הנזירה הזקנה התעוררה עם הזריחה, וחשה כאב בכל אחד מפרקי גופה. היא נהגה להתעורר עם הזריחה מאז ימיה הראשונים במנזר, כדי לכרוע ברך על רצפת העץ הנוקשה ולהתפלל. קודם כל היא פתחה את התריסים. זה העולם שם בחוץ, תפוחים קטנים ירוקים ומחלות מדבקות. רצועות של אור נפלו ברחבי החדר, מספיגות את רקמת העץ של הרצפה בזוהר חום צהבהב עתיק, שדוגמתו והגוונים שלו מעניקים לה סיפוק עמוק כל כך, עד שהיא מוכרחה להסיט את מבטה, שלא להתמלא התלהבות ילדותית. היא כרעה ברך, בין קפלי כותנת הלילה הלבנה, מבד שכובס עד אין קץ, ונחבט במערבולות סבון שהותירו אותו סחוסי ונוקשה. והגוף שתחתיו, הדבר הארוך והשברירי הזה שאתו התנהלה בעולם, רובו חיוור כסיד, וידיים מוכתמות שוורידיהן בולטים, ושיער קצוץ אפור רך ופשתני, ועיניה הכחולות כפלדה – לא מעט בנים ובנות ראו בעבר את העיניים החודרניות האלה בחלומותיהם. היא הצטלבה, מלמלה את מילות התפילה. אמן, מילה עתיקה, מימי היוונית והעברית, אכן – היא נוגעת באמצע גופה כדי להשלים את צורת הצלב. הקצרצרה שבתפילות היומיומיות, ובכל זאת מחירה שלוש שנות מחילה, שבע אם טומנים את היד במים הקדושים לפני שמסמנים את הגוף. תפילה היא אסטרטגיה מעשית, רכישת יתרון זמני בשווקי ההון של החטא והסליחה.
היא מלמלה במסירות את תפילת הבוקר ונעמדה על רגליה. ליד הכיור, היא קרצפה את ידיה שוב ושוב בסבון חום גס. איך יכולות הידיים להיות נקיות, אם הסבון לא נקי? השאלה הזאת נכחה תמיד בחייה. אבל אם מנקים את הסבון בחומר הלבנה, במה מנקים את בקבוק המלבין? אם משתמשים באבקת קרצוף לניקוי בקבוק המלבין, איך מנקים את קופסת האג'אקס? לחיידקים יש אישיות. בחפצים שונים אורבים מיני איומים ערמומיים. והשאלות מתסבכות פנימה בלי סוף.
שעה לאחר מכן היא בצעיף ובתלבושת, יושבת במושב הנוסע של מסחרית שחורה שעושה את דרכה דרומה, אל מחוץ לאזור בית הספר ולאורך אוטוסטראדת הבטון המפלצתית אל תוך הרחובות האבודים, בנינים שרופים מפוזרים ונשמות שאינן שייכות לאיש. גרייס פאהי נהגה במכונית, נזירה צעירה בשמלה חילונית. כל הנזירות במנזר לבשו חולצות וחצאיות פשוטות, מלבד האחות אדגר, שקיבלה רשות מאם הבית ללבוש את הדברים הישנים עם השמות המסתוריים, הגלימה, החבק והברדס. היא ידעה שמספרים סיפורים אודות העבר שלה, על כך שהיא נהגה לסחרר את מחרוזת החרוזים הגדולים ולהצליף על פיהם של תלמידים בצלב מברזל. הכל היה אז יותר פשוט. הבגדים הונחו בשכבות, והחיים לא. אבל אדגר הפסיקה כבר לפני שנים להכות ילדים, אפילו לפני שהיא הזדקנה מכדי ללמד. היא ידעה שהאחיות סיפרו בלחישות חדווה על הקשיחות שלה, וחשו בושה והתפעלות גם יחד. הפגנת כוח כזו בגוף ציפורי של אישה, המדיף ריח סבון. אדגר הפסיקה להכות ילדים כשהשכונה השתנתה והפנים של תלמידיה הפכו כהים יותר. כל הזעם הצדקני התפוגג מנשמתה. איך היא יכלה להכות ילד שלא דומה לה?
"הגרוטאה הישנה זקוקה לכוונון", אמרה גרייסי. "את שומעת את הרעש הזה?"
"תבקשי מישמעאל שיבדוק".
"קו-קו-קו-קו".
"הוא מומחה".
"אני יכלה לעשות את זה בעצמי. אני רק צריכה את הכלים המתאימים".
"אני לא שומעת שום דבר", אמרה אדגר.
"קו-קו-קו-קו? את לא שומעת את זה?"
"יכול להיות שאני מתחרשת".
"אני אתחרש לפנייך, אחות".
"תראי, עוד מלאך על הקיר".
שתי הנשים התבוננו בנוף המגרשים הריקים, שנמלאו עם השנים ברבדים של הפרשות – אשפה המעידה על גיל הבית, הריסות המעידות על גיל המבנה ושלדי מכוניות מפורקים. תקופות רבות מרובדות בפסולת. העידן הנוכחי נקרא בשפה המשטרתית המבודחת "הציפור", קיצור של "שמורת הציפורים", מונח שבמקרה הזה התייחס לחלקת אדמה שישבה לה, מנותקת מהסדר החברתי. עשבים ועצים גדלו בינות לחפצים שהושלכו. היו שם להקות כלבים, פה ושם נראו נצים וינשופים. עובדי העירייה הגיעו למקום מדי פעם כדי לחפור באתר, ברדסי האימוניות שלהם התאימו בנוחות מתחת לקסדות, והם ניצבו בזהירות לצד מכונות האדמה העצומות, מחפרים ובולדוזרים ענקיים בצבעי דלעת-בוץ, כמו חיילים רגליים המשתרכים לצד שיירת טנקים מתקדמת. אבל הם עזבו די מהר, הם תמיד השאירו בורות חפורים למחצה, חלקי ציוד מפוזרים, כוסות פלסטיק, פיצה פפרוני. הנזירות הסתכלו על כל זה. היו שם רשתות של מזיקים, מכתשים מלאים בציוד שרברבות ולוחות גבס. היו שם תלוליות של צמיגים קרועים, שלתוכם השתרגו קנוקנות. עם השקיעה נשמעה שירת יריות מן הקירות הנמוכים של הבניינים ההרוסים. הנזירות ישבו במסחרית והסתכלו. בקצה המרוחק עמד מבנה בודד, בית מגורים חרב שקיר אחד שלו חשוף, במקום שבו נשען עליו פעם בניין אחר. הקיר הזה היה המקום שבו ישמעאל מונוז וצוות כותבי הגרפיטי שלו ציירו בסְפריי מלאך זיכרון, בכל פעם שילד מת בשכונה. מלאכים בכחול ובוורוד כיסו בערך חצי מגובה הקיר. שמו של הילד וגילו היו מוטבעים בתוך בועה מתחת לכל מלאך, לפעמים בצירוף סיבת המוות או הערות אישיות של המשפחה, וככל שהמסחרית התקרבה, אדגר יכלה הייתה לראות כתובות כמו "צהבת", "איידס", "מכות", "ירי ברחוב", "מחלות כלי דם", "חצבת", "הזנחה כללית" ו"ננטש בלידה – הושאר בפח זבל", "נשכח במכונית", "הושאר בשקית בערב חג המולד".
"שכבר יפסיקו עם המלאכים", אמרה גרייסי. "זה בטעם רע לגמרי. כנסייה מהמאה הארבע עשרה, לשם הולכים כדי למצוא מלאכים. הקיר הזה מפרסם את כל הדברים שאנחנו מנסות לשנות. ישמעאל צריך לחפש ולהדגיש את הדברים החיוביים. בתי המגורים, הגינות הקהילתיות שאנשים שותלים. הבתים החדשים נחמדים, הם נקיים. כאן, מעבר לפינה, אנשים רגילים הולכים לעבודה, הולכים לבית הספר. חנויות וכנסיות".
"הכנסייה הבפטיסטית של הכוח האדיר".
"זאת כנסייה, זאת כנסייה. מה ההבדל? האזור מלא כנסיות. אנשים הגונים, עובדים. אם ישמעאל רוצה ליצור קיר, הוא צריך לפאר את האנשים האלה. להיות חיובי".
