סיפור זה לקוח מתוך ספרו של לֵם, "יומני כוכבים", שתורגם בידי אורי אורלב ויצא בהוצאת כתר (1990). "יומני כוכבים" הוא אחד מספרי המסעות של הגיבור הבין-גלקטי, אִיוֹן טִיכִי, גיבור קומי נאיבי ונאיבי לכאורה וגם קצת מגושם המתאר בגוף ראשון את שלל מסעותיו בחלל ובזמן. דרך חוויותיו של גיבור זה מעלה סטניסלב לם דיונים בסוגיות פילוסופיות וחברתיות לא בלי הומור, הומור הנע בין התחכמות לשונית לסטיריות נוקבת על מצבו של האדם בעולם כפרט וכחברה. הכתיבה המדע-בדיונית מאפשרת ללם (כמו לכל סופר מד"ב) למתוח את גבולות המבנים האנושיים המקובלים ובכך לעמוד על טיבם תוך ניסיון להרחיב אותם ולהציע הצצה אפשרית, ספקולטיבית, מעבר לפרגוד הקיום המוכר. כך נבחנות סוגיות כמו הצדק האנושי והמוסר, קדושת החיים, גבולות הלשון, תודעה פרטית וקולקטיבית, הרציונאליות, הקדמה המדעית ועוד.



 

ובכן, הדבר קם ואירע. הייתי נציג כדור־הארץ בארגון הפלנטות המאוחדות. ליתר דיוק, הייתי מועמד - וגם זה לא לגמרי נכון, מאחר שלא דובר במועמדותי האישית, אלא במועמדותה של האנושות שהובאה לדיון בפני העצרת הפלנטרית.

אינני זוכר מעמד שבו הייתי עצבני כל כך אי פעם בחיי. לשוני הייתה בפי ככפיס עץ יבש המשקשק בין שינַי, וכאשר צעדתי על־גבּי השטיח האדום, שנפרש לרגלי האסטרובּוס, לא ידעתי אם השטיח רך כל כך, או אם ברכַּי פקות. עתה צפויים היו נאומי הפתיחה, אך גרוני הניחר מהתרגשות לא היה מסוגל להוציא הגה, וכאשר הבחנתי במכונה גדולה ומבהיקה, בעלת דלפק עשוי כרום וחריצים קטנים להכנסת מטבעות, הכנסתי מיד מטבע אחד, והצבתי במהירות את ספל התרמוס שלי מתחת לברז. הייתה זאת התקרית הדיפלומטית הבין־פלנטרית הראשונה על הבמה הגלקטית שהאנושות הייתה מעורבת בה: הסתבר שהאוטומט המדומה למי־סודה לא היה אלא ממלא־מקום יושב־ראש המשלחת התיקאנית, לבוש במדי השרד הרשמיים שלו. למזלי התיקאניים הם שהציעו את מועמדותנו בישיבה, אך דבר זה נודע לי רק מאוחר יותר. לעומת זאת קיבלתי בטעות כסימן מבשר־רע את מעשהו של הדיפלומט הבכיר האמור: הוא ירק על נעלַי, אך לאמיתו של דבר הייתה זאת רק הפרשתן הריחנית של בלוטות קבלת־הפנים שלו. את כל זה הבנתי אחרי שבלעתי כמוסה של אינפורמציה־תרגומציה שהגיש לי פקיד אוהֵד של אפ״ם (ארגון הפלנטות המאוחדות). צלילי הזמזום שהקיפו אותי הפכו אז באוזנַי למִלים גרורות ומובנות. ריבוע של יתדות אלומיניום בקצה שטיח הקטיפה הפך ליחידת משמר־כבוד, והתיקאני - שעד לרגע זה הזכיר לי בצורתו חלה אדירה - הפך פתאום בעינַי למישהו שאני מכירו לכאורה זה זמן רב, מישהו בעל צורה רגילה למדי. אך עצבנותי נותרה בעינה. עתה הגיעה מחרטה קטנה על גלגלים, שהוסבה במיוחד להסעת יצורים דו־רגליים כמוני, ובן לווייתי התיקאני נדחק בקושי פנימה בעקבותַי. אחרי שהתיישב לימיני ולשמאלי בעת ובעונה אחת, פנה אלַי ואמר:

״בן כדור־הארץ הנכבד, עלַי להבהיר לך שחל סיבוך מסוים בנוהל, סיבוך הקשור לעובדה שיושב־ראש המשלחת שלנו, המוסמך ביותר להעלות את מועמדותכם בהיותו המומחה לכדור־הארץ, נקרא, לצערנו, לעיר הבירה. עלַי הוטל להחליפו. האם אתה מכיר את הפרוטוקול?״

״לא... לא הייתה לי הזדמנות,״ מלמלתי, מחפש תנוחה מתאימה לשבת במחרטה, שלא הוסבה די הצורך לגוף האנושי. המושב הזכיר מאורה משופעת בעומק של כמחצית המטר, ובטלטלות הדרך התנגש מצחי בברכַּי עם כל זינוק וקפיצה.

"אין דבר, נפתור את הבעיה...״ אמר התיקאני. קִפְלֵי לבושו, המגוהץ בצורות ישרות־זווית ובוהקות בבוהק מתכתי, שאחת מהן נראתה קודם לכן בעיני כדלפק, השמיעו צליל קל, והוא המשיך, אחרי שכחכח בגרונו: ״אני מכיר את ההיסטוריה שלכם; מה נפלאה היא ה׳אנושות׳! כמובן, לדעת את כל זה הוא חלק מתפקידי. המשלחת שלנו תעלה על הבמה כאשר יובא לדיון סעיף שמונים ושלוש לסדר היום ותציע לקבל אתכם כחברים מן המניין, בעלי זכויות מלאות ורב־צדדיות... דרך אגב, האם לא איבדת במקרה את מסמכי הזיהוי ואת מכתבי ההמלצה?!״ שאל לפתע פתאום, עד שנרעדתי כל כולי, בעודי מכחיש נמרצות את ההאשמה. אחזתי בגליל מגילות־הקלף בחזקה כה רבה בידי הימנית, עד שהתרכך קצת מחמת הזיעה.

״מצוין,״ אמר, ״ובכן אשמיע נאום אשר יתאר את הישגיכם הרבים, המזכים אתכם לתפוס מקום בפדרציה הבין־כוכבית... אתה מבין, זהו מעין טקס רשמי עתיק. אני מניח שאינך צופה שתתעורר התנגדות... מה?״
״ללא... לא, אינני חושב...״ מלמלתי.

״כמובן. אין כל סיבה. לפיכך אין זו אלא רשמיות גרידא. עם זאת אני זקוק למידע מסוים. עובדות, פרטים, אתה מבין... האנרגיה האטומית, כמובן, עומדת כבר לרשותכם?״

״כן, כמובן,״ הבטחתי לו בחיפזון.

