היא התמזגה עם כריות הספה, התרפקה עליהן בנוחות מעצבנת והן, כמו הכירו אותה מאז ומתמיד, נענו ברצון לחיטובי גופה. גל כעס עלה בו: איך זה שהן מרשות לעצמן להקיף את מותניה הלא־מוכרים בטבעיות רבה כזו? לעטוף את ירכיה? להיטמע בין רגליה?

הוא ישב על הכיסא. היא, מולו, התרווחה בספונטניות על הספה.

"אני אוהבת את המיני־בית שלך," אמרה בפשטות.

"מיני־בית?"

"מין בית," חייכה, "מינימלי, מיניאטורי, מינורי."

"כן," אמר בזעף, "לפעמים אני מרגיש שצפוף כאן מדי."

הוא העדיף לשבת על כיסא; כיסא יציב שאינו מתקמט, אינו מתרפס ואינו מתמוסס בחפץ לב למגע כל גוף היושב עליו.

"אבל הוא נעים," הוסיפה, "יש בו מין אווירה..."

היא התכופפה אל השולחן וחיבקה את ספל התה החם בשתי ידיה. הכריות מיהרו בעקבותיה להשלים את החסר ולמלא את החלל שנוצר מאחורי גווה.

"מין בית... מין אווירה..." חזר אחריה, "כמה 'מין' יש לך?!"

היא צחקה במבוכה, "כך אני מדברת כשאני נמצאת במקום חדש ולא מוכר..."

הוא לא הבין את צורת הדיבור שלה. איך היא יכולה לדבר בצורה כל כך משוחררת במקום חדש ולא מוכר? עבורו מין היה תהליך. תהליך מתמשך, כמו עבודות המחקר הרבות שעשה, של היכרות, של נגיעות הדדיות זהירות; גילוי אחר גילוי, הבנה אחר הבנה, התפשטות הדרגתית ובטוחה – עד ידידות, עד ידיעה, עד חשיפה שלמה.

הרדיו השמיע שיר מוכר. הבחורה הניעה קלות את רגליה בקצב המוזיקה. כריות הספה שלו ריקדו מול עיניו בכל תנועה שעשתה. כך בדיוק ראה אותן אמש בדמיונו; מתכנסות, מתכווצות... בזמן שהוא פורם את כפתורי חולצתה, מרפרף לאיטו על שדיה. מתרחבות, מתרווחות... בשעה שהוא מעסה את בטנה ומרחיב את מפשק ירכיה. מתרגשות, מתנגשות, מתרחשות.

הוא קם מהכיסא.

"יש משהו מיוחד שאת רוצה לשמוע?"

"מה שבא לך," ענתה תוך שהיא סוקרת בעיניה את החדר.

הוא חיטט בערימת התקליטורים וחיפש משהו שיתאים להרגשתו.

"האווירה כאן בחדר," שמע אותה אומרת בטון קליל, "היא... איך לומר... מאוזנת. השטיח, התמונות, התאורה, אפילו הספרים. הכול במינון נכון."

"רק הכיסא הזה..." המשיכה אחרי שהות קלה, "רק הכיסא הזה נראה כאן חריג."

שוב עלה בו כעס. לא די שהיא השתלטה על הספה ואילפה את הכריות לתנועותיה, עתה עוד הוסיפה טענות על הכיסא. הכיסא הישן והטוב.

היה זה כיסא עץ מסיבי בצבע חום כהה, בנוי קווים ישרים ופשוטים. מושב רחב, משענת גב גבוהה, רגליים עבות ומוצקות. הוא לא היה יפה במיוחד אבל נראה די טוב. כל חייו הכיסא הזה מלווה אותו: מבית הוריו, דרך חדרו במעונות ומשם לדירה הקטנה ששכר. ימים ולילות ישב עליו כשכתב את עבודת התזה, התמיד בכל הניתוחים והמחקרים. וגם היום, כשהוא כמעט כורע תחת נטל עבודת הדוקטורט, נתקל בקירות ומבוכים, הכיסא נשאר יציב – מעולם לא אִכזב, לא נשבר, לא התעקם ולא התכופף כהוא זה. כבר בילדותו אמרה עליו אימו, שסוג איכותי כזה כבר לא מייצרים היום.