אדגר צחקה בתוך גולגולתה. דרמת המלאכים הזאת גרמה לה להרגיש שהיא שייכת לכאן. המוות הנורא שהמלאכים האלה ייצגו. הסכנה שארבה לכותבי הגרפיטי. בקיר הזיכרון לא היו יציאות חירום או חלונות, והכותבים היו צריכים לגלוש מהגג בעזרת חבלים או לדלג על פיגומים מאולתרים כשציירו מלאך בקומות הנמוכות. ישמעאל דיבר על קיר דומה למען ציירי גרפיטי מתים, וחשף את החיוך המסטול שלו.
"והוא משתמש בוורוד לילדות ובכחול לילדים. זה ממש מעצבן אותי".
"יש גם צבעים אחרים", אמרה אדגר.
"ברור, הדגלונים שהמלאכים נושאים מעלה. סרטים גדולים בשמים. זה גורם לי לרצות להקיא ברחוב".
הן עצרו ליד מנזר הגברים על מנת לאסוף מזון לחלוקה לנזקקים. המנזר פעל בתוך בנין לבנים ישן, שהיה ספון בין מבנים שנאטמו בלוחות עץ. שלושה נזירים בגלימות אפורות וחגורות חבל עבדו בחדר הכניסה, והכינו את המשלוח היומי. גרייס, אדגר והאח מייק נשאו את שקיות הניילון אל המכונית שבחוץ. מייק היה כבאי לשעבר והיו לו זקן שמנוני וקוקו דקיק. הוא נראה כמו שני בחורים נפרדים, מקדימה ומאחור. בפעם הראשונה שהנזירות הגיעו לכאן, הוא הציע לשמש להן מדריך, נוכחות מגן, אבל אדגר סירבה בתקיפות. היא האמינה שהתלבושת שלה והצעיף סיפקו די הגנה. מעבר לרחובות דרום ברונקס האלה, אנשים אולי מביטים בה וחושבים שהיא מתקיימת מחוץ להיסטוריה ולמהלך הזמן. אבל בתוך ערימת ההריסות האלה, היא הייתה דמות טבעית, היא והנזירים בגלימות. איזה דמויות התאימו יותר לעכברושים ולדבר?
אדגר אהבה לראות את הנזירים ברחוב. הם ביקרו את מי שלא יכלו לצאת מהבית, ניהלו מעון לחסרי בית, הם אספו מזון עבור הרעבים. והם היו גברים במקום שבו נותרו רק גברים מעטים. חבורות של בני נוער, סוחרי סמים מזוינים – אלה היו הגברים ברחובות הסמוכים. היא לא ידעה לאן נעלמו האחרים, האבות, שחיו עם המשפחה השנייה או השלישית שלהם, חבויים בבתי מחסה או ישנים מתחת לאוטוסטראדה בקרטונים של מקררים, קבורים בקבר אנונימי בבית הקברות שבאי הארט.
"אני סופר זני צמחים", אמר האח מייק. "יש לי ספר שאני לוקח איתי לחלקות".
גרייסי אמרה, "אתה נשאר בשוליים, נכון?"
"הם מכירים אותי בחלקות".
"מי מכיר אותך? הכלבים מכירים אותך? אלה כלבים חולי כלבת, מייק".
"אני פרנציסקני, טוב? אני מסוגל להבעיר ציפורים באצבעי".
"תישאר בשוליים", אמרה לו גרייסי.
"אני פוגש שם כל פעם ילדה אחת, אולי בת שתיים עשרה, בורחת ממני כשאני מנסה לדבר אתה. יש לי הרגשה שהיא גרה בין ההריסות. תתעניינו".
"בהחלט", אמרה גרייסי.
כשגמרו להעמיס את המסחרית, הן נסעו בחזרה ל"ציפור" כדי לסכם את העניינים עם ישמעאל ולאסוף חלק מאנשי הצוות שלו, שיעזרו להם לחלק את המזון. איזה עניינים היו להם עם ישמעאל? הם נתנו לו רשימות שבהן פורטו מיקומים של מכוניות נטושות בצפון ברונקס, במיוחד לאורך נהר הברונקס, שהיה חביב על גנבי מכוניות צעירים כאתר נטישה של מכונית אחרי שכבר כמעט פירקו אותן לגמרי וריסקו להן את הצורה. מכוניות כמעט מפורקות לגמרי, חרבות, מופקרות שאיש כבר לא רצה.
ישמעאל שלח את הצוות שלו לאסוף את שלדות המכוניות ואת החלקים שנותרו בהן ולא נעקרו. הם השתמשו במשאית גרר קטנה שהייתה לה כננת גררה שלא ממש עבדה, וסמלים של סולז-אין-הל היו מרוססים בגראפיטי על תא הנהג, על משטח ההובלה ועל מגני הבוץ של הגלגלים. חלקי המכוניות היו מובלים לכאן, לחלקות, כדי שישמעאל יעריך אותם ויקבע מחירים, ואחר כך נשלחים למפרקי מתכות בחלקים הנידחים של ברוקלין. לפעמים היו בחלקות ארבעים או חמישים גופות מבותרות של מכוניות, מוצגים מוזיאליים – מכוניות חבוטות מבותרות, נטולות גג, נטולות דלתות, חלונות חרוצים לעומק, כמו לילות זרועי כוכבים בהרים.
כשהמסחרית התקרבה לבניין, אדגר גיששה מתחת לגלימה שלה בחיפוש אחרי כפפות הלטקס שהיא שמרה תחובות בחגורה.
לישמעאל היו צוותים של מאתרי מכוניות, שנהגו לסרוק את המחוזות השונים, כשהם שמים לב במיוחד לרחובות הקודרים שמתחת לגשרים ותעלות המים. מכוניות מפוחמות, מכוניות הפוכות על גגן, מכוניות שהיו בהן גופות, מתים עטופים בווילונות אמבטיה, מוכנות לחילוץ בתוך גבולות העיר. הכסף שהוא שילם לנזירות עבור מאמצי האיתור שלהן, הועבר לנזירים ושימש לקניית מצרכים.
גרייס החנתה את המסחרית, המכונית השמישה היחידה שנראתה בסביבה. היא הצמידה את קולר הפלדה המצופה ויניל להגה המכונית, והכניסה את המוט למנעול. באותו זמן, אדגר דחסה את כפות ידיה לתוך כפפות הלטקס, וחשה בביטחון החשאי שמעניקים חפצים סינתטיים, פלסטיק מוגמש נצמד, מגן כנגד איומים אורגניים, קילוח דם או מוגלה וכנגד הישויות הוויראליות החבויות בתוכם, טפילים תת-מיקרוסקופיים בשריוני החלבון שלהם.
חלק מהקומות אוכלסו בפולשים. גם בלי לראות אותם, אדגר ידעה שהם שם. הם היו חברה של אביונים שהתקיימה ללא חימום, תאורה או מים. אלה היו משפחות גרעיניות עם צעצועים וחיות מחמד, מסוממים שיצאו בלילות לשוטט בנעלי ריבוק של אנשים מתים. היא ידעה מי הם בזכות ההזדהות, באמצעות עיכלם של מסרים שחלחלו אל הרחובות. הם היו מחפשי-מזון ומלקטים, ממחזרי אריזות, האנשים שסרקו את קרוניות הרכבת התחתית כשבידם כוסית נייר. והוגי דעות שהשתזפו בשמש על הגג, כשמזג האוויר היה נוח, וגברים שהוצאו נגדם צווי מעצר בגלל רשלנות מסוכנת ואדישות מושחתת ועבירות אחרות שהצריכו את ההגייה הוויקטוריאנית המעוגלת שבתי המשפט אימצו על מנת שתתאים לעיצוב הפנים. וזועקי דבר האל – את זה היא ידעה בוודאות – חבורה של טיפוסים כריזמטיים שקיפצו ובכו בקומה האחרונה, ממלמלים מילים ושאינן-מילים, וטיפלו בדקירות סכין באמצעות תפילה.
המפקדה של ישמעאל הייתה ממוקמת בקומה שלישית והנזירות מיהרו לעלות במדרגות. לגרייס הייתה נטייה להביט לאחור גם כשלא היה בזה צורך, לעבר הנזירה הבכירה שכל חלקיה הנעים גרמו לה כאב, ולמרות זאת היא שמרה על קצב לא רע, כשתלבושתה מלחששת במעלה המדרגות.
"מחטים על הרחבה", הזהירה גרייסי.