״מצוין. למעשה יש לי כאן... יושב ראש המשלחת השאיר לי את רשימותיו,

אך כתב־היד שלו... אם כן... כמה זמן כבר עומדת האנרגיה האטומית לרשותכם?״

״מאז השישה באוגוסט 1945!״

״מצוין. מה קרה אז? הייתה זאת הקמת תחנת הכוח הראשונה?״

״לא,״ השבתי וסומק הציף את פנַי. ״הייתה זאת פצצת האטום הראשונה שהושלכה עלי־אדמות, על הירושימה.״

״הירושימה? האם זה שם של מֶטֶאור?״

״לא מֶטֶאור... עיר.״

״עיר...?״ אמר בנימת דאגה קלה. ״אם כן, איך לומר זאת...״ הרהר רגע. ״מוטב לא לומר דבר,״ החליט פתאום. ״יהי כן. ובכל זאת אני זקוק לאיזו עובדה שתדבר בשבחכם. חשוב על משהו, ומהר, מפני שבעוד רגע נגיע למקום.״

״אֶ... אֶ... טיסות החלל...״ התחלתי.

״מובן מאליו, אלמלא הן הרי לא היית מגיע הנה,״ הטיח לעברי בגסות קצת רבה מדי - לפחות כך הרגשתי. ״למה אתם מקדישים את רוב ההכנסה הלאומית שלכם? תיזכר, בבקשה, אולי באיזה מפעל הנדסי גדול, אדריכלות בממדים קוסמיים, משגרים סולאריים־גראוויטאציוניים, משהו כזה?" ניסה לעזור לי.

״כן, בונים אצלנו... בונים,״ אמרתי. ״ההכנסה הלאומית איננה כל כך גדולה, ורובה מושקעת באמצעי הגנה...״

״הגנה על מה? הגנה על היבשות? מפני מטאורים, מפני רעשי אדמה?״

״לא... חימוש... צבא...״

״מה זה, תחביב כזה?״

״לא, לא תחביב, סכסוכים פנימיים,״ מלמלתי.

״זאת לא תהיה המלצה!״ אמר בהסתייגות ברורה, ״הרי לא באת אלינו היישר מהמערות. אין לי ספק שהמלומדים שלכם חישבו ומצאו כבר לפני זמן רב, ששיתוף־פעולה בין כל דיירי הפלנטה הוא תמיד רווחי יותר ממאבק על הגמוניה, ביזה ושלל!״

״חישבו, אמנם חישבו, אך יש גורמים... בעלי אופי היסטורי.״

״נעזוב את זה,״ אמר, ״לא הוטל עלַי כאן להגן עליכם, אלא להמליץ, למנות את הישגיכם ואת מעלותיכם. אתה מבין?״

״אני מבין.״

לשוני הייתה כה נוקשה, כאילו מישהו הקפיא לי אותה. צווארון חולצתי שמתחת לפראק חנק את צווארי, החזייה הייתה לחה מזיעה, וגליל מסמכי הזיהוי ומכתבי ההמלצה נתקל בשורת המדליות, ויריעת הקלף החיצונית נקרעה. התיקאני קצר־הרוח, מלא בוז שמתוך עליונות, שרוחו הייתה פזורה עליו, לפחות בחלקו של דבר, פתח בשלווה בלתי־צפויה וברוך (דיפלומט חלקלק שכמוהו!):

״אולי אדבר על התרבות שלכם, על הישגיה המופלאים. יש לכם תרבות?!״ הוסיף פתאום ושאל.

״יש לנו. תרבות נפלאה!״ הבטחתי לו.

"טוב מאוד. אמנות?״

״כן, כן! מוסיקה, שירה, אדריכלות...״

״אה, כן, אדריכלות!״ קרא, ״מצוין. אני חייב לרשום לעצמי. חומרי־נפץ?״

״מה זאת אומרת חומרי־נפץ?״

״חומרי־נפץ לפיצוצים יצירתיים, ויסות האקלים, הזזת יבשות ממקומן, הסטת אפיקי נהרות - יש לכם כאלה?״

״לעת עתה רק פצצות...״ אמרתי, והוספתי בלחש: ״אבל יש לנו סוגים רבים: נאפאלם, פצצות זרחן, ואפילו פצצות גאז מרעיל...״

״זה לא זה,״ אמר ביובש. ״אתרכז בחיי הרוח. במה אתם מאמינים?״

כפי שכבר הבנתי, התיקאני הזה שעמד להמליץ עלינו לא היה מומחה גדול לענייני כדור־הארץ, ולעצם המחשבה על כך שהופעתו של יצור נבער־מדעת זה תכריע לכאן או לכאן את עתידנו בזירה הגלקטית נעתקה נשימתי. איזה מזל ביש, חשבתי, בדיוק עכשיו היו צריכים להזעיק את ה״ארצן" המוסמך למקום אחר.

״אנחנו מאמינים באחוות עמים, אנחנו מאמינים ששלום ושיתוף־פעולה נעלים על מלחמה ושנאה ורואים באדם קנה־מידה לכול."

הוא הניח טלף כבד על ברכי.

״מדוע באדם?״ שאל, ״בעצם, זה לא חשוב. אבל הטיעון שלך הוא נגטיביסטי. לא מלחמה, לא שנאה. לכל הרוחות הגלקטיים, האם אין לכם שום אידיאלים חיוביים?״

הרגשתי שאני נחנק מחום לוהט.

״אנחנו מאמינים בקדמה, במחר טוב יותר, בכוחו של המדע.״

״סוף סוף משהו!״ קרא. ״כן, המדע... זה טוב, זה יועיל לי, ללא ספק. באיזה מדעים אתם משקיעים במיוחד?"

״בפיסיקה,״ אמרתי, ״מחקרים בתחום האנרגיה האטומית.״

״כן, אני יודע. יש לי הצעה. אתה לא תדבר. תשאיר את כל העניין בידַי. אני אדאג שהכול יהיה בסדר. התעודד!״ אמר כשהמחרטה נעצרה בכניסה לבניין.

