעֲמוֹן לֹא שָׁכַךְ.

 

אֶחָד נֶאֱנָח כּוֹשֵׁל בֶּרֶךְ,

עִם סִיגָרֹנֶת – שֵׁנִי,

יָרְדוּ מִגִּבְעָה הָעֶרֶב

מִשְּׁנֵי מִדְרוֹנִים שׁוֹנִים.

הַגִּבְעָה בֵּינֵיהֶם הִפְרִידָה,

הַמֶּרְחָק גָּדַל עִמָּם,

אַךְ פִּתְאֹם אֲיֻמָּה הֶחְרִידָה

הָאֲוִיר זַעֲקָתָם.

 

שׂוֹחִים פִּתְאֹם נִקְרְעוּ פֶּרֶא,

נִקְרְעוּ הַשִּׁיחִים,

כְּאִלּוּ פִּתְאֹם הִתְעוֹרֵרוּ,

חֲלוֹמָם נִמְלָא יִסּוּרִים.

הַשִּׁיחִים נִקְרְעוּ בְּנַהַם,

כְּאִלּוּ נִפְתְּחָה אֲדָמָה –

עַל כָּל אֶחָד קָמוּ שְׁנַיִם

עִם בַּרְזֶל רוֹחֵשׁ בְּיָדָם.

 

אֶחָד קַרְדֹּם הִכָּהוּ

וְנִשְׁפַּךְ כְּסֵדֶר דָּמוֹ,

אַחַר הַלֵּב בְּחָזֵהוּ

נִתְפַּלֵּץ עַצְמוֹ.

הָרוֹצְחִים גָּרְרוּ גּוּפוֹתַיִם,

דָּמִים עַל יָדַיִם נָזְלוּ,

הִשְׁלִיכוּם לָאֲגַם לַמַּיִם,

וְשָׁם הֵם שׁוּב נִפְגְּשׁוּ.

 

עוֹד מְגַשְּׁשִׁים הִגִּיעוּ

אֶל סְעֻדַּת חַג חֲתָנִים,

בְּשׂוֹרַת אֵימִים כְּבָר הֵבִיאוּ

אֶל כִּכַּר הָעִיר הָרוֹעִים.

עֶדְרֵי עֲנָנִים בְּדַלֶּקֶת

עָמְדוּ זוֹהֲרֵי לֶהָבוֹת.

בַּשִּׂיחִים עָמְדוּ וְלִקֵּקוּ

אֶת הַדָּם הַפָּרוֹת.

 

חַשְׁמַלַּאי רָץ בְּמִדְרוֹן הוּא,

חֲתָנוֹ רָץ אַחֲרָיו,

כַּלָּה בִּפְרָחִים נָדוֹנָה

אֶת זַעֲמָהּ לֹא עָצְרָה.

זְקֵנָה בִּשְׂמִיכָה מְכֻרְבֶּלֶת

לְפָנֶיהָ פַּס אָרִיג סוֹבְבָה,

חֲתֻנָּה שִׁכּוֹרָה מְבֹהֶלֶת

רָצָה עִמָּם לַגִּבְעָה.

 

עֲנָפִים תַּחְתָּם הֶחְרִיקוּ,

הֵם נִשְּׂאוּ רְדוּפֵי פַּחְדָּם,

פָּרוֹת לִגְעוֹת לֹא הִפְסִיקוּ,

וּמִהֲרוּ אֶל אֲגַם.

פִּתְאֹם נִתְגַּלָּה בָּרֶקַע

(הָאֲוִיר צָלוּל הָיָה) –

הִשְׁחִיר הַחֹר בַּיָּרֶקֶת

כְּפֶתַח לַאֲפֵלְיָה.

 

מִי יִמְשֵׁם מִן הַמַּיִם

מִקַּרְקָעִית הָאֲגַם?

הַמָּוֶת עֲלֵיהֶם כְּמַיִם

מַיִם מָלְאוּ כְּרֵסָם.

בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה – מָוֶת,

בְּגִבְעוֹל חוֹבֵק גְּדֵרָה,

בְּדַם הַמְלֻקַּק-מָוֶת

מָוֶת הוּא בְּכָל פָּרָה.

 

מָוֶת בְּמִרְדַּף אֵין תּוֹעֶלֶת,

(רְדִיפָה אַחַר גַּנָּבִים),

חֲלָבָן שֶׁל פָּרוֹת אֵלֶּה

עַתָּה כְּדָם יַאְדִּים.