תיזהרי מהמחטים, אל תדרכי על המחטים, כלים כל כך ברורים של הזנחה עצמית. גרייסי לא הצליחה להבין למה המכורים לא מקפידים להשתמש במחטים נקיות. זה גרם לה לנפח את הלחיים בכעס. אבל אדגר חשבה על הפיתוי שבהליכה לגיהינום, בעקיצת האהבה האדמומית הזעירה של קלשון השפירית. כשאתה יודע שאתה חסר ערך, רק ההימור המציב את חייך מול המוות מסוגל להזין את יהירותך.
ישמעאל עמד על רצפת העץ המאובקת יחף, הוא לבש את מכנסי הכותנה הישנים שהיו מגולגלים כמעט עד לברך וחולצה צבעונית מחוץ למכנסיים, והוא נראה כמו איזה קובני חסר דאגות, מבוסס עד קרסוליו בעליצות בין הגלים.
"מה יש לכן בשבילי, נזירות?"
אדגר חשבה שלמרות הרושם המנוסה שהוא משרה, הוא די צעיר, אולי בראשית שנות השלושים שלו – זקן דליל, חיוך מתוק פגום בשיניים רקובות. חברי הצוות שלו עמדו מסביב ועישנו, לא בטוחים איזה תדמית הם רוצים להקרין. הוא שלח שניים מהם החוצה, כדי שישמרו על המסחרית ועל האוכל. אדגר ידעה שגרייסי לא סומכת על הילדים האלה. ציירי גרפיטי, אספני גרוטאות, קרוב לוודאי שהם גנבים קטנים, אולי גרוע מזה. רק ברחוב, בלי בית, בלי בית ספר. לאדגר הפריעה בעיקר האנגלית שלהם. הם דיברו אנגלית בלתי גמורה, רכה ומעומעמת, בלי סיומות מתאימות, והיא רצתה לדחוף עיצורים בכוח לתוך שמות הפעולה שלהם.
גרייסי הגישה לו רשימה של מכוניות שהן איתרו בימים האחרונים. פרטים, זמן, מקום, סוג הרכב, מצב הרכב.
הוא אמר, "אתן עושות עבודה טובה. האנשים האחרים שלי מאוד מרוצים מזה, אנחנו כבר שולטים בעולם".
מה הייתה אדגר אמורה לעשות, לתקן את הדקדוק וההגייה שלהם, של ילדים שסובלים מתת תזונה, חלקם חסרי הורים, חלקן בהיריון ברור – היו בצוות לפחות ארבע נערות. למעשה, זה מה שהתחשק לה לעשות. היא רצתה לקחת אותם לחדר עם לוח ולהפגיז את מוחותיהם באיות ובהגייה, פעלים יוצאים מהכלל, מתי משמיטים אותיות שורש ואיזה. היא רצתה לתרגל איתם שיעורים מתוך תקציר הדוקטרינה הקתולית, אמת או שקר, כן או לא, השלם את החסר. היא דיברה על זה עם ישמעאל והוא עשה מאמץ להעמיד פנים שזה מעניין אותו, הנהן בראשו שוב ושוב והבטיח במלמול צבוע שיחשוב על זה.
"אשלם לכן בפעם הבאה", אמר ישמעאל. "יש לי כמה דברים שאני עושה ואני צריך את ההון".
"איזה דברים?" שאלה גרייסי.
"אני מתכנן להכניס לכאן חימום וחשמל, וגם כבלים פיראטיים בשביל לצפות בניקס".
אדגר עמדה בקצה השני של החדר, ליד החלון הפונה לחזית וראתה מישהו זז בין עצי הצפצפה והאילנתה, בחלק הסבוך יותר של החלקות המכוסות פסולת בניין. ילדה באפודה גדולה מדי ומכנסי פסים מחטטת בין השיחים, אולי מחפשת משהו לאכל או ללבוש. אדגר התבוננה בה, ילדה גבוה וצנומה, עם מין אינטליגנציה פראית, הליכה ויציבה מלאות ביטחון – היא נראתה חסרת אונים אבל דרוכה, היא נראתה לא רחוצה אבל איכשהו נקייה לגמרי, טהורה ורעבה וזריזה. משהו בה הפנט את הנזירה, משהו קסום, חסד שהנחה אותה ותמך בה.
אדגר אמרה משהו, ובאותו רגע הילדה החליקה מבעד למבוך של מכוניות הרוסות ועד שגרייסי הגיעה לחלון היא לא הייתה יותר מעפעוף, אבודה בחורבות תחנת הכבאים הישנה.
"מי זאת הילדה הזאת?" שאלה גרייסי. "מי זאת שם בחוץ, מסתתרת מאנשים?"
ישמעאל הסתכל באנשי הצוות שלו ואחד מהם אמר משהו בקול רם, ילד זעיר בג'ינס מכוסים ברסיסי צבע, כהה עור וללא חולצה.
"אזמרלדה. אף אחד לא יודע איפה האמא שלה".
גרייסי אמרה, "אתה יכל למצוא את הילדה ואז להגיד לאח מייק?"
"הילדה הזותי להיות מהירה".
נשמע המהום של הסכמה.
"היא בורחת, הטיפשה הזותי".
צקצוקים חפוזים.
"למה אמא שלה הסתלקה?"
"היא כזותי מכורה. הם, את יודעת, ככה עושים הם".
אם תתנו לי ללמד אתכם לבנות משפטים נכונים, חשבה אדגר, אני אציל את חייכם.
ישמעאל אמר, "אולי אמא שלה חוזרת. היא להרגיש הרבה חרטה. את חייבת לחשוב טובות".
"אני חושבת", אמרה גרייס. "כל הזמן".
"אבל האמת היא שיש ילדים שיותר טוב להם בלי האמא או האבא שלהם. בגלל שהאמא או האבא שלהם מסכנים להם את הביטחון".
גרייסי אמרה, "אם מישהו מכם יראה את אזמרלדה, קחו אותה לאח מייק או תחזיקו אותה אצלכם, ואני מתכוונת שממש תחזיקו אותה, עד שאני אוכל להגיע ולדבר אתה. היא קטנה מדי כדי להיות לבד ואפילו כדי לחיות עם הצוות. האח אמר שהיא בת שתיים עשרה".
"שתיים עשרה זה לא כל כך קטנה", אמרה ישמעאל. "אחד מהכותבים הכי טובים שלי בגרפיטי, הוא בדיוק בן שתיים עשרה, פחות או יותר".
"מתי נקבל את הכסף?" שאלה גרייסי.
"בפעם הבאה, על בטוח. את יודעת, אני כמעט לא להרוויח כלום על הגרוטאות האלה. הרווח השולי שלי זעום לגמרי. אני שוקל להרחיב את העסק אל מחוץ לברוקלין. למכור את המכוניות שלי באחת המדינות המתפתחות האלה שמייצרות את הפצצה".
"מייצרות את מה? אני לא חושבת שהם מחפשים מכוניות מהזבל", אמרה גרייסי. "אני חושבת שהם מחפשים אורניום לייצור נשק".
"היפנים בנו את הצי שלהם מהקרונות של הרכבת העילית בשדרה השישית. את מכירה את הסיפור? יום אחד זה זבל ולמחרת זה מטוס שממריא מהסיפון. היי, אל תתפלאי אם הגרוטאות שלי להגיע לצפון, את יודעת, קוריאה".
אדגר שמה לב להבעה המגחכת של גרייסי. אדגר לא גיחכה. היא לא הייתה מסוגלת להתייחס לנושא הזה בקלילות. אדגר הייתה נזירה במלחמה הקרה, שפעם ציפתה את קירות החדר שלה בניירות אלומיניום כהגנה נגד נשורת גרעינית מהפצצות הקומוניסטיות. לא שהיא לא חשבה שמלחמה עשויה להיות מרגשת. היא נהגה לחלום בהקיץ, עורה מתכסה חידודין, וניסתה לשחזר את הרטט אפילו עכשיו, אחרי שברית המועצות התפוררה לרסיסים, כל אחת מהאותיות העצומות של שמה נפלה כמו פסלים קיריליים.
הן ירדו אל המסחרית, הנזירות ושלושה ילדים, וביחד עם שני הילדים שכבר היו ברחוב יצאו לדרך, לחלק את המזון, קודם כל אצל המקרים הקשים ביותר בשיכונים.