הובילו אותי בפרוזדור של בדולח. מחיצות בלתי־נראות פינו לנו דרך בצליל אנחה מתנגן. ראשי הסתחרר עלַי. הסיעו אותי למטה, למעלה ושוב למטה. התיקאני עמד לידי, כביר ודומם, עטוף בקפלי מתכת. לפתע נעצר הכול, והבלון השקוף שלפנַי התנפח - והתפוצץ. עמדתי בתחתיתו של אולם האסֵפה הכללית. המבנה היה דמוי אמפיתיאטרון, צחור ללא רבב; הוא התרחב והלך כלפי מעלה, כמשפך מדורג, בשורות של מושבים. דמויות חברי המשלחות, זעירות מחמת המרחק, ניקדו את הלובן המבהיק של הקומות הלולייניות בצבעי ירקן, זהב וארגמן, מסנוורות את עיני המסתכל בשפע של ניצוצות מסתוריים. בהתחלה לא עלה בידי להבדיל בין המדליות לבין העיניים, בין האיברים הטבעיים לבין הארכותיהם המלאכותיות. ראיתי רק תנועה מלאת חיים בהעבירם ביניהם, על־פני השולחנות הצחורים, ערֵמות של מסמכים - מעין לוחות־שוהם שחורים בעלי ברק מתכתי. מולי, במרחק של כמה עשרות צעדים, נח היושב־ראש על־גבי קתדרה מוגבהת, מוגן במכונות אלקטרוניות ומוקף ביער של מיקרופונים. מכל עבר הגיעו אלַי קטעי שיחות שהתנהלו באלף לשונות בבת אחת; צלילי לשונותיהם של תושבי הכוכבים התפרשו על־פני קשת קולות רבגונית, החל בבאסים הנמוכים ביותר ועד לטונים גבוהים עד להפתיע, שהזכירו ציוצי ציפורים. יישרתי את הפראק שלי בתנועה עצבנית והרגשתי שבעוד רגע תבלע אותי האדמה. לפתע נשמע צליל ממושך ובלתי־פוסק - היושב־ראש הפעיל מכונה שהקישה בפטיש-מתכת על לוח־זהב, ותדירות הפעימות המתכתיות הכאיבה לאוזנַי. התיקאני, שהתנשא מעלַי, הצביע על מקומי. קולו של היושב־ראש זרם כבר מתוך הרמקולים החבויים, ואני, לפני שישבתי ליד הלוחית המלבנית הנושאת את שם כוכב מולדתי, העברתי את עינַי ממפלס למפלס, חלפתי במבטי על־פני מעגלי המושבים, מחפש ותר אחרי נפש קרובה אחת, לפחות יצור אחד דמוי־אדם - לשווא. היו שם בולבוסים ענקיים, עסיסיים, בגוונים חמים, גלילי קרישת־דומדמניות כביכול, גבעולים בשרניים הנשענים על־גבי השולחנות; נשקפו אלַי פנים בצבע מאפה־בשר מתובל היטב, או בהירים יותר, כמו פשטידת אורז, קשרירים, לסתות, רגליים מדומות - בידי אלה נתון גורלם של כוכבים קרובים ורחוקים. היצורים הללו געו לפנַי כמו בסרט בהילוך איטי, ולמרות ההשערות ביחס אליהם, שהועלו לעִתים קרובות כל כך על־פני כדור־הארץ, לא היה בהם שום דבר מפלצתי או מעורר סלידה, כאילו יש לי כאן עסק עם יצירי־כפיו של אמן הפיסול המופשט, או עם חזונו של גסטרונום, ולא עם מפלצות מכוכבים אחרים...

״סעיף שמונים ושתיים,״ לחש על אוזנַי התיקאני וישב. עשיתי כמוהו. הרמתי את האוזניות מעל השולחן, הצמדתי אותן אל אוזנַי ושמעתי:

״המתקנים שסופקו על־ידי הקונפֶדֶרציה של אַלְטָאִיר לברית-השישה של פוֹמַלְהַאוּט באישור אסֵפה נעלה זו, בהתאם לסעיפי ההספקה שנקבעו בחוזה מחייב בין הצדדים, מגלים תכונות שלפי ריווח תת־הוועדה המיוחדת של אפ״ם אינן בבחינת סטיות קלות בלבד מהמפרט הטכנולוגי שהוסכם עליו בדרגים בכירים של החתומים על החוזה. למרות שאושרו הטענות של קונפדרציית אלטאיר, שמסנני הקרינה ווַסָּתי הפלנטות, שיוצרו וסופקו על־ידיה, הם בעלי כושר שכפול המבטיח הקמת דור־חמשך מכאני - דבר שהוסכם עליו בחוזה המחייב הנזכר לעיל - הרי יכולת זאת אמורה הייתה לבוא לידי ביטוי באמצעות הנצה אינדיווידואלית, בהתאם לחוקי האֶתיקה ההנדסית המחייבים את כל חברי הארגון, ולא כתוצאה של תוכנה שתוכנתה לתוך המתקנים הנזכרים והמעניקה להם סימני זיהוי נוגדים - דבר שאמנם אירע, לצערנו. הכפילות הנזכרת לעיל הביאה ליצירת מתחי תאווה בתאגידי האנרגיה המרכזיים בפוֹמַלְהַאוּט, שמלבד מחזות הפוגעים במוסר הציבורי גרמו גם להפסד כספי ניכר. היחידות שסופקו, במקום לעסוק בעבודה שנועדו להן, הקדישו חלק משעות־המשמרת לחיפוש בני־זוג, חיפוש שהיה כרוך בהתרוצצות בלתי־פוסקת עם תקעים המיועדים לאקט של זיווג, שפגע בחוקה הפַּאנוּנְדִית וגרם להיווצרות דחיסות מכאנוגראפית; האשמה על שתי התופעות הראויות־לגינוי הללו נופלת כולה על הצד הנתבע. לפיכך אנו קובעים בזה, שכל החובות לקונפדרציית אלטאיר בטלים ומבוטלים.״

כאב־ראשי גבר והלך, ולכן הסרתי את האוזניות. שילכו לעזאזל עם פגיעת המכונות במוסר הציבורי, עם אלטאיר, פומלהאוט וכל השאר! נמאס עלי כל הארגון הזה, אפ״ם, עוד לפני שהפכתי לאחד מחבריו. חשתי ברע. מדוע שמעתי בקולו של פרופסור טַרַנטוגה? לשם מה כל הכבוד המפוקפק הזה שנפל בחלקי, הגורם לי להתבייש בחטאים לא לי? אולי מוטב היה לו...

זרם פתאומי חלף בי כאשר נדלקו הספרות 83 על לוח ענקי, ובו בזמן חשתי דחיפה נמרצת. התיקאני שלי זינק ממקומו על גפיו, או על משושיו, ומשך אותי אחריו. כדורי האור שצפו מתחת לתקרה כיוונו אלינו את קרניהם והציפו אותנו במבול של תכלת נוגהת. הייתי מוצף בוהק מכל עבר, עד שתקפה אותי הרגשה שהאור מציג אותי שקוף לעיני כול. מתעלף־למחצה מעכתי בידי את גליל התעודות הספוגות זיעה, המאשרות את זהותי, ושמעתי את קול הבאס האדיר של התיקאני שלצדי, שהדהד ברמה ובשטף על־פני האולם כולו. אך משמעות דבריו הגיעה אלַי קרעים קרעים, כמו קצף גלי הים הניתז על מי שמעז לרכון בשעת סערה מעבר לשובר־הגלים.

״... ראץ המופלאה (לא היה מסוגל אפילו לבטא את שם מולדתי כיאות!)... האנושות הנהדרת... נציגה המכובד הנוכח כאן... היונקים היפהפים, מעוררי האהדה... אנרגיה אטומית ששוחררה ביעילות ובמהימנות על־ידי גפיהם העליונים... תרבות צעירה ונמרצת, שופעת רוחניות... אמונה עמוקה בפְּלֶנִימוֹלְיָה, למרות שאיננה חסרת אַמְפִיבְּרוּנְטִים... (אין ספק שהתבלבלו אצלו היוצרות בינינו לבין מישהו אחר)... מסורים לעניין האחדות בין בני הכוכבים... בתקווה שתקבלו אותם אל בין שורותיכם... זה עתה סיימו את ראשית התפתחותם החברתית... אם כי הם מבודדים בשולי הגלקסיה... הצליחו להגיע בכוחות עצמם, והם ראויים...״

למרות הכול, עד כה נשמעו הדברים כשורה - חלפה מחשבה במוחי. הוא מרעיף עלינו שבחים, לא רע... אבל מה זה?