מָוֶת בְּקָרוֹן מָאְדֶּמֶת,

בִּנְתִיבוֹת אֲדֻמּוֹת,

בִּמְכָלִית דּוֹמֶמֶת,

יְלָדִים אֲדֻמִּים לְהַשְׁקוֹת,

 

מָוֶת בְּקוֹלוֹת. בְּמַבַּט עַיִן,

מָוֶת מְלֹא צַוָּארוֹן,

הָעִיר תְּשַׁלֵּם כִּפְלַיִם:

מָוֶת הִכְבִּיד מַשָּׂאוֹ.

לֹא לִשְׁכַּב לָהֶם כָּאן לָנֶצַח,

אֵיךְ הָעַצְבוּת לִבְלֹם?

אִם בְּיוֹם הַכְּלוּלוֹת רֶצַח –

חָלָב יֵהָפֵך אָדֹם.

 

הַמָּוֶת לֹא שֶׁלֶד מַדִּיחַ

עִם חֶרְמֵשׁ חַד בִּטְלָלִים –

הַמָּוֶת הוּא אוֹתוֹ שִׂיחַ

בּוֹ כֻּלָּנוּ עוֹמְדִים.

אֵין זֶה בְּכִי, קִינַת אֵבֶל,

אֵין זֶה שְׁחוֹר שֶׁל סוּדָר,

מָוֶת קְרִיאַת עוֹרֵב הוּא,

בַּנְק אָדֹם בְּכִכָּר.

 

כָּל הַמְּכוֹנוֹת הֵן מָוֶת,

מָוֶת – בֵּית סֹהַר וָגַן,

כָּל הַגְּבָרִים הֵם מָוֶת,

וַעֲנִיבוֹתֵיהֶם גַּם,

בְּשִׁמְשׁוֹת בֵּית מֶרְחָץ – מָוֶת,

בִּכְנֵסִיּוֹת וּבְבָתִּים,

הַכֹּל שֶׁעִמָּנוּ הוּא מָוֶת

מִשּׁוּם שֶׁאֵין הֵם רוֹאִים.

 

הַמָּוֶת הוּא כֹּחוֹתֵינוּ,

הָרָעָב וְהַצָּמָא,

הַמָּוֶת הוּא בְּעוֹרְקֵינוּ,

הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה.

לֹא נֵצֵא עוֹד כְּפִי שֶׁיָּצָאנוּ

לַגִּבְעָה. בְּבָתֵּינוּ אוֹרִים.

אוֹתָם אֵין רוֹאִים לֹא אָנוּ,

אוֹתָנוּ הֵם אֵין רוֹאִים.

 

שֶׁן אֲרִי, יָקִינְתּוֹן, וֶרֶד,

לִילָךְ, פִּיּוֹן, גֶּרַנְיוֹן – –

עַל אֲרוֹנָם נוֹרָא עוֹפֶרֶת

וֶרֶד, נַרְקִיס, יָקִינְתּוֹן,

חֲבַצֶּלֶת עִם רֵיחוֹתֶיהָ

הַפְּרָאִים וְהַמְּשַׁכְּרִים,

דָּלִיּוֹת חַרְצִית, אוֹרְכִידֵיאָה,

וְרָדִים וְצִפָּרְנִים.

 

אוֹתָם אֶל הַחוֹף שְׂאוּ נָא,

בִּידֵי שָׁמַיִם לְהַפְקִידָם,

לַנָּהָר אוֹתָם שִׁלְחוּ נָא,

הוּא לַיְעָרוֹת יַשִּׂיאֵם.

אֶל פִּלְגֵי-יַעֲרוֹת-אֹפֶל

אֶל בָּתֵּי אֹפֶל שֶׁל יְעָרוֹת

אֶל בִּצּוֹת מֵתוֹת שֶׁל פּוֹלֶסְיָה

אַל בַּלְטִיקָה – לִגִבְעוֹת.

 

גְּבָעוֹת הֵן שַׁחֲרוּתֵנוּ,

נִרְדְּפָה, בְּלִי לְהַכִּיר,

גְּבָעוֹת הֵן מְאַת רְחוֹבוֹתֵינוּ,

הֲמוֹן תְּעָלוֹת בָּעִיר.

גְּבָעִים – גַּאֲוָה וּמַכְאוֹב הֵם

גֶּבַע הוּא קְצֵה אֲדָמָה.

כְּכָל שֶׁתַּעֲלֶה בַּגֹּבַהּ,

יַרְחִיקוּ הֵם בָּרָמָה.

 

גְּבָעוֹת הֵן יִסּוּרֵינוּ

אַהֲבָתֵנוּ – הַגְּבָעוֹת.