הם נסעו במעליות וצעדו במסדרונות ארוכים. מאחורי כל דלת סיפורי חיים שקשה לדמיין, עם עבר וזיכרונות, דג מחמד שוחה בקערות זכוכית מאובקות. אדגר היא שהובילה, וחמשת הילדים, בקבוצה מהודקת, מאחוריה, כל אחד מהם נושא שתי שקיות מזון, וגרייסי מאחור, נושאת מזון, מכריזה בקול את מספרי הדירות של האנשים ברשימה.
הם דיברו עם קשישה שחייתה לבדה, חולת סוכרת קטועת רגל.
הם ראו גבר חולה אפילפסיה.
הם דיברו עם שתי נשים עיוורות שגרו יחד וחלקו כלב נחייה.
הם ראו אישה בכיסא גלגלים שלבשה חולצת טריקו עם הכתובת "פאק ניו יורק". גרייסי אמרה שהיא בטח תחליף את האוכל שהביאו לה תמורת הירואין, החרא הכי מלוכלך שאפשר למצוא ברחוב. הצוות הסתכל בה בפנים חמוצות. גרייסי הבליטה את הלסת, צמצמה את עיני הבהירות והגישה לה את האוכל למרות זאת. הן התווכחו על זה, לא רק הנזירות, גם הצוות. האחות גרייס נגד כולם. אפילו האישה בכיסא הגלגלים לא חשבה שמגיע לה לקבל את האוכל.
הם ראו גבר חולה סרטן, שניסה לנשק את ידיה מכוסות הלטקס של האחות אדגר.
הם ראו חמישה ילדים קטנים מצטופפים במיטה, בהשגחתה של ילדה בת עשר.
הם חצו מסדרונות. הילדים חזרו למסחרית להביא עוד אוכל וחזרו ביחד, כקבוצה, למסדרון המואר באור מסמא.
הם דיברו עם אישה הרה שצפתה באופרת סבון בספרדית. אדגר אמרה לה שאם התינוקת תמות אחרי שיטבילו אותה, היא תגיע ישירות לגן עדן. זה הרשים אותה. אם הילדה בסכנה ואין כומר, אמרה אדגר, האישה בעצמה יכלה לערוך את ההטבלה. איך? תשפכי מים רגילים על המצח של התינוקת ותגידי 'אני מטבילה אותך בשם האב והבן ורוח הקודש'. האישה חזרה על המילים האלה בספרדית ובאנגלית וכולם הרגישו יותר טוב.
הם חלפו במסדרונות על פני מאות דלתות סגורות ואדגר חשבה על כל התינוקות האלה האבודים, בין גן העדן לגיהינום, אלה שלא הוטבלו, תינוקות בין העולמות, על סף גיהינום, והאל-תינוקות שהופלו, ענן קוסמי של עיסת עוברים מרחף בטבעות של שבתאי, או תינוקות שנולדו בלי מערכת חיסונית, ילדי בועה שגודלו על ידי מחשב, או תינוקות שנולדו מכורים – היא ראתה אותם כל הזמן, יילודים עם ראשי פקעות ותלות בקראק, הם דמו למשהו מהפולקלור הכפרי.
הם שמעו את האשפה נחבטת בקירות הפיר המוביל אותה למשרפה והם צעדו זה מאחורי זה, שלושה בנים ושתי בנות שהתלכדו עם הנזירות לגוף אחד, דמות לולבית שחלקיה הרבים נעים. הם ירדו במעליות וסיימו את החלוקה שלהם בקבוצה של בתים שלוחות עץ החליפו בהם את זכוכית החלונות של דלתות הלובי.
גרייסי החזירה את הצוות ל"ציפור" בדיוק כשאוטובוס התקרב. מה זה, מי היה מאמין? אוטובוס תיירים בצבעי קרניבל, עם שלט בתא שמעל לחלון הקדמי ועליו כתוב "דרום ברונקס הסוריאליסטית". גריסי התחילה להתנשם במהירות. כשלושים אירופאים, מצלמות תלויות על הצוואר, ירדו בביישנות אל המדרכה שלפני החנויות שנאטמו ובתי החרושת הסגורים ונעצו מבטים מעברו השני של הכביש לעבר הבתים ההרוסים שבאמצע הדרך.
גרייסי כמעט איבדה שליטה. היא הוציאה את ראשה מחלון המסחרית וצעקה: "זה לא סוריאליסטי. זה אמיתי, זה אמיתי. אתם הופכים את זה לסוריאליסטי כשאתם באים לכאן. אתם הסוריאליסטים".
נזיר רכוב על אופניים רעועות חלף על פניהם. התיירים התבוננו בו מדווש במעלה הרחוב. הם הקשיבו לצעקות של גרייסי. הם ראו גבר מתקרב ובידו שבשבות מופעלות בבטרייה למכירה, להבים בצבעים עזים נעוצים במקל, והוא החזיק תריסר כאלה או יותר ועוד כמה מציצים מכיסיו ותחובים מתחת לבית השחי שלו, להבי פלסטיק מסתחררים סביב – בחור שחור, מבוגר, בכיפה צהובה. הם ראו את האיש. הם ראו את סבך עצי האילנתה ואת התלולית המעוכה של המכוניות המרקיבות והם הביטו בחומה בגובה שש קומות שעליה מצוירים מלאכים ודגלונים מתנופפים מעל ראשיהם הכרוביים.
גרייסי צועקת, "זה אמיתי, זה אמיתי". צועקת, "בריסל היא סוריאליסטית. מילאנו סוריאליסטית. זה אמיתי. הברונקס אמיתי".
אחד התיירים קנה שבשבת וחזר לאוטובוס. גרייסי נסעה משם והמשיכה למלמל. באירופה הנזירות חובשות כיסויי ראש שנראים כמו ביתני נופש על שפת הים. זה סוריאליסטי, היא אמרה. פקק תנועה הלך והתגבש לא רחוק מה"ציפור". שתי הנשים ישבו, מחשבותיהן נדדו. אדגר התבוננה בילדים שהלכו הביתה מבית הספר, נושמים אוויר שעלה מהאוקיאנוס ונישא עם הרוח לרחוב הזה שבשולי היבשת. הילד שציפורני ידיו מלוכלכות נראה אחוז יגון. היא נהגה לחבוט בפרקי האצבעות של תלמידי כיתה ב' שלה בסרגל אם הידיים שלהם לא הבהיקו כמו מטבעות נוצצים של עשרה סנט.
מסביבם החלה גועשת מהומה, צפירות מיואשות וסירנות של משטרה והנהמה הדינוזאורית האדירה של צופרי הכבאיות.
"אחות, לפעמים אני תוהה למה את סובלת את כל זה", אמרה גרייסי. "מגיעים לך שקט ושלווה. את יכולה לגור באפ-סטייט ולעסוק בעבודות פיתוח בשביל המסדר. אני הייתי שמחה מאוד לשבת בגן ורדים ולקרוא ספר מתח, כש"אולד פפר" שרוע למרגלותיי". "אולד פפר" היה החתול של אם המנזר. "את יכולה לערוך פיקניק של צהרים על שפת בריכת המים".
אדגר חשה בתוכה את החיוך העגמומי, שצף אי שם סמוך לחך שלה. היא לא כמהה לחיים מחוץ לעיר. כאן זה העולם האמיתי, ממש כאן, הבית האמיתי של נשמתה, היא עצמה – היא ראתה את עצמה, הילדה המבועתת שמוכרחה להתייצב מול האימה האמתית שברחובות, כדי לרפא את תאוות ההרס שמקננת בתוכה. באיזה עוד מקום היא תוכל לעשות את מלאכתה אם לא מתחת לקיר האמיץ והמשוגע של ישמעאל מוּנוז?
פתאום גרייסי הייתה מחוץ למכונית. היא השתחררה מחגורת הבטיחות, יצאה מהמסחרית ורצה לאורך הרחוב. הדלת נותרה פעורה לרווחה. אדגר הבינה מיד. היא הסתובבה וראתה את הילדה, אזמרלדה, במרחק של חצי רחוב מגרייסי, רצה לעבר "הציפור". גרייסי נעה בין המכוניות בנעליים המגושמות שלה ובחצאית המרושלת שלה. היא רצה בעקבות הילדה בעיקול הרחוב, אל המקום שבו אוטובוס התיירים גווע בפקק תנועה. התיירים התבוננו בדמויות הרצות. אדגר הבחינה בהם מפנים בבת אחת את ראשיהם, שבשבות מסתובבות בחלונות.