״כמובן, הם זוגיים! מרכבם קשיח... יש להתייחס בסלחנות... גם לצורות הסוטות מהנורמה והיוצאות־דופן זכות ייצוג באסֵפה נעלה זו... הצורה, תהיה אשר תהיה, אין בה קלון... צורתם עוצבה בתנאים קשים... לא ייתכן שמֵימִיּוּת, אפילו מלוחה, תהיה להם למכשול... בעזרתנו ישתחררו בעתיד מצורתם הנור... מצורתם הנוכחית, צורה שממנה תתעלם אסֵפה נעלה זו בנדיבות־לִבה האופיינית... ועל כן אני מציע, בשם המשלחת התיקאנית ובשם הקונפדרציה של כוכבי בית־אגוזה, להעניק את מלוא ההכרה ולקבל את האנושות מפלנטה ראץ לאפ״ם ולהעניק בכך לראצני הנכבד הנוכח כאן את כל הזכויות של נציג מוסמך על־ידי ארגון הפלנטות המאוחדות. סיימתי.״

קמה המולה רבתי, מלווה בשריקות תמוהות. לא היו מחיאות כפיים, וגם לא יכלו להיות, מהעדר כפות ידיים. צלצול־פעמון קטע בבת אחת את ההמולה ואת קולות הרעש האחרים, ונשמע קולו של היושב־ראש:

״האם מישהו מן הנציגים המכובדים מבקש רשות דיבור בנוגע להצעת המועמדות של האנושות מפלנטה ראץ?״

התיקאני משך אותי אל המושב, קורן כולו, מרוצה מעצמו בעליל. ישבתי, ממלמל משהו לא ברור לאות תודה, עת זינקו קרני־אור ירקרקות בעת ובעונה אחת משני מקומות שונים באולם.

״אני מעניק את רשות הדיבור לנציג טוּבַּאן!״ אמר היושב־ראש.

משהו התרומם.

״מועצה נכבדה!״ שמעתי קול מרוחק וצורמני, הדומה לצליל קריעת פח. אך כאשר התחלתי להקשיב לנאומו, הפך דבר זה למשני באוזנַי.

״שמענו כאן מגפי־פיו של פּוֹלְפּיטוֹר ווֹרֶטֶקס המלצה חמימה על שבט מפלנטה רחוקה, שבט שלא היה מוכר לנוכחים עד כה. עלַי להביע צער על כך שבהעדרו של סוּלְפִּיטוֹר אֶקְסְטְרֶבוֹר מן האסֵפה היום נמנע מאִתנו להכיר את פרטי תולדותיו, מנהגיו וצביונו של השבט הזה, שהמשלחת התיקאנית מעוניינת עד כדי כך בחברוּתו באפ״ם. למרות שאינני מומחה בתחום הטֶראטולוגיה הקוסמית, בכל זאת אני מבקש להשלים את מה שהיה לנו העונג לשמוע עד כה, עד כמה שיאפשרו לי כוחותי הדלים. תחילה, דרך אגב, אבקש את רשותכם להעיר הערה צדדית חסרת־חשיבות ביחס לשם הפלנטה המהווה את מולדתה של האנושות, שאיננו ראץ, כפי שציין זאת קודמי המלומד, אם כי מובטחני בתכלית שעשה זאת אך ורק מתוך להט הנאום. הכינוי ׳אנושות', שהשתמש בו קודמי, נלקח למעשה משפתו של שבט תושבי הארץ - כך מבטאים את שמה של אותה פלנטה נידחת ורחוקה; לעומת זאת מגדיר המדע שלנו את תושביה הגדרה שונה במקצת. ארשה לעצמי, בתקווה שלא אשעמם את האסֵפה המכובדת, לקרוא את שמו המלא ואת הגדרתו של מין זה, שאנו דנים במועמדותו לאפ״ם, ואקרא זאת מתוך המחקר המוביל בתחום זה, לאמור ספר הטֶראטולוגיה הגלקטית של גְרַאמְפּוּס וגְזִימְס.״

נציג טובאן פתח כרך ענק, שהיה מונח על שולחנו, במקום מסומן מראש, וקרא:

״בהתאם לשיטת המיון המקובלת נכללות הצורות החריגות המופיעות בגלקסיה שלנו במערכת ה-Aberrantia (חריגיים), הנחלקת לשתי תת-מערכות: Debilitales (טִמטומאים) ו-Antisapientinales (מורדי-תבונה). לתת-המערכת האחרונה משתייכות המחלקות Canaliacaea (מבחילָאים) ו- Necroludebitia (משתעשעי-גוויות). בקרב 'משתעשעי-הגוויות' אנחנו מבחינים, לפי סדר זה, בסדרת Patricidiaceae (מחסלי-אבות), Matriphagideae (זוללי-אימהות) ו-Lasciviaceae (מופקרי-תאווה). את 'מופקרי־התאווה', צורה מנוונת ניוון קיצוני, אנחנו מחלקים ל-Cretininae (טמטומאים), למשל: Cadaverium Mordans (נושכי-גוויות נלוזים) ו-Horrorissimae    (׳מיפלצקאים'), שנציגותיהם האפייניות הן 'העכרוריות-המזדקפות' (החד-קיומיות על שם גזימס, Idiontus Erectus Gzeemsi). סוגים מסוימים מבין'מפלצות־החרטום' מהווים תרבויות מדומות משלהם; לכאן משתייכים, למשל, מינים כגון Anophilus Belligerens, 'חובב־שֵׁת־אלים', מין המכנה את עצמו Genius Pulcherrimus Mundanus (גאון-חשיבה-יפהפה-הולל), או כמו אותו יצור משונה, בעל הגוף העירום, שחקר גראמפלוס בפינה הנידחת והאפלה ביותר של הגלקסיה שלנו - Monstroteratum Furiosum (מִפלץ משתולל), המכנה את עצמו אדם נבון, Homo Sapiens."

באולם קמה מהומה. היושב־ראש הפעיל את מכונת הפטיש.

