מְקַנְאָה אָנֹכִי
מְקַנְאָה אָנֹכִי בַּנּוֹפִים אֲשֶׁר אָהַבְתָּ.
הַעֲבֵר אֵלַי חֵלֶק מֵאַהֲבָתְךָ אֲלֵיהֶם.
גַּם אֲנִי נוֹף.
הַבֵּט אֵלַי: גַּם אֲנִי מִדְרוֹן עִם חֹרֶשׁ-בָּר.
גַּם אֲנִי סוּף.
נְשֹׁם אוֹתִי:
גַּם מִמְּנִּי עוֹלֶה רֵיחַ עֵשֶׂב שָׂרוּף
בְּצָהֳרֵי יוֹם.
אַל תַּעֲבֵר מֶבָּטְךָ מֵעֵינַי אֵל הָאֲגַם.
גַּם עֵינַי צְלוּלוֹת.
אַל תִּשְׁעֶה מִמֶּנִי
אֶל קְרִיאַת הַתּוֹר.
הַקְשֵׁב
אֶל הַצִּפֳּרִים הַמִּתְחַנְּנוֹת בִּי אֵלֶיךָ.
בִּגְרוֹנִי מֵתָה חוֹחִית.
*
שיר זה אינו אופייני ליצחק שלו. הקורא הבקיא בכתביו של שלו מכיר היטב את נושאי שיריו העיקריים: הטבע, נופי הארץ ושירי האהבה-משפחה. שלו לא הרבה לכתוב שירים ארס-פואטיים, ובכך בולטותו הראשונה של שיר זה.
בולטות נוספת, שגורמת לשיר כמעט לרצד בעיני אוהביו של שלו, היא הימנעותו בשיר זה מחריזה ומשקל, ונדמה כי כמעט במתכוון הוא אינו עושה מאמצים לדייק ולייפות את מצלול המילים.
שיר זה פורסם בשלב די מתקדם בקריירה הספרותית של יצחק שלו, בספר שיריו החמישי משנת 1972 – "שמלת הריון" (הוצאת לוין-אפשטיין), וניכרת בשיר מעין תהייה פילוסופית על קריירה זו. השיר מציף חרדה נוראית של אמנים שעוסקים בהתבוננות בעולם ובתיאורו בדרכם הייחודיות ביצירותיהם. החרדה אליה אני מתכוון היא אותה תהייה תמידית של האמנים שמא הם אינם מתבוננים אל הקרוב והחשוב ביותר?
הפרשנות המיידית לשיר זה היא שאהובתו של המשורר מתחננת שיקדיש גם לה מתשומת לבו ומכוחותיו האמנותיים העזים. כאמור, פרשנות מיידית וכמעט בנאלית. אך אולי זו בכלל בתו של המשורר הדוברת אליו בשיר, שהרי עולה בשיר רומנטיקה, אך לא ארוטיקה מובהקת. ואפשר גם להציע קריאה מופשטת עוד יותר בשיר ולהציע שנשמתו של המשורר פונה אליו, וטוענת כלפיו כי מרוב התבוננות כלפי חוץ, שכח הוא לתת לפנימיותו ולהווייתו תשומת לב ואהבה.
נדמה שהשוני בסגנונו הפואטי של שיר זה (שבו שלו לא יצר חריזה ומשקל), וכן שונותו הנושאית העוסקת בממד הארס-פואטי במישרין, מעידים עד כמה השיר כמו עלה מתת המודע שהמשורר הדחיק לאורך השנים, וכעת הוא מתוודה על עצם קיומה בתודעתו.
השיר האוניברסלי הזה חושף צד עמוק וכואב, שמדגיש עד כמה טראגיים חיי האמן הבוחר להקדיש את מבטו אל נופי העולם ולעיין במצולות המחשבה, אך טובע בבהייותיו אלו וזונח את הקרוב אליו ביותר.
יהודה לייב ויטלזון