כל הצלילים נאספו אל השמיים המתעמעמים.
היה נדמה לה שהיא מבינה את התיירים. אתה נוסע לאנשהו, לא בשביל המוזיאונים והשקיעות אלא בשביל ההריסות, שטחים מופגזים, בשביל הזיכרון המכוסה טחב של עינויים ומלחמה.
מכוניות של שירותי החירום הצטופפו במרחק של רחוב וחצי בערך. היא ראתה את הפועלים פותחים את המכסים ונוברים בתעלות התחתית בתוך ענני עשן חיוור, והיא מיהרה לומר תפילה, הפגנת תקווה, בקשת מחילה תלת שנתית. ואז החלו בוקעים מהאדמה ראשים וחזות, בלתי מזוהים, אנשים יוצאים לאוויר בלסתות מעוותות, התנשפויות תזזיתיות. קצר, שריפה ברכבת התחתית. במראה האחורית היא הבחינה בתיירים יורדים מהאוטובוס וצועדים על שפת הכביש, נערכים לצילום. וילדי בית הספר חולפים ברחוב, כמעט אדישים – הם ראו סרטים של הרג אמיתי בטלוויזיה. אבל מה היא מבינה, אישה זקנה שאוכלת דגים ביום שישי ומתגעגעת לתפילות בלטינית? היא שווה הרבה פחות מהאחות גרייס. גרייסי הייתה חיילת, לוחמת למען ערך האדם. אדגר הייתה סוג של סוכנת חשאית, שמגנה על מערך של חוקים ואיסורים. היא שמעה את יבבותיהן של מכוניות המשטרה שפעמו בלב התנועה שנעצרה וראתה מאה נוסעים מהרכבת התחתית יוצאים מן התעלות מלווים בפועלים שלבשו אפודים זוהרים והיא התבוננה בתיירים מצלמים וחשבה על הטיול שלה לרומא לפני הרבה שנים, לצורך לימודים והתחדשות רוחנית. היא עמדה הלומת רושם תחת הכיפות האדירות, והשתופפה בקטקומבות ובמרתפי הכנסיות, ועל זה היא חשבה כשהיא ראתה את הנוסעים עולים אל הרחוב, על הפעם שבה עמדה באולם תפילה תת קרקעי בכנסייה הפרנציסקנית ולא הייתה מסוגלת להסיר את עיניה מערימת השלדים שהייתה שם, תוהה מי היו הנזירים שבשרם היה זה שעיטר את עצמות כף הרגל ועצמות הירך והגולגולות, המון גולגולות בערימה בכוכים ובפינות נסתרות, והיא נזכרה איך חלפה בה מחשבת נקם על כך שאלה המתים שיקומו מן האדמה להלקות ולחבוט בחיים, להעניש את החיים על חטאיהם – מוות, כן, עטור ניצחון – אבל האם היא באמת רוצה עדיין להאמין בזה?
גרייסי נדחקה בחזרה אל מושב הנהג, מתוסכלת וסמוקה.
"כמעט תפסתי אותה. רצנו אל תוך האזור הסבוך של החלקות, ואז משהו משך את תשומת הלב שלי, האמת היא שנורא נבהלתי, בגלל עטלפים, לא האמנתי שזה קורה, עטלפים אמיתיים – כאילו, היונקים המעופפים היחידים בעולם?" היא חיקתה את תנועת הכנפיים שלהם באצבעות לועגות. "הם עפו פתאום למעלה מתוך בור מלא פסולת רפואית. תחבושות מרוחות בנוזלי גוף".
"אני לא רוצה לשמוע", אמרה אדגר.
"ראיתי, כאילו, מספיק מזרקים משומשים כדי להגשים את משאלת המוות של ערים שלמות. מאות על מאות של עכברים לבנים מתים שהגוף שלהם נקשה ושטוח. את יכלה להשליך אותם בקלות, כמו קלפים עם תמונות של שחקני בייסבול".
אדגר מתחה את האצבעות שלה בתוך הכפפות החלביות.
"ואזמרלדה נמצאת איפשהו שם, בתוך השיחים האלה והמכוניות הזרוקות. אני מוכנה להתערב איתך שהיא גרה בתוך מכונית", אמרה גרייסי.
"מה קורה פה? זה נראה כמו שריפה ברכבת התחתית".
"כן".
"מישהו מת?"
"אני לא חושבת".
"חבל שלא תפסתי אותה".
"היא תהיה בסדר", אמרה אדגר.
"היא לא תהיה בסדר".
"היא יכלה לדאוג לעצמה. היא מכירה את האזור. היא חכמה".
"עד שמשהו יקרה", אמרה גרייסי.
"היא בטוחה. היא חכמה. היא תהיה בסדר".
ובלילה ההוא, מתחת לשכבת השינה הראשונה והלא נינוחה שלה, אדגר ראתה שוב את נוסעי הרכבת התחתית, זכרים בורים, נשים בגיל הפוריות, כולם מוצלים מהתעלות המעושנות, נאחזים אלה באלה לאורך המסלולים, מובלים במעלה הסולמות אל הרחוב –אבות ואימהות, ההורים האבודים נמצאים ונאספים, בחולצות מרוטות וגופות דרוכים, מובלים אל פני השטח בעזרת דמות קטנה וחסרת פנים בעלת כנפיים בוהקות.
ומספר שבועות לאחר מכן, אדגר וגרייס חצו ברגל רחבה מכוסה רקב עלים בדרכן אל גדות נהר הברונקס, ליד גבולות העיר, במקום שבו הונדה חבוטה רבצה זנוחה בין השיחים, בלי לוחיות זיהוי, בלי צמיגים, חלונות שנעקרו בלי להשאיר סימן, עכברים מתרוצצים בתוך תא הכפפות, ואחרי שהן רשמו לעצמן את הפרטים של המכונית הנטושה וחזרו אל המסחרית שלהן, חשה אדגר תחושה נוראה, אחת מהתחושות האלה, המבשרות רע שנהגה לחוש בעבר הרחוק לפני שקרו דברים נוראיים, על תלמיד או הורה או נזירה אחרת, והיא חשה במערבולת של מידע ממסדרונות המנזר המאובקים או מחדר הציוד של בית הספר, שנדף ממנו ריח של עפרונות עץ ומחברות חיבור או מהכנסייה הצמודה לבית הספר, ידע אפל כלשהו, בעשן שריחף מתוך כלי הקטורת שטלטל נער המזבח, משום שדברים הגיעו אליה מתוך חריקות לוחות העץ של הרצפה וריח הבגדים, ומעילי הצמר הלחים של אנשים אחרים, משום היא שאפה ידיעות ושמועות ואסונות אל תוך נקבוביות הכותנה הצחות של בגדיה וצעיפה.
לא שהיא התכוונה לטעון שהיא מסוגלת לחיות בלי ספקות.
היא הטילה ספק והיא ניקתה. בלילה ההוא היא רכנה מעל הכיור שחדרה וניקתה את כל זיפיה של מברשת הקרצוף שלה בצמר פלדה טבול בחומר חיטוי. אבל זה רק חייב אותה להשקיע את בקבוק נוזל החיטוי בחומר חזק יותר מחומר החיטוי. ואת זה היא לא עשתה. היא לא עשתה את זה, משום שאפשר היה להמשיך כך לנצח. ואפשר היה להמשיך כך לנצח, משום שמדובר היה בשרשרת אינסופית. אפשר לראות איך הספק הופך למגפה שמתפשטת מעל למעטה החומר החיצוני אל תוך החלל המורם שבו מילים מהתלות אלה באלה.
בוקר נוסף, למחרת היום. היא ישבה במסחרית והתבוננה באחות גרייס מגיחה מהמנזר, ההליכה המתגלגלת, הרגליים הקצרות והגוף הריבועי, פניה של גרייסי הוסבו הצידה כשעקפה את המכונית מלפנים ופתחה את הדלת בצד הנהג.
היא נכנסה ואחזה בהגה, משירה מבט קדימה.
"טילפנו אלי ממנזר האחים".
היא שלחה יד אל הדלת וטרקה אותה. היא חזרה לאחוז בהגה.
"מישהו אנס את אזמרלדה והשליך אותה מהגג".
היא בהתה במנוע.
"אני יושבת פה וחושבת, את מי אני אהרוג?"