״החזק מעמד!״ לחש לי התיקאני. דמותו היטשטשה בעינַי בגלל אורם המסנוור של הזרקורים הצפים, או אולי מחמת הזיעה שניגרה על עינַי. תקווה קלושה התעוררה בלִבי כאשר ביקש מישהו אחר את רשות הדיבור כדי להציג שאילתה לסדר היום; אחרי שהציג את עצמו כחבר במשלחת מזל דלי וכן כאַסטרוזואולוג, חלק אותו יצור נכבד על דעתו של נציג טוּבַּאן - לדאבון הלב רק מפני שכחסיד אסכולתו של פרופסור הַאגארנוֹפס מצא את שיטת המיון שהוצגה לפנינו כבלתי־מדויקת. בהלכו בעקבות מורהו הריהו מבחין בסדרה נפרדת, ה־Degeneratores, שאליה משתייכים ׳הלסתות המעופשות', ׳זוללי־העל׳, ׳צבטניות־הפגרים׳ ו׳חַבְקָנֵי־השיתוק׳; הוא פסל את ההגדרה Monstroteratus בהתייחס לבני האדם מאחר שלפי דעתו יש ללכת בעקבות הסיווג הנהוג באסכולה של מזל דלי, המשתמשת בעקביות במונח ׳חפץ־מבחיל׳(Artefactum Abhorrens). אחרי ויכוח קצר המשיך הטובאני את נאומו:

״כאשר המליץ נציג תיקאניה המכובד על מועמדותו של זה המכונה ׳אדם נבון׳, או, כפי שיש לכנותו, ליתר דיוק, ׳מִפְלָץ משתולל', נציגם האפייני של ׳משתעשעי־מתים', פסח בהמלצותיו על המלה ׳חלבון', מאחר שהוא מודע למשמעותה חסרת־ההגינות. אין ספק שהיא מעוררת אסוציאציות שהטעם הטוב מונע ממני לפרטן. אמנם עובדת הבעלות אפילו על מרכיב־גוף כזה אינה מבישה כשלעצמה (קריאות: ״שמעו! שמעו!״); לא החלבון הוא הבעיה! גם לא העובדה שמישהו מכנה את עצמו ׳אדם נבון', למרות שלמעשה הוא ׳משתעשע־פגרים־מטורף׳. בסופו של דבר זוהי חולשה שאפשר להבינה, אם כי אי אפשר לסלוח לה, מאחר שהיא נובעת מאהבה עצמית. אך אפילו זאת איננה ה־בעיה, מועצה נכבדה!״

כושר־ההקשבה שלי נקרע לגזרים, כמו הכרתו של אדם מתעלף - הגיעו אלַי רק דברים מקוטעים.

״גם אכילת־בשר אינה אשמתו של מישהו, אם אמנם זוהי תוצאתה של האבולוציה הטבעית! אך יש רק הבדלים מזעריים בין זה המכנה את עצמו ׳אדם׳ לבין שארי־בשרו החייתיים! כשם שפרט גבה־קומה אינו יכול לראות את עצמו כבעל זכות לטרוף את אלה נמוכי־הקומה ממנו, כך גם בעל תבונה רמה מעט יותר אינו רשאי לרצוח ולזלול את בעלי התבונה העומדים דרגה או שתיים מתחת לו. ואם אמנם אין לו ברֵרה (קריאת ביניים: ״יש לו ברֵרה! יש לו ברֵרה! שיאכל תרד!״) - אני חוזר ואומר שאם אין לו ברֵרה, מחמת הטרגדיה של תורשתו הגנטית, עליו לבלוע את קרבנותיו המדממים בתחושה של חרדה מתמדת. בעודו נחבא במאורותיו, עליו לטרוף אותם בפינות החשוכות ביותר של מערותיו ולהיקרע בין רגשי אשם, ייאוש ותקווה, שבבוא היום יצליח להשתחרר מנטל ההרג הבלתי־פוסק. לצערנו אין זו דרכו של ׳המִפְלָץ המשתולל׳! הוא מתעלל בשרידי הגופות, אופה ומטגן אותם, משתעשע בהם - ורק אחר כך זולל אותם במזללות ציבוריות, בליווי ניתורי נקבות עירומות, בנות מינו, לצורך הגברת תאבונו לנבֵלות. הכורח לשנות את מצב־הדברים הזה, הזועק לנקמה בכל הגלקסיה, אינו עולה כלל במוחו המימי, הרופס. להפך, הוא יצר לעצמו שפע של צידוקים הממוקמים בין קיבתו, אותו בית־קברות של קרבנותיו הרבים לאין־ספור, לבין הנצח, ומחזקים את ידיו לבצע את מעשי הרצח במצח נחושה. אסתפק בכך, כדי שלא להעסיק את האסֵפה הנעלה במנהגיו ועיסוקיו של ׳האדם הנבון׳. והנה, אחד מאבות־אבותיו היה מין מעורר תקווה, מין המכונה האדם הנֵיאנדֶרטַלי. מין זה מעורר עניין רב. הוא דמה לאדם בן זמננו, הייתה לו גולגולת בעלת קיבולת רבה יותר, ולכן גם מוחו היה גדול יותר וכך גם תבונתו. הוא היה מלקט פטריות, נוטה להגות, חובב אמנות מושבע, רך מטבעו, שווה נפש, וללא ספק זכאים היו צאצאיו שארגון מכובד זה ידון היום במועמדותו להתקבל אל בין שורותיו. לדאבון הלב הוא איננו עוד בין החיים. האם נציג הארץ, שיש לנו הכבוד לארחו כאן היום, ייאות לומר לנו מה עלה בגורלו של האדם הניאנדֶרטַלי החביב והתרבותי? אין מלים בפיו, ולכן אשיב במקומו: הוא הושמד עד הפרט האחרון, נמחה מעל פני האדמה על־ידי זה המכונה הומו סַפְּיֶינס, האדם הנבון. מדעניו של גזע זה האחרון לא הסתפקו ברצח־אחים; הם התגייסו להשמיץ את הקרבן בהעמידם אותו - את בעל המוח הגדול - בדרגת־תבונה נמוכה משלהם. והנה יושב כאן בינינו, באולם מכובד זה, בין חומותיו הרמות, נציגם של ׳אוכלי־נבלות', המיומן בהמצאת שעשועי רצח, אדריכל מתוחכם של אמצעי השמדה, המעורר בנו, בצורתו החיצונית, גיחוך יחד עם רגש זוועה, רגש שאך בקושי עולה בידינו לרסנו. והנה אנו רואים, על־גבי המושב הטהור והזך, את היצור הזה - שאין בו אפילו אומץ־לב של רוצח עקבי לכנות את מעשיו בשמם, והוא ממשיך להעניק למהלך חייו זְרוּעַ־הגוויות שמות מתייפייפים חדשים לבקרים. אך כל חוקר של גזעי הכוכבים יחשוף בנקל את משמעותם האמיתית. כן, מועצה נכבדה...״

