ברגע זה ידיי נחות על בר שיש צבעוני בצהריי היום בבית קפה תל-אביבי נעים, שמשמיע כבר במשך שעתיים את הסמית'ס, R.E.M, ושירים שונים תוצרת רוק קלאסי ופופ עדין באנגלית, בניחוח ניינטיז. כמעט בלתי אפשרי לדמיין שירו לכאן טילים לפני פחות משבוע, שהמדינה בוערת, ושהעולם ממשיך והסמית'ס מושמעים עדיין. גב ספרו החדש של כהן מביט בי, עם השורה האלמותית "לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם בַּצָּבָא".

 

"עמוד נוח" הוא ספרו החדש ביותר של כהן, אשר ראה אור באפריל האחרון, בהוצאת "קתרזיס", שדואגת להביא לקדמת הבמה משוררים צעירים ומקוריים. לפני שאערוך דיון מדוקדק בספר השירה של כהן, ברצוני להפנות תשומת לב לכך שזה אינו מצב מובן מאליו כי בעיתות מגיפות עולמיות ומלחמה הוצאה פרטית בתחילת דרכה בוחרת, שוב ושוב, לתת במה לספרי שירה. במיוחד כאשר מודפס עליהם "לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם בַּצָּבָא". כאשר המלחמה היא מצב תמידי, או שהקיום שלנו מוגדר מראש כמצב חירום שמעולם לא פסק, נמתחת מציאות שבה שירה כמו זו של אלפרד כהן היא הכרח ולא בחירה.

המהלך של כהן בספרו, והן מהלכה של הוצאת הספר קתרזיס, לא שונים מאד אחד מן השני: שניהם אמנים שמשתמשים בשיבוש. קתרזיס עושה את הלא מצופה, או אולי מה שנתפס כלא רווחי בימינו תקתקני הקפיטליזם והקופות, בעוד כהן מגביה תכנים מאמירות יומיומיות שחוקות לתוך ספר השירה שלו, וכך משמיע אותם שוב תוך הגברת קולם ושינוי קליטתם. אלפרד כהן ב"עמוד נוח" לוקח את המציאות ומגביר את הווליום שלה, מכוון בעדינות מחדש, מווסת ברגישות – לא הופתעתי לגלות שהוא מגיש רדיו. במידת מה הוא מגיש רדיו גם בספרו.

גם הבחירה הפיזית בכריכה של "עמוד נוח" כרוכה בבחירות מעניינות שאינן חפות מעניינו של הספר וחווית הקריאה בו. נדמה שהכחול אפרורי הכהה, שמזכיר במידת מה איזה ספקטרום צבעים בין לוקרים בחטיבה ובין ג'ינס, משרה אווירה מדויקת על הקו המטושטש בין מחנק ורוגע. כוכב הכריכה הוא ציור של מאוורר מסורבל שנותק מן החשמל, שמהווה הכנה מספקת לתחושות על השיבוש והמחנק שעולות בשיריו של כהן. החוויה היא שיכול היה להיות אחרת, אבל המצב הוא כזה: ללא אוויר, שכן המאוורר מנותק מהחשמל ומכל אנרגיה שטומנת בחובה פתרון ואפשרות לשינוי, למשב אוויר קל, לחמצן.

"עמוד נוח" פוקד על הקוראת לעמוד, אך דורש בנוחותה בו זמנית. זו באמת אמירה מבדרת לחלוטין שכהן מפנה את תשומת ליבה של הקוראת לאירוניה העצומה שבה. האם קיימת אפשרות שיפקדו עלייך לעמוד ותוכלי לעשות כן בנוחות? כותרת זו מהווה צעד ראשון בפואטיקה של אלפרד כהן בספרו, שמכוונן בעדינות את היומיום לכדיי חוויה שירית שמכריחה חשיבה אחרת על העולם המוכר. ונדמה לי שאולי זה הדבר שספרו של אלפרד כהן עושה הכי טוב: הביקורת בו, ותחושת המחנק הנגרמת מההתעמקות במוכר וההבנות החדשות שזו מייצרת, לא יכולות שלא לעורר תחושות קשות כלפי המציאות כפי שהיא. הכוונון המדויק של אלפרד כהן עורר בקריאה הטלת ספק במציאות כי הוא מוכיח את הבנייתה לא כדבר "טבעי", שיש בו מן הכורח, אלא מוכיח את היעשותה והיותה בלתי מקרית.

כהן מזכיר בכל עת את אותה מציאות אחרת שיכלה להיעשות לו רק היה המאוורר מחובר לחשמל. תחושת ההחמצה הזו מגולמת באופן עוצמתי ומכאיב בדמותו של מישל בן לולו, שעולה שוב ושוב ביצירתו של כהן, כתזכורת מטרידה להשלכות של תקלות ועוולות פוליטיות וחברתיות והופעתן המאוחרת והתגלמותן המחרידה, וביטויים בסובייקט:

 

"בן לולו

 

אם מישל בן לולו לא היה על סמים

באר שבע היתה אלופה

מישל בן לולו מדבר על עצמו בגוף שלישי

אם מישל בן לולו לא היה נכנס לכלא

לילדים שלו היה אבא ולא

המניאק הבן של זונה שהולך בקשי על הרגלים

אם מישל בן לולו לא היה משחק קלפים כל הלילה

הוא היה קם בבקר, כל בקר כמו בן אדם

ועוזר לאבא ולסבא שלו בחנות של המשפחה

אני מישל בן לולו דפקתי הקפה

בן לולו מצטט מסרט שאהב

ואין אדם חוץ ממני.

ילד שמקשיב."

 

אני חושבת שבספר השירה של כהן מתקיים ניצוץ מרתק במיוחד הטמון אולי בחתירה הז'אנרית בין שירה ופרוזה. חזרתו של בן לולו, למשל, המגלם בו את מה שיכל אולי להיות ואינו, שבה לקראת סוף הספר, בשיר "מישל בן לולו Take 2". באמצעות חזרות והמשכיות שיוצאות מן השירים עצמם, ומקבלות ביטוי בספר כולו, יוצר אלפרד כהן מציאות בדויה-לא-בדויה שעושר דומה לה מושג בעיקר בפרוזה.

המחשבה על "עמוד נוח" כאפוס ישראל פוסט-מודרני מולידה מספר מסקנות מעניינות הקשורות בשיבושים וחתרנות. תשומת הלב למרכיבי התמונה הישראלית חסרת המנוחה, המגולמת בדחיסות בצירוף השחוק "עמוד נוח", שאופיינית אולי למגיש רדיו, מתבטאת בהוויה הישראלית התלושה והמעורערת, קצת ישנה וקצת חדשה שהיא אותו קיום ממשי בין דרום תל-אביב לבאר שבע. הזמן והמקום בספרו של כהן גם מדויקים ומעוגנים במציאות וגם נדמים כרחבי ידיים, כוללניים, מופשטים. לכן זה ספר שירה שלו ניחוח אפי, שרק גורם לדובר השירי של כהן להיות טראגי יותר וזר. הגיבור של היצירה לא רוצה להיות בצבא, וזו הגבורה שלו. או שהוא נרקומן. המאבק הוא בכוחות המציאות הבלתי נסבלת והמזניחה, ואין אלים להיתלות בהם. גם אין חומות טרויה למוטט או אכילס מציל: יש מציאות מסלילה וכובלת, שיש לסדוק ולהטיל בה ספק, על מנת יפורקו החומות שלב אחר שלב, ויום אחד אולי יחובר המאוורר לחשמל, והאוויר יתבדר על מצחו של מישל בן לולו ואנחנו כולנו ננשום לרווחה.