היא הביטה באדגר במבט חטוף, ואז שילבה מהלך.
"בגלל שאת מי אני אהרוג, זאת השאלה היחידה שאני יכלה לשאול את עצמי בלי להתפרק לגמרי".
הן נסעו דרומה דרך רחובות השכונה, בתי השיכון הבנויים לבנים מרוככים בעשן אור הבוקר. אדגר הרגישה את תחושת הזעם והכאב של גרייסי – היא התקרבה אל הילדה פעמיים או שלוש בשבועות האחרונים, דיברה איתה ממרחק, השליכה אל השיחים שביניהם עמדה אזמרלדה שקית עם בגדים. הן שתקו לאורך כל הדרך, כשהנזירה המבוגרת יותר מדקלמת בשתיקה את השאלות והתשובות מכתבים קתוליים מקובלים. עוצמתם של התרגילים האלה, שהיו סוג של תפילה עתיקת יומין, הייתה טמונה בקולות שהתלוו לקולה שלה, דורות של ילדים שנענו לתפילה, בהברות צלולות, כמו חליל פן, שהיה המוזיקה הצלולה של החיים. שאלות ותשובות. איזה דיאלוג עמוק מזה יכלו מוחות שפויים להמציא? היא הושיטה את ידה אל ידה של גרייסי שהייתה מונחת על ההגה והשאירה אותה שם למשך תקתוק דיגיטלי אחד של השעון על לוח המכוונים. מי ברא אותנו? אלוהים ברא אותנו. הפנים טהורות המבט האלה, כל כך מאמינות. מי הוא אלוהים? אלוהים הוא יישות עליונה, שבראה את כל הדברים. היא הרגישה עייפות בזרועותיה, זרועותיה היו כבדות ומתות והיא הגיעה עד לשיעור מספר 12. כשבקצה השמים הופיעו בנייני השיכון, חלונות עליונים שמטילים כתמי שמש היתוליים אל המשטח הכהה של חזית הבטון.
כשגרייסי סוף סוף החלה לדבר, היא אמרה: "זה עדיין שם".
"מה עדיין שם?"
"תשמעי את זה, תשמעי את זה".
"מה לשמוע?" שאלה אדגר.
"קו-קו-קו-קו".
ואז היא חלפה בנסיעה על פני בתי השיכון לעבר הקיר המצויר.
כשהגיעו לשם, כבר היה מצויר עליו מלאך במקום המתאים. הם ציירו לה עליונית ורודה, ומכנסיים בוורדרד ותכלת וזוג נעלי אייר ג'ורדן לבנות שהלוגו שלהן בולט – הטיפשה לא הפסיקה לרוץ, ולכן ישמעאל העניק לה נעלי ריצה. והילד הקטן, חואנו, עדיין היטלטל לו על חבל שהיה תלוי מהגג, מחוזק בגלגלת ששימשה אותם להרמת מכוניות על משטח ההעמסה של המשאית. ישמעאל ואחרים רכנו אל מעבר לאדן החלון, בניסיון לצעוק אליו, למטה, הוראות לאיות נכון, בעודו מיטלטל אל הקיר וממנו, מתאמץ להתקרב לקיר כדי לרסס את האותיות השלובות שסימלו את העידן המפואר והאבוד של גרפיטי בסגנון חופשי. הנזירות עמדו מחוץ למסחרית והסתכלו בילד מסיים את המילה המרוססת האחרונה ואז ראו אותו נאסף בבת אחת כלפי השמים ברוח החזקה.
אזמרלה לופז
בת 12
מוגֶנֶט בגן-הֶדן
הם התאספו בקומה השלישית וגרייסי צעדה אל תוך החדר החלול. ישמעאל עמד בפינה ועישן ג'וינט מסיגר. לנזירה לא היה מושג איך להתחיל, איך לדבר על הדבר חסר השם שמישהו עשה לילדה הזאת, שהיא קיוותה להציל. היא צעדה הלוך ושוב, היא אגרפה את כפות ידיה. הם שמעו את גניחות הפליטה של אוטובוס עירוני במרחק מספר רחובות משם.
"ישמעאל. אתה חייב לגלות מי האיש הזה שעשה את הדבר הזה".
"מה ת'חושבת שאני מריץ כאן? משטרת לוש אנגלס?"
"יש לך קשרים בשכונה, יותר מלכל אחד אחר".
"איזה שכונה? השכונה בכלל שם. כאן זה "הציפור". כל מה שאני יכול לעשות זה לצעוק על הילדים שיאייתו את המילים נכון על הקיר. כשאני לכתוב, עשינו את זה בקרונות של רכבת תחתית בחושך בלי לפספס אות".
"למי אכפת משגיאות כתיב?" שאלה גרייסי.
ישמעאל שלח אל אדגר מבט חשאי וחייך אליה חיוך מהוסס, מתוך עבר של הזנחה דנטלית. היא חשה חלשה ואבודה. עכשיו שהאימה הפכה קרובה, איך נתקיים? היא חשבה. הצל הענק שריחף ממעל התפוגג – אין עוד אובייקט ענק ששוגר לרקיע ונקרא על שמה של אלה יוונית במכתש פעמוני בחמש מאות לפני הספירה. מה פשר האימה עכשיו? רעש כלשהו, על המדרכה, קרוב מאוד לשם, גנב עם סכין או גמגום רעש המנוע של מכוניות שחולפות באקראי. מישהו שלוקח ממך את ילדך. פחדים נושנים שזומנו בשנית, הם יחטפו את הילד שלי, הם ייכנסו אלי הביתה כשאשן ויעקרו מתוכי את לבי בגלל שהם מנהלים שיחות עם השטן. היא הניחה לגרייסי לשאת את האבל והעייפות במהלך כל אותו יום וביום שלמחרת ובשבועיים או שלושה שאחר כך. אדגר חשבה שהיא עלולה לקרוס, לראות את העולם כפרץ של חומר חסר זהות שבמקרה יצר פה כוכב איזמרגדי ושם כוכב מת, וביניהם פסולת אקראית. שלוות התכנון הכביר נעדרה משנתה, צורה וגודל, הכוח שמאיים ומרגש. כשגרייסי והצוות הביאו מזון לשיכונים, אדגר חיכתה במכונית, היא הייתה הנזירה במסחרית, היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם אנשים שחיפשו סיבה למה שקרה לאזמרלדה.
אם הרחמים, התפללי עבורנו. שלוש מאות יום.
ואז החלו הסיפורים, מילים שחלפו מרחוב לרחוב, חולפות בין כנסיות לחנויות מכלת, פה ושם מסולפות קלות, מתורגמות בעיוות קל, אבל לא משונות לגמרי – היה ברור לגמרי שאנשים מדברים על אותו מקרה בלתי נתפש. וחלקם הלכו לראות וסיפרו לאחרים, מעוררים את התקווה הצומחת מתוך הדברים יוצאי הדופן.
הם התכנסו אחרי השקיעה במקום סחוף רוח בין מעברי הגשרים, שבעה או שמונה אנשים שנקראו לשם על ידי אחד או שניים, ואז שלושה אנשים שבאו בעקבות השבעה, ואז המון מכונס ושותק שהלך וגדל אבל עדיין הפגין יראת כבוד, מאתיים איש מצטופפים על אי תנועה בתחתית הברונקס, במקום שבו האוטוסטראדה מתקמרת מטה משוק הרציפים ורחבת הרכבת נמתחת לעבר המעברים, כל האומללות התעשייתית הזאת ששוברת את הלב ביופי המדכא ועצבני – משטחי ההעמסה שצימחו עשבים שוטים, וגשרי רכבת ישנים שהשתרעו מעל נהר הארלם, מגדל פיגומים בכל קצה, מתנדנד קלות לפעמים, כשהרוח מתעקשת.
הם נדחסו. הם באו והחנו את המכוניות שלהם, אם היו להם מכוניות, שישה או שבעה בכל מכונית, בחנייה נטויה על קצה המדרון או ברחובות הצדדים של בית החרושת, והם נדחסו אל אי התנועה בין הכביש המהיר לשדרה המכוסה חטטים, חשים ברוח הצוננת ונועצים מבטים אל מעבר לתנועה הנחפזת, אל שלט פרסומת שריחף באפילה – שלט פרסומת שניצב על פיגומים הרחק מעל גדת הנהר ואמור היה למשוך מבטים חפוזים של נוסעים ברכבות שחלפו על פניו ללא הרף, בדרכן מהפרברים הצפוניים אל עומק הכסף והפיטום של מנהטן.