במשך השעתיים שבהן נשא הנואם את נאומו הגיעו לאוזנַי רק קטעים בודדים, אך די היה בהם. הטוּבּאני צייר תמונה של מפלצות המתפלשות בדם, העלה את טיעוניו בשׁוּבָה ונחת, מבלי להיחפז, בשיטתיות, מרים מפעם לפעם מעל לשולחנו ספרי מדע, רשימות ודו״חות; מיד אחרי שסיים לקרוא מכל אחד מאלה את הדרוש לו, היה משליך אותו על הרצפה, כאילו נתקף בתיעוב פתאום, כאילו היו הדפים הללו, שתיארו אותנו, מגואלים בדם הקרבנות. עתה הגיע תור תולדות הציוויליזציה שלנו, והוא התחיל לתאר שחיטות, מלחמות, מסעי־צלב, מעשי השמדה המונית, הציג דיאגרמות והקרין תמונות עינויים של ימי הביניים ושיטות רצח קדומות יותר על־גבי מסך. וכאשר הגיע לימינו אנו - שישה־־עשר עוזרים הביאו לפקודתו, על־גבי עגלות עמוסות־־לעייפה, ערֵמות של חומר תיעודי חדש. שרתים אחרים, או, ליתר דיוק, חובשים של אפ״ם, הגישו בינתיים עזרה ראשונה (מעל־גבי מסוקים זעירים) לנציגים המתרבים והולכים, שהתעלפו במהלך הנאום ולמראה ההוכחות. חובשים אלה פסחו עלַי בשיטתיות, מתוך אמונה תמימה שמבול המידע, המעורר חלחלה, על התרבות האנושית לא יוכל לגרום לי כל נזק. ובכל זאת, אחרי מחצית הנאום בערך, נתקפתי חרדה לעצם המחשבה על עצמי. התחלתי לחשוש שאני עומד על סף טירוף; הרגשתי כאילו בתוך המון הדחלילים והתפלצות האלה שהקיפו אותי מכל צד, רק אני הוא המִפלץ. חשבתי כבר שהשטף המחריד של האשמות אלו לא יסתיים לעולם, עד ששמעתי את המלים:

״ועכשיו תואיל האסֵפה הנעלה לעבור להצבעה על הצעתה של המשלחת התיקאנית!״

דממת מוות השתררה באולם, עד אשר זז משהו במקום סמוך אלַי. התיקאני שלי התרומם בניסיון נואש לדחות לפחות חלק מן ההאשמות. אך הוא הרס אותי לגמרי כאשר ניסה להבטיח לנאספים שהאנושות מכבדת את האדם הניאנדרטלי ורואה בו את אחד מאבות־אבותיה הראויים להערצה, שחיסלו את עצמם במו ידיהם. אך הנציג הטובאני הצמית את מגיני בשאלה קולעת אחת ויחידה, שהציג לי במישרין: ״האם לכנות מישהו בשם ׳אדם ניאנדרטלי׳ נחשב על־־פני כדור־הארץ למחמאה, או לכינוי גנאי?״

חשבתי שנגמר הכול, שהכול אבוד, ועוד מעט אצא במסע מעייף בחזרה אל כדור־הארץ כמו כלב המגורש למלונתו לאחר שחטפו מבין מלתעותיו את הציפור החנוקה שבפיו. אך ברחש החרישי שעמד באולם שמעתי את קולו של היושב-ראש:

״רשות הדיבור לנציג המשלחת האירידיאַנית.״ הנציג האירידיאני היה קטן וצבעו אפור כסוף, תפוח כמו טבעת עשן המוארת באלכסון בקרני־שמש חורפיות.

"ברצוני לשאול מי ישלם את דמי הרשמתם של הארצנים? הם עצמם? אין זה תשלום של מה־בכך - מיליארד טונות של פלטינה הוא תשלום כבד, שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו!״

האולם התמלא המולת קולות רוגזים.

״השאלה הזאת תעלה רק אם תתקבלנה תוצאות חיוביות בהצבעה על הצעת המשלחת התיקאנית,״ אמר היושב־ראש אחרי רגע של היסוס.

״ברשותכם, רבותי הגלקטיים,״ השיב האירידיאני, ״ארשה לעצמי לחלוק על דעה זו, ולכן אביא לפניכם שורה של נימוקים שלפי דעתי הם תקפים בהחלט. ראשית, מונח כאן לפנַי מחקרו המצוין של הפְּלָנֶטוֹגְרָף המהולל, יועץ היפֶּרדוקטור וְרַאגְרַאס. ואני מצטט:

׳״...פלנטות שבהן היווצרות חיים ספונטאנית היא בלתי־אפשרית מתאפיינות בתכונות הבאות: א) שינויי אקלים קיצוניים והרסניים במחזור-חילופים מהיר (המכונה ״חורף-אביב-קיץ-סתיו") ומחזורים הרי-אסון פי כמה, המשתרעים על־פני תקופות ארוכות (המכונים  "תקופות הקרח״); ב) נוכחות ירחים גדולים, הגורמים למחזורי גיאות ושפל בעלי השפעה שלילית על התפתחות החיים; ג) תופעה שכיחה של כתמים על־גבי הכוכב המרכזי, כלומר כוכב-האם, כתמים שהם בעלי קרינה הרסנית לגבי החיים; ר) עדיפות של שטחי המים על-פני שטחי היבשה; ה) קיפאון של קבע בקטבים; ו) תופעות של משקעי מים בצורה נוזלית או מוצקת...'

״ומכאן מסתבר...״

״אני מבקש את רשות הדיבור - שאילתה לסדר!״ זינק התיקאני שלי וקרא, כאילו התעוררה בו תקווה חדשה. "אני מבקש לדעת אם הנציגות האירידיאנית תצביע לטובת ההצעה שלנו או נגדה.״

"נצביע לטובת ההצעה אם יתקבל התיקון שאציגו מיד לפני האסֵפה הנכבדה,״ השיב האירידיאני, וחזר לנאומו:

״מועצה נכבדה! בישיבה התשע־מאות ושמונה־עשרה של האסֵפה הכללית הובאה כאן לדיון מועמדות חברותם של גזע ׳מתהוללים שֵׁת־ראשיים', אשר הציגו את עצמם לפנינו כ׳בני־קיימא־לעד׳, למרות שמשך קיומם הגופני קצר כל כך, עד שהרכב המשלחת שלהם התחלף כולו חמש־עשרה פעם במשך אותה ישיבה, שלא נמשכה יותר משמונה־מאות שנה. וכאשר בא הזמן להציג את תולדות חיי הגזע האומלל הזה, הם הסתבכו בסתירות לאין ספור, בנסותם לשכנע את האסֵפה המכובדת בדַבֶּרֶת חגיגית, אך חסרת יסוד, בדבר איזה ׳כוח עליון׳ שיצר אותם כביכול בצלמו ובדמותו ולכן, בין השאר, רוחם היא בת־אלמוות. מאחר שנודע ממקור אחר שהפלנטה שלהם מתאימה להגדרתו הביונֶגאטיבית של וְרַאגְרַאס, מינתה האסֵפה תת־ועדת־חקירה מיוחדת, וזאת האחרונה קבעה שהגזע הנדון, משולל התבונה, נוצר לא כתעלול של הטבע, אלא כתוצאה של תקרית מצערת, שנגרמה על־ידי גוף שלישי.״

(״מה הוא מדבר?! שקט! שקר! לסלק את האסון הזה! מתהולל שכמותו!״ סערו הרוחות באולם.)