גְּבָעוֹת – זְעָקָה, בִּכְיֵנוּ

הוֹלְכוֹת וְחָזֹר הוֹלְכוֹת.

פַּחְדֵּנוּ, גַּעְגּוּעֵינוּ,

אוֹר אֵינְסוֹף כְּאֵבִים,

צַעֲרֵנוּ, חֲלוֹמוֹתֵינוּ,

כָּל זֶה אֶצְלָם בְּשִׂיחִים.

גְּבָעוֹת – נֶצַח תְּהִלָּתֵנוּ,

תָּמִיד מִמּוּל עוֹמְדִים,

מִיָּמִין מֵעִנּוּיֵנוּ,

גְּבָעוֹת – מֵאִתָּנוּ גְּבוֹהִים.

שִׂיאֵיהֶם תָּמִיד נִרְאִים הֵם

בְּיָם אֲפֵלַת אֲפֵלוֹת.

הַיּוֹם, תְּמוֹל כְּמִיָּמִים יָמִימָה

אָנוּ נָעִים בְּמִדְרוֹנוֹת.

הַמָּוֶת – רַק מִישׁוֹרִים הוּא.

הַחַיִּים – גְּבָעוֹת, גְּבָעוֹת.

 

 

 

עזרא זוסמן (1973-1900) היה משורר ועורך, מתרגם ומבקר תיאטרון, איש רגיש מבחינה ספרותית מאין כמותו. הוא ראה את כישרונו הגדול של יוסף ברודסקי (1996-1940) הרבה לפני שבמערב הבחינו בכך. זוסמן מיהר אפוא ב-1969 להעניק לנו תרגום ליצירותיו המוקדמות של המשורר הזה בספר בשם "עקֵדת יסאַק" (הוצאת "עקד").

 

בספר הוא מתרגם מן השִׁירות הארוכות והגדולות של ברודסקי, המתכתבות עם גדולי השירה בדורות במערב, כמו "אלגיה גדולה לג'ון דון", "לזכרו של ט.ס. אליוט" וכמובן מביא מִקטעים מהפואמה היהודית-נוצרית-רוסית הגדולה "יסאַאַק ואברהם", אשר מתוך דברי המבוא שלו ניתן להבין כי היא קשה עד מאוד לתרגום בשל אופייה הלשוני-ציורי-פיוטי. את השירים המחייבים הללו כתב ברודסקי הצעיר בהיותו בן 20 פלוס. זוסמן מנסה כאמור לעמוד על מורכבות שירתו הלנגוויסטית של ברודסקי הצעיר, בראותו בו כישרון אדירים חד-פעמי.

 

עוד מביא זוסמן ביוגרפיה קצרה של ברודסקי ובמרכזה הדיאלוג שלו עם השופטת הסובייטית אשר שלחה אותו לגלות ארכנגלסק, קרוב לחוג הקוטב הצפוני, כל זאת בשל היותו משורר "אוכל לחם חסד וחי חיי טפילות". ברודסקי כמובן מתעקש במשפט ואומר כי כתב שירים וחשב כי זה עשוי להועיל, אך ללא הועיל. הסובייטים שפטו אותו, ניסו לחנוק את שירתו הנובעת, ולבסוף גירשו אותו ב-1972 (שלוש שנים לאחר שיצא תרגומו של זוסמן בארץ) למערב. ברודסקי התיישב במישיגן שבארצות הברית, עבר לניו יורק, פרסם שירים ברוסית, פרוזה ודברי ביקורת באנגלית, ולבסוף זכה בפרס נובל לספרות.

 

בפואמה היפה והחרוזה "גבעות" יש עולם שלם הבנוי זוגות וצמדים, השוואות והנגדות, עקובים ומישורים. אלה החיים. חתונות ושמחות, וחתונות דמים ומיתות, ארץ ונהר, רצח וחדווה, בעלי חיים ונוף למול בני אדם המקלקלים אותו ומשחיתים אותו. קטסטרופה ושלווה פסטורלית, דם וחיי אדם, הכול בכול מכול. שניים שהם אחד, שנפרדים לאחד ואחד, וחוזרים לבסוף להיות שניים. איחוד והפרדה. והכול בקצב כל כך יפה ובהנגנה כל כך זורמת, עד שמתחשק לך בסיום השיר הארוך הזה, לחזור לראשיתו ולמשמע אותו שוב ושוב.

 

בזכות אנשים כמו זוסמן וברודסקי, אני תמיד נזכר למה בעצם התחלתי את המסע האישי הזה ברפּובּליקה של הבּלטריסטיקה.

 

 

רן יגיל