אדגר ישבה מול גרייסי בחדר האוכל. היא אכלה את המזון שלה בלי לטעום אותו, משום שלפני הרבה שנים היא החליטה שהטעם לא חשוב. חשוב היה לרוקן את הצלחת.
גרייסי אמרה, "לא, בבקשה, את לא יכולה".
"רק כדי לראות".
"לא, לא, לא, לא".
"אני רוצה לראות בעצמי".
"זה צהובון. זה הסוג הכי גרוע של אמונה תפלה צהובונית. זה נורא. ממש ממש, איך קוראים לזה? ויתור מושלם, את מבינה? תהיי הגיונית. אל תוותרי על ההיגיון שלך."
"יכול להיות שהם באמת רואים אותה".
"את יודעת מה זה? אלה חדשות הלילה. אלה החדשות המקומיות של אחת עשרה בלילה, עם כל האייטמים המגוחכים שמוגשים ככה שתמשיכי לצפות במשך כל החצי שעה".
"אני חושבת שאני מוכרחה ללכת", אמרה אדגר.
"זה משהו לאנשים עניים, משהו שמאפשר להם להתמודד ולשפוט ולהבין אם הם מסוגלים, ואנחנו צריכות לראות את זה בהקשר כזה. העניים זקוקים להתגלויות, טוב?"
"אני חושבת שאת מפגינה התנשאות כלפי האנשים שאת אוהבת", אמרה אדגר ברכות.
"זה לא הוגן".
"את אומרת העניים. אבל בפני מי את רוצה שקדושים יתגלו? האם קדושים ומלאכים מופיעים בפני נגידי בנקים? תאכלי את הגזר שלך".
"אלה חדשות הלילה. זה ניצול נוראי של רצח מחריד של ילדה".
"אבל מי מנצל? אף אחד לא מנצל", אמרה אדגר. "אנשים הולכים לשם כדי לבכות, להאמין".
"החדשות קיבלו כל כך הרבה כוח, שהן כבר לא צריכות את הטלוויזיה או העיתונים. הן מתקיימות בתפישה של בני אדם. הן הופכות לאמיתיות, או כאילו אמיתיות, ואנשים חושבים שהם רואים את המציאות כשהם רואים משהו שהם ממציאים. אלה החדשות בלי אמצעי התקשורת".
אדגר אכלה את הלחם שלה.
"אני מבוגרת מהאפיפיור. מעולם לא חשבתי שאזכה בחיי להיות מבוגרת מהאפיפיור ואני חושבת שאני צריכה לראות את הדבר הזה".
"תמונות משקרות", אמרה גרייס.
"אני חושבת שאני צריכה לראות את זה".
"אל תתפללי לתמונות. תתפללי לקדושים".
"אני חושבת שאני צריכה ללכת".
"אבל את לא יכולה. זה מטורף. אל תלכי, אחות".
אבל אדגר הלכה. היא הלכה עם האחות השקטה והביישנית ג'ניס לאודרמילק, שהרכיבה גשר לתיקון הרווח בין שיניה. הן נסעו באוטובוס וברכבת התחתית וצעדו לאורך שלושת הרחובות האחרונים, והאחות ג'אן לקחה אתה טלפון נייד למקרה שיזדקקו לעזרה.
ירח כתום מוטרף היה תלוי מעל העיר.
אנשים באורן של מכוניות חולפות, מאות - מצטופפים על אי התנועה, המכוניות שלהם עומדות על העוקם ובאלכסון, בקרבה מסוכנת לתנועה הזורמת. הנזירות מיהרו לחצות את השדרה ונדחסו אל עבר אי התנועה והאנשים פינו להן מקום, גופות נלחצו הצידה על מנת לאפשר להן לעמוד בנוחות.
הן עקבו אחרי המבטים המהופנטים, המכורים, של הקהל. הן עמדו והתבוננו. שלט הפרסומת היה מואר בעוצמות שונות, כתמים עמומים, נורות אחדות שנשרפו ולא הוחלפו, אבל הרכיבים המרכזיים היו ברורים, מפל רחב של מיץ תפוזים שנשפך באלכסון, מהפינה הימנית העליונה לעבר גביע שהיה אחוז בפינה השמאלית התחתונה – ביד מושלמת של אישה לבנה, מלב הפרברים. עצי ערבה במרחק ונוף אגמים מעורפל הגדירו את המיקום החברתי. אבל המיץ הוא שריתק את העין, סמיך ועיסתי עם סומק חלוד, שהתאים לגוון המסעיר של הירח. ירח ארגמני. והטיפות המובחנות הראשונות מותזות אל קרקעית הגביע ומשפריצות לכל עבר, כל רסיס מעוטר בצורות שנדמה כי נוצרו בידי אומן. איזה עושר של מאמץ וטכניקה, בלי לחסוך בעידונים וגימורים – זה כמו, חשבה אדגר, הארכיטקטורה של כנסיות מימיי הביניים. ופחיות משפחתיות של מיץ תפוזים מפוזרות לרוחב תחתית השלט, מאה פחיות זהות, שהעיצוב שלהן והצבע וסוג האותיות שמוטבע בהן מוכרים כל כך שיש להן אישיות, החמידות הצוהלת של אנשים כתומים קטנים.
אדגר לא ידעה כמה זמן הן אמורות לחכות או מה בדיוק אמור לקרות. משאיות עמוסות מצרכים חלפו בנהמת הדמדומים. היא הניחה לעיניה לתעות לעבר הקהל. אנשי עבודה, היא חשבה. נשים עובדות, זבנים, חלק מהם אולי נוודים או פולשים לבתים אבל לא רבים, ואז היא הבחינה בקבוצה של אנשים שעמדו סמוך לחזית והסתדרו בדיוק על פי צורת החרטום של האי – הם היו האנשים הכריזמטיים מהקומות העליונות של בתי המגורים ב"ציפור", לבושים בעיקר בסחבות לבנות, נשים דמויות אמבט, גברים צנומים עם ראסטות. הקהל היה סובלני, היא לא. היא שמה לב שהיא מתוחה, מתחרטת שבאה, שומעת בראשה את קולה של גרייסי. מטוסים צנחו מתוך החשיכה לעבר נמל התעופה לה-גוורדיה, בוצעים את האוויר ברעמי המשנקים. היא והאחות ג'אן החליפו ביניהן מבטים עצובים. הן עמדו והתבוננו. הן נעצו מבטים מטופשים במיץ. אחרי עשרים דקות נשמע רחש, מעין רוח אנושית, ואנשים הביטו צפונה, ילדים הצביעו צפונה ואדגר התאמצה לפענח מה הם רואים.
הרכבת.
היא הרגישה את המילים לפני שהיא ראתה את האובייקט. היא הרגישה את המילים למרות שאיש לא הגה אותן. זה האופן שבו קהל אנשים מביא את הדברים לתודעה יחידה. ואז היא ראתה אותה, רכבת נוסעים רגילה, בצבעי כסף וכחול, לא מכוסה בגרפיטי, נעה חלקות לעבר הגשר המתרומם. הפנסים הקדמיים שלה שטפו את שלט הפרסומת והיא שמעה את הקולות מהקהל, נשימה חטופה שהפכה במהירות ליבבות וגניחות ובכי שנבע מתוך איזו התעלות כאובה חסרת שם. מעין זעקה שנפלטה, שאגה של אמונה חסרת מעצורים. משום שכשאורות הרכבת פגעו בחלק המעומעם של שלט הפרסומת, הופיעו פנים מעל האגם המעורפל, פניה של הילדה שנרצחה. תריסר נשים אחזו בידיהן בראשן, הן זעקו ומיררו בבכי, רוח, נשימת האל החולפת בינות למתקהלים.
אזמרלדה.
אזמרלדה.
אדגר חשה את גופה הלום. היא ראתה את זה, אבל רק בחטף, מהר מכדי לקלוט – היא רצתה שהילדה תופיע שוב. נשים הניפו בידיהן תינוקות לעבר השלט, לעבר המיץ הזורם, שירחץ אותם ויטביל בבושם ושמן. והאחות ג'אן דיברה אל תוך פניה של אדגר, אל תוך הקולות והרעים המצלצלים.
"הסתכלת עליה?"
"כן".
"את בטוחה?"
