​

רואה לקרביים

 

קוֹלִי, עֵץ בָּא בַּיָּמִים. מַסְתִּיר בַּקִּמּוּרִים

נְחָשִׁים, לְחָשִׁים, סוֹדוֹת כְּמוּסִים, מִינֵי צִפּוֹרִים.

הָרוֹאָה לַקְּרָבַיִם מַפְשִׁיטָה בְּמַזְמֵרָה, עַד עֵירֹם וְעֶרְיָה

וּבָעוֹרְקִים, בּוֹכֶה בִּי הַבֹּסֶר. עֲנָפִים מְדַמְּמִים.

לַעֲזָאזֵל, מַהוּ שֹׁרֶשׁ רְצוֹנִי, וּמָה אֲנִי מְזַמֶּרֶת.

 

יָה מָמָה מָמוֹ

יוֹדַעַת אֲנִי

אֶת שֶׁהָיָה

אֶת שֶׁעַכְשָׁיו

רוֹאָה לַקְּרָבַיִם

שׁוֹמַעַת אֶת מִרְוַח הַסְּדָקִים

לוֹחֶשֶׁת רְחָשִׁים

מְדַבֶּרֶת עִם אֱלֹהִים

זָזָה בִּתְנוּעַת הַנְּחָשִׁים

שְׁשְׁשְׁ....

אִשָּׁה

רַעְמָה

יָה מָמָה מָמוֹ

 

 

לשון ספוגה מים

 

הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁ

בִּמְקוֹם לַעֲנוֹת תְּשׁוּבָה זְקוּפָה

אַתְּ מְגַבֶּבֶת מִלָּה אַחַר מִלָּה

וְכָל הֲבָרָה

כְּבֵדָה

כְּמוֹ לָשׁוֹן סְפוּגָה מַיִם

 

נִגְרֶרֶת עַל רִצְפָּה

נוֹפֶלֶת

לְאַט

בְּבֹשֶׁת פָּנִים

בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן

וְשׁוּב נוֹפֶלֶ-

ת.

 

וְכָל אוֹתִיּוֹת הַבַּיִת מִתְנַקְּדוֹת דְּמָעוֹת.

 

 

לכל הילדים העדינים

 

לְכָל הַיְלָדִים וְהַיְלָדוֹת, בְּכָל הַגִּילָאִים, עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים

הָעֲדִינִים, הָרְגִישִׁים, הַשְּׁקֵטִים, הַנֶּחְבָּאִים אֶל הַכֵּלִים

 

הִנְּכֶם פְּרָחִים כֹּה מַרְהִיבִים

כֹּה יִחוּדִיִּים!

 

הֶפְסֵד גָּדוֹל לָעוֹלָם

שֶׁעֲלֵיכֶם סְגוּרִים, רוֹעֲדִים

מִתְבַּיְּשִׁים בְּיָפְיָם, בַּעֲדִינוּתָם.

מִתְיַבְּשִׁים וּקְמֵלִים.

 

עֲלֵי קְטִיפָה קִבַּלְתֶּם, לְהַכְנִיס אֵלֵינוּ רֹךְ.

לָעֲדִינוּת עָצְמָה כַּבִּירָה

אִי אֶפְשָׁר לְהִתְנַגֵּד לְאוֹרָהּ.

זוֹ אֵיכוּת מִסְתּוֹרִית, עֲלוּמָה.

 

פַּלְּסוּ דַּרְכְּכֶם.

הַיְשִׁירוּ מַבָּט, גַּם לִלְבָבוֹת שֶׁנִּדְמִים קְשׁוּחִים.

וְכָךְ, הַפֶּלֶא הָאֵינְסוֹפִי יֵרָאֶה בָּרַבִּים

וְסוֹף סוֹף יִזְרַח.

 

עִדַּן הָעֲדִינוּת כָּאן.

 

 

כנפיים

 

הַצֹּרֶךְ שֶׁלִּי

שָׁקוּף וְסָמִיךְ

מִתְמַסֵּר אֵלַיִךְ

בִּתְנוּחָה עֻבָּרִית.

 

אֶת הַדֹּפֶק שֶׁלָּךְ

קִשְׁרִי לְשֶׁלִּי

בְּחֶבֶל דַּק

טָבוּל בְּדַם דִּמְעוֹתַי.

חַבְּרִי עֲצָמוֹת

מִתְדַּלְדְּלוֹת

וְשׁוּטִי בִּי לָדַעַת.

 

חִלְבִי אוֹתִי

עַד יִוָּלְדוּ בִּי

כְּנָפַיִם.

 

 *

הצעקה הקול והלב מאפיינים את שיריה של לידר פלח בספר הביכורים שלה "לידת הצעקה" בעריכת המשוררת טלי וייס. מכאן אתם כקוראים יכולים להבין שמדובר בשירה שהאלמנט המרכזי בה הוא רגש פמיניני חם ועז מבע.

אלא מאי, לא רק. הספר מתמלא בשדות סמנטיים של המילים הללו, אבל בשירים חבוי גם איזה מסר אישי נדיר שעובר אל הקורא והוא בנחמה העצמית לאדם באשר הוא אדם והעצמה הנשית האנושית. יש שהשיר לובש ממש צורה מניפסטית דקלרטיבית כמו בשיר הסינגולארי "לכל הילדים העדינים".

שירי לידר פלח לא פוחדים להיות ישירים, נוגעים ואפילו הצהרתיים והם תמיד מנחמים. איך כתב נתן זך "במה להמתיק ימים אם לא בשירים." פלח לא מסתפקת בנחמה הקטנה הארס-פואטית הזאת לילדים נצחיים שזכרון נעוריהם רע, כפי שכתב זך. יש אצלה תחושה מתמדת בשירים שהיא רוצה להפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר במעשים, בחיים איטיים של הבנה, הכלה וקבלה זה כלפי זה. מתוך שירת העצב היא יוצאת אל