״תוצאות עבודתה של תת־הוועדה החוקרת,״ המשיך האירידיאני, ״הביאו להחלטה, אשר התקבלה בישיבת אפ״ם שהתאספה מיד אחרי זו הראשונה - החלטה להכניס תיקון לסעיף השני של חבר הפלנטות המאוחדות, בזו הלשון (כאן פרש מגילת קלף גדולה והתחיל לקרוא):

״בזאת נאסר חד-משמעית ליזום פעולות מחוללות־חיים על כל הפלנטות מסוג א', ב', ג', ד' ו-ה' לפי וְרַאגְרַאס, ומוטלת החובה על כל גוף המנהל מסעות חקירה, ועל מפקדי ספינות הנוחתות על פלנטות כאלה, להקפיד ולשמור בחומרה על האיסור הנ״ל. איסור זה חל לא רק על פעולות זריעת-חיים מבוקרת, כמו פיזור נבגים, חיידקים וכדומה, אלא גם על פעולות אקראיות ליצירת בִּיוֹאֶבולוציה כתוצאה מרשלנות או מחוסר תשומת-לב. אמצעי-מנע פרופילַאקטיים אלה מוכתבים בזאת בדעה צלולה ובהכרה מלאה על-ידי אפ"ם לאור העובדות הבאות: ראשית - הבאתם מבחוץ של גורמי-חיים ראשוניים והטלתם לתוך סביבה עוינת מטבעה גורמות במשך ההתפתחות להיווצרות סטיות ופגעים, שאינם מופיעים במסגרת בִּיוֹגֶנֶטִית רגילה. שנית - בתנאים האמורים נוצרים לא רק מינים בעלי נכות גופנית, אלא גם מינים בעלי סטיות רוחניות שהן מן הקשות ביותר. ואם ייווצרו בתנאים אלה יצורים בעלי שמץ של תבונה, דבר הקורה לעִתים, הריהם נידונים מראש לעינויים רוחניים בל ישוערו. ברגע שיצורים כאלה מגיעים לשלבי תודעה עצמית ראשונית, הם מתחילים לחפש בתוך סביבתם המידית את סיבת היווצרותם, וכאשר הם מעלים חרס בידם, הם נתפסים בדרך כלל לאמונות שווא הנולדות מתוך מבוכה וייאוש. מאחר שזָר להם המהלך התקין של תהליכי האבולוציה ביקום, מאמינים יצורים כאלה שצורתם הגופנית, תהיה מפלצתית כאשר תהיה, וכן דרך חשיבתם, הן אפייניות ונורמליות ומתקיימות באורח דומה ביקום כולו. ולכן, מתוך דאגה עמוקה לכבודם ולטובת החיים בכלל, ולחיי יצורים תבוניים בפרט, החליטה האסֵפה הכללית של אפ"ם להטיל סנקציות ולהעניש בכל חומרת הדין, על פי סעיפי ספר החוקים הבין-פלנטריים המתאימים, כל מי שיפגע בכללי-מנע תקֵפים אלה של איגוד הפלנטות המאוחדות."

האירידיאני הניח את המגילה והרים כרך עבה של ספר החוקים, שעוזריו הביאוהו אל בין גפיו־משושיו, ואחרי שפתח את הספר עב־הכרס במקום הנכון, קרא בקול מצלצל:

״פרק שני של החוק הפלילי הבין־פלנטרי, סעיף שמונים, כותרת ׳פלנטות מופקרות׳.

"סעיף 212: מי שיַפְרֶה כוכב-לכת עקר מטבעו, יוטל עליו עונש של ממאה ועד אלף וחמש-מאות שנות אַסְטרוֹמֶסְמֶרִיזַצְיָה, והאחריות כולה תחול עליו, ללא התחשבות באבדן רכוש ובפגיעות במורַאל.

"סעיף 213: מי שמפר את רוח האמור בסעיף 212, בהפגינו רצון הרסני, או מי שמתחבל בכוונה תחילה תחבולות בעלות אופי הולל ומופקר, פעולות האמורות להביא להתפתחות צורות-חיים פגומות במיוחר, המעוררות חרדה וסלידה כלליים, יחול עליו עונש של עד אלף וחמש-מאות שנה של אַסְטְרוֹמֶסְמֶרִיזַצְיָה.

"סעיף 214: מי שיַפְרֶה כוכב-לכת עקר כתוצאה מרשלנות, חוסר תשומת-לב או בהימנעו מנקיטת צעדי־מנע מתאימים, יוטל עליו עונש הַכְבָּשָׁה למשך פרק זמן של עד ארבע-מאות שנה; אך אם פעל מתוך ידיעה מוגבלת של תוצאות פעולתו, יצומצם העונש עד מאה שנות הכבשה.

״אינני מזכיר,״ הוסיף האירידיאני, ״את העונשים המוטלים על התערבות בתהליכי אבולוציה IN STATU NASCENDI, מאחר שאין זה הנושא הנוגע לנו. אדגיש, לעומת זאת, שהחוקה מכירה באחריותם החומרית של מעוללי הפקרות פלנטרית לקרבנותיהם. אין בכוונתי לקרוא את הפרקים הדנים בנושאים אלה, כדי שלא להכביד על הנוכחים. אוסיף רק שבין הגופים שהוכרזו כעקרים באורח חד־משמעי בקטלוג, בהתאם להגדרתו של היפרדוקטור וְרַאגְרַאס, להגדרת איגוד הפלנטות המאוחדות ולקודקס החוקה הפלילית הבין־פלנטרית, מופיעים הגופים השמימיים הבאים - עמוד אלפיים שש־מאות שמונה־עשרה, שורה שמינית מלמטה:

"אַרְסִיָה, אַרף, ארץ, אַרקיניה...״

עינַי חשכו, ומסמכי הזיהוי ומכתבי ההמלצה נשמטו ונפלו מידַי. (״הקשיבו,״ נשמע באולם, "למי הוא מתכוון?! את מי הוא מאשים?! די עם הדיבורים האלה! יחי!״) אשר לי, ניסיתי, במידת האפשר, לזחול מתחת לשולחן.

״מועצה נכבדה!!״ רעם קולו של הנציג האירידיאני המשליך תוך כדי כך את כרכי החוקה הבין־פלנטרית על הרצפה (כנראה שהיה זה תכסיס חביב על נואמי אפ״ם): "אין מִלים בפי לתאר את זוהמת מעשיהם של מכפישי איחוד הפלנטות המאוחדות! אין מִלים בפי להוקיע את האלמנטים חסרי האחריות, המתחילים ביצירת חיים בתנאים בלתי־נאותים!

״והנה באים אלינו יצורים, שאינם מודעים לצורתם המבחילה ולא לסיבתה, והם מתדפקים על דלת אסֵפה נכבדה זו. ומה נוכל לומר להם, מה נוכל לומר לכל אותם מופקרי־תאווה, מיפלָצקאים, מבחילאים, זוללי־אמהות, נושכי-גוויות נלוזים, טִמְטוּמָאִים, הסופקים כאילו־כפיים והנופלים מכאילו־רגליים, כאשר מתברר להם שהם משתייכים לתת־ממלכת ה־’Artefacta*, (ה׳חֲפָצים׳), ושהכוח העליון שיצר אותם היה איזה מַלָּח בעל חוש הומור, אשר שפך על סלעי כוכב־לכת מת מלוא הדלי שפכי חללית תוססים, והעניק להתחלות־חיים עלובות אלה תכונות שמאוחר יותר יעשו אותן לצחוק בעיני הגלקסיה כולה! איך יוכלו להגן על עצמם אחר כך, כאשר איזה קאטו יחשוף לעיני כול את חלבוניותם!!״(האולם היה כמרקחה, מכונת הפטיש הלמה ללא הפסק, ומסביב נשמעו צווחות: "בושה! הלאה! יש לנקוט צעדים! על מי הוא מדבר? תראו, תראו, הארצן הולך ונמס, המפלץ הזה נוטף כולו!!!״)

ואמנם הייתי שטוף זיעה. האירידיאני גבר בקולו האדיר על המהומה הכללית וצעק:

״ועתה אציג כמה שאלות מכריעות לנציגות התיקאנית הנכבדה! האין אמת בשמועה שבשעתו נחתה על כדור־הארץ - שהיה עדיין חסר־חיים - ספינה הנושאת את הדגל התיקאני, שחלק מצידתה התקלקל בגלל תקלה במקררים?