"נדמה לי", אמרה אדגר.
"ראית אותה פעם מקרוב?"
"אנשים בשכונה ראו אותה. כל מי שפה. הם הכירו אותה במשך שנים".
גרייסי הייתה אומרת, איזו זוועה. איזה מחזה מלא טעם רע. היא ידעה מה גרייסי הייתה אומרת. גרייסי הייתה אומרת, שזה רק הציפוי של השלט, פגם טכני שגורם לדימוי ממודעה קודמת שהנוכחית הודבקה מעליה, להופיע כשהוא מואר בדי אורות.
אדגר ראתה את גרייסי אוחזת בידיה בגרונה, מנסה לנשוף אוויר בתנועות מוגזמות.
האם היא צודקת? האם החדשות הפסיקו להיות תלויות בגורמים שנהגו לדווח אותן? האם החדשות החלו להמציא את עצמם באישוני העיניים של אנשים בעודם ערים ומדברים?
ומה אם אין מתחת למודעה הנוכחית מודעה קודמת? למה שתהיה מודעה מתחת למודעת מיץ התפוזים? הם בטח מסלקים את המודעות הקודמות.
האחות ג'אן אמרה: "מה עכשיו?"
הן חיכו. הפעם הן חיכו רק שמונה או תשע דקות לפני שרכבת נוספת התקרבה. אדגר זזה, היא ניסתה לפלס לעצמה את הדרך בעדינות בעזרת מרפקיה, ואנשים פינו לה מקום, הן ראו אותה – נזירה בתלבושת ארוכה וצעיף וגלימת חורף, שבעקבותיה אמתה, ביישנית במעיל מרופט וכיסוי ראש מניפה מעלה טלפון נייד.
הן ראו אותה וחיבקו אותה והיא הניחה להן לעשות זאת. הנוכחות שלה הייתה כוח מאשש, דמות מכנסייה אוניברסאלית עם סקרמנטים וקשרים סודיים בבנק – היא בחרה לעצמה אורח חיים של עניות, צניעות וצייתנות. הם חיבקו אותה ואחר כך הניחו לה לעבור והיא צעדה בלב החבורה הכריזמטית, נושאי הבשורה המתנודדים במקום, כשפנסי הרכבת הטילו את אלומותיהן לעבר השלט. היא ראתה את פניה של אזמרלדה מתגשמות מתחת לקשת שפע המיץ ומעל לאגם הפרברי הקטן והיו בהם קיום ואופי, משהו חי היה שם, בדימוי הזה, דמות מובחנת ובעל אישיות, יופי של ייצור תבוני – פחות משנייה של חיים, פחות מחצי שנייה והכתם היה שוב אפל.
היא הרגישה במשהו שנשבר בה. היא חבקה את האחות ג'אן. הן לחצו ידיים, הן החליפו חבטות ידיים עם הנשים עצומות הגוף שגלגלו את עיניהן לשמיים. הנשים ביצעו לחיצות יד כפולות חבטה משובחות, גלגלו מפיהן מילים ממוצאות, מלמולי טראנס. אדגר חשבה - הן שרות על דברים שמחוץ להזיות המוכרות. היא חבטה בחזהו של גבר באגרופיה. נדמה היה לה שהכל קרוב, מתנפץ עליה, עצבות ואובדן ותהילה ורחמים קודרים של אם קשישה וכוחה העמוק של קינה שגרמה לה להרגיש בלתי נפרדת מהמתנועעים והבלים, מוכי התדהמה שעמדו בלבה של התנועה הגואה - לרגע היא הייתה חסרת שם, מסורה בידי הפרטים של ההיסטוריה האישית, עובדה נוזלית וחסרת גוף, הנמזגת אל תוך הקהל.
האחת ג'אן אמרה, "אני לא יודעת".
"בטח שאת יודעת. את יודעת. ראית אותה".
"אני לא יודעת. זה היה צל".
"אזמרלדה על האגם".
"אני לא יודעת מה ראיתי".
"את יודעת. ברור שאת יודעת. ראית אותה".
הן חיכו עד שחלפו שתי רכבות נוספות. אורות נחיתה הופיעו בשמים והמטוסים שבו וצנחו לעבר המסלול שמעבר למים, טיסה נוספת אחת לרבע שעה, הנהמות השבות ועולות, חופפות ויוצרות רעש בלתי נפסק והאוויר נמלא סירחון של דלק מעושן. הן חיכו לעוד רכבת אחת.
איך מסתיימים דברים, בסופו של דבר, דברים כמו זה – דועכים לאיטם אל תוך ליבה נשכחת של מאמינים יגעים שמתקבצים בגשם?
בלילה שלמחרת, מילאו את האזור אלף בני אדם. הם החנו את המכוניות שלהם בשדרה וניסו להידחף ולתפוס לעצמם מקום על אי התנועה, אבל רובם נאלצו לעמוד בנתיב הנסיעה האיטי של האוטוסטראדה, דרוכים ומתוחים. אישה אחת נפגעה על ידי אופנוע והוטחה מסתחררת על האספלט. ילד אחד נגרר לאורך מאה יארד, זה תמיד מאה יארד, על ידי מכונית שהמשיכה לנסוע. מוכרים נודדים עברו בין טורי המכוניות שנעצרו, ומכרו פרחים, משקאות קלים וגורי חתולים חיים. הם מכרו תמונות של אזמרלדה שהודפסו על כרטיסי תפילה מנוילנים. הם מכרו שבשבות שלא הפסיקו להסתחרר.
בלילה הבא, הופיעה האמא, אימה האבודה של אזמרלדה, והיא התמוטטה בזרועות פרושות כשפניה של הילדה הופיעו על שלט הפרסומת. הם לקחו אותה משם באמבולנס, שאחריו רדפו מכוניות ובהן צוותי טלוויזיה. שני גברים הכו זה את זה במוטות מתכת וחסמו את התנועה בעלייה לגשר. מצלמות סיקרו את המתרחש ממסוק והמשטרה מתחה סביב האזור סרט אזהרה כתום – אותו כתום של מיץ אמיתי.
בלילה שאחר כך השלט היה ריק. איזה חור נפער בחלל. אנשים באו ולא ידעו מה לומר או לחשוב, לאן להסתכל ובמה להאמין. השלט היה לוח לבן, ועליו שתי מילים מיקרוסקופיות: "שטח פנוי", ואחריהן מספר טלפון באותיות נאות.
כשהגיעה הרכבת הראשונה, בשקיעה, האורות לא האירו דבר.
ומה זוכרים, בסופו של דבר, אחרי שכלם הלכו הביתה והרחובות ריקים מדבקוּת ומתקווה, שנמחו על ידי הרוח שעלתה מהנהר? האם הזיכרון דקיק ומריר והאם הוא ממלא אותך בושה, בגלל אי האמת הבסיסית שלו – כלו גוונים עדינים וצללית מלאת תקווה? או שכוחה של ההתעלות ממשיך לשרוד, התחושה של אירוע שהפר את חוקי הטבע, משהו קדוש שהולם באופק החם, החזון שאליו השתוקקת משום שאתה זקוק לאות שיסיר ממך את הספק?
אדגר נצרה בלבה את המראה, את הפנים הגרעיניות על השלט המואר, התאומה הבתולית שלה, שהייתה גם בתה. היא נזכרה בריח דלק המטוסים. הריח הזה הפך לקטורת המלווה את החוויה שלה, ענפי הארז והשרף הבוער, אמצעי התיווך ששומר על שלמותו של הרגע, על שלמותם של כל הרגעים, ההתלהבות המהממת ואדירותם של רגשות אחים.
היא חשה את הכאב במפרקיה, הגוף הזקן חשוף בכאב שיגרתי, כאב בנקודות המוגדרות, דחפים של תחושות חדות בחיבורים שבין העצמות.
היא קמה ממקומה והתפללה.
בָּרוּךְ אַתָּה, ה' אֱלֹהֵינוּ, מֶלֶךְ הָעוֹלָם, מְקוֹר הַשִּׂמְחָה. אָנָּא, ה', תֵּן חַסְדְּךָ לְעֲבָדֶיךָ
עשר שנים, אם מדקלמים בזריחה, בצהריים ולעת רדת הערב, או מיד אחר כך, אם אפשר.
(*) מתוך "המלאכית אזמרלדה", קובץ סיפורי דון דלילו, בהוצאת ספריית מעריב, 2012.