הוא בחר את קונצ'רטו לכינור של שוסטקוביץ' וחזר לשבת על הכיסא.

"אני רגיל אליו," אמר תוך שידיו מלטפות את העץ הנוקשה, "ולמען האמת, אני די מחבב אותו."

"את זה," חייכה, "אני יכולה להבין."

המוזיקה התנגנה באיטיות כבדה ומונוטונית והרגיעה אותו. הוא לא נראה חריג. הוא היה בנוי היטב, מהסוג שנשים אוהבות. גבוה, כתפיים רחבות, ידיים עבות ומוצקות. בסך הכול היה די מרוצה מעצמו. כן, מידי פעם עלו אצלו מחשבות שעליו להרפות מהעיסוק השכלתני של עבודתו, להתרווח משעות הישיבה הממושכות על הכיסא

ולפנות זמן גם לעניינים אחרים בחיים, אך אלו נדחקו לרוב בשגרת חייו המוקפדת.

חריקות המיתרים נמתחו לאיטן בחדר. הצלילים הגבוהים והנמוכים התחלפו לסירוגין בהרמוניה צורמת ובלתי מובנת. הוא התבונן בבחורה היושבת מולו, נשענת על גב הספה ללא תנועה, ובכריות השותקות יחד איתה. דמות עצמו נשקפה לנגד עיניו בספה הקודרת ועוררה בו במפתיע רצון סוחף ממעמקים.

"רוצה לשתות עוד משהו?" שאל ברוך מסוים.

"לא, תודה," ענתה. "אפשר רק להחליף את המוזיקה הזאת?" הוסיפה כמעט בלחש.

כן, הוא רצה להחליף את המוזיקה, אבל הוא לא רצה לקום מהכיסא. גופו נמשך מטה והכבדות השתלטה עליו בנעימות מוכרת. הוא משך את גופו קדימה ואילץ את עצמו להתרומם. ניגש אל מדף התקליטורים, דפדף ביניהם באיטיות ובחר באחד.

המוזיקה החלה להתנגן, תחילה באוושה חרישית ולאט־לאט בעוצמה מתגברת.

הוא המשיך לעמוד במקום. בנשימה עמוקה אסף אליו הרבה אוויר, נתן למוזיקה לחדור אליו ולמלא אותו.

"מה זה?" שאלה בעניין.

"ואלס מספר 2," ענה כשעיניו עצומות וגופו מתנועע עם המוזיקה הקלה, "גם שוסטוקוביץ'... מזמן לא הקשבתי לזה," הוסיף בנימה מהורהרת.

הצלילים הגבוהים שנסקו מעלה־מעלה, הקיפו את החדר בנועם משחרר והפעימו בו שאיפות אווריריות. החלל הקטן התרחב והתמלא באינסוף אפשרויות חדשות ומרנינות. עיניה התעוררו וגופה החל להתנועע בקצב המוזיקה.

"בוא, שב," אמרה לו בטון כמעט מצווה, תוך שהיא מסמנת בידה על כרית הספה שלצִדה. הוא התבונן בה מהוסס – עדיין לא יכול לשבת על הספה אך כבר לא רצה לחזור אל הכיסא.

הוא המשיך להסתובב, נותן למוזיקה להוביל אותו. החדר נע סביבו; תחילה פסע מצד לצד במערבולת עדינה: בין הספה לכיסא, בין הכריות המרצדות לכיסא הדומם. אחר כך בקצב גובר: בין דמותה הרוטטת לכיסא, בין בטנה הרכה לכיסא, שפתיה הלחות – הכיסא. רגליו המשיכו לרחף בקצב הצלילים בקלילות מסחררת: פניה – הכיסא, צווארה – הכיסא; כתפיה, זרועותיה, אצבעותיה – הכיסא, הכיסא, הכיסא.

"איזה מין הליכה זאת? איזה מין הליכה זאת?" נדמה היה לו שהוא שומע את קולה מהדהד אליו ממרחק, נישא על גלי המוזיקה וחג איתם את הדרך עד אליו.

"מין הליכה..." קולו נבלע במעגלי הצלילים המתגברים, "מין הליכה כזאת..."