האם אין זו אמת שעל סיפון ספינה זו נמצאו שני הולכי־בטל, אשר נמחקו אחר כך מכל הרישומים כעונש על מעשי־נוכלות שעשו בטְחָבֵי־כָּבֵד, ושמותיהם של שני הארחי־פרחי האלה, שני הלא־כלומניקים הללו, היו קִים ואֱלוֹ? האין זו אמת שקִים ואֱלוֹ החליטו, מתוך שִׁכרות, לא להסתפק בזיהום רגיל של הפלנטה השוממת וחסרת המגן כאשר התחשק להם לארגן שם, בצורה מחפירה ובלתי־נסלחת, אבולוציה ביולוגית שלא נראתה כדוגמתה ביקום? האם אין זו אמת ששני התיקאנים הללו המציאו - בכוונה תחילה ומתוך רשעות גמורה - שיטה להפוך את כדור־הארץ למדגרה של יצורים מפלצתיים בקנה־מידה גלקטי, קרקס קוסמי, אוסף זרויות מעוררות־פלצות, מוצגים חיים שהיו עשויים להיות, בבוא הזמן, לחוכא ואיטלולא בעיני כול? האין זאת אמת ששני המנוולים הללו, חסרי המעצורים ונעדרי הכבוד העצמי, שפכו על סלעי הארץ העקרה שש חביות דבק זֶ'לָטין מעופש ושני כדים מרקחת אַלְבּוּמִין רקובה־למחצה, פיזרו על פני הדייסה הזאת רִיבּוֹזוֹמִים פגומים, פֶּנְטוֹזוֹמִים ולֶבּוּלוֹזוֹמִים תוססים, וכאילו לא היה די בכל הגועל הזה, יצקו עליה שלושה קנקנים גדולים ובהם תמיסה של חומצת אמינו מסריחה, ואת הדייסה הזאת ערבבו באֵת להעמסת־פחם המעוקם כלפי שמאל, וכן במגרופית, שגם היא הייתה מעוקמת כלפי שמאל? ואני חוזר ושואל: האמנם כתוצאה מעיקומים אלה היו כל היצורים העתידים להתפתח מחלבון זה לבעלי חלבון ׳סובב לשמאל׳? ולבסוף, האם אין זו אמת שזה המכונֶה קים, אשר סבל באותם הימים מנזלת קשה, מוסת על-ידי אֱלוֹ השיכור כלוט, התעטש בכוונה תחילה לתוך פְּלַאסְמַת־הבראשית הזאת והתמלא צהלה אחרי שהדביק אותה בנגיף ארסי, התיימר שהפיח בכך את ׳רוח החיים׳ במעשה־הבראשית הזה? והאם אין זו אמת שאותו ׳סיבוב שמאלה׳ ואותה ארסיות דבקו אחר כך בגופות האורגניזמים אשר התפתחו על כדור־הארץ, והם קיימים עד עצם היום הזה, דבר הגורם סבל רב לנציגי הגזע ARTEFACTUM ABHORRENS החפים־מפשע, המכנים את עצמם הומו סַפְּיֶינס מתוך בורות תמימה? ואם כן, האם אחטא לאמת אם אומר שהתיקאנים, והם בלבד, חייבים לשלם את דמי ההרשמה של הארצנים בגובה מיליארד טוגות של פלטינה, ונוסף לכך עליהם לפצות את הקרבנות האומללים של הפקרותם הפלנטרית בדמי-מזונות קוסמיים?!״

אחרי דברים אלה השתרר באולם תוהו ובוהו. התכווצתי במקומי, שעה שמסביבי התעופפו תיקי מסמכים וכרכי החוק הבין-פלנטרי לכל עבר, ואפילו ראיות משפטיות כגון מכלי־פח חלודים, חביות ומגרופיות, שהופיעו פתאום מן האין. אולי עסקו האירידיאנים, רואי הנולד, השרויים בסכסוך עמוק עם התיקאניים מקדמת דנה, בחפירות ארכיאולוגיות על כדור־הארץ ואספו הוכחות המאשימות את יריביהם, הוכחות שאותן אגרו על סיפוני הצלחות המעופפות שלהם? התקשיתי אפילו להקדיש מחשבה שנייה לבעיה זאת שעה שהכול רעד סביבי והפך לסבך מחושים ורַגְלָסות. התיקאני שלי זינק ממקומו, 

נסער ונרגש, צווח משהו שאבד בתוך המהומה הכללית, והמחשבה האחרונה שחלפה במוחי נסבה על ההתעטשות שהביאה אותנו לאוויר העולם.

פתאום תפס בי מישהו בשערי תפיסה מכאיבה, עד שנאנקתי. היה זה התיקאני, שניסה להוכיח בדרך זו, קבל עם ועדה, שהאבולוציה הארצית דאגה לעשות אותי כהלכה, ושבאמת אין זה מן הראוי שיתייחסו אלַי כאל יצור נחות, המודבק באורח רופף משאריות רקובות ותוססות. הוא הלם בראשי פעם אחר פעם בגפתו הענקית והכבדה... ואני, בהרגישי שהחיים הולכים ואוזלים מתוכי, חזרתי וניסיתי להיחלץ מאחיזתו - אך ניסיונותַי נחלשו והלכו. הרגשתי שאני נחנק והולך. ברגע האחרון עוד בעטתי כמה פעמים ברגלי מתוך פרפורי גסיסה - ונפלתי על הכר. זינקתי, מתעלף־למחצה. ישבתי במיטתי, ממשש את צווארי, את ראשי ואת חזי - כדי להיווכח שכל מה שעבר עלַי לא היה אלא חלום־בלהות. נשמתי לרווחה, אך כעבור רגע התחילו בכל זאת להתעורר בלבי פקפוקים מסוימים. אמרתי לעצמי ״טפו, טפו, טפו״ נגד עין הרע, אך שום דבר לא עזר. לבסוף נסעתי אל דודתי שעל הירח כדי להיפטר מן המחשבות המטרידות. בכל זאת לא אוכל לכנות את המסע בן שמונה הדקות בפְּלַנֶטוֹבּוּס העוצר בתחנה ליד ביתי בשם ׳מסע בין־כוכבי מספר שמונה׳. ראוי יותר לכנות בשם זה את המסע שעבר עלַי בחלומי, שבמהלכו כה הרביתי לסבול למען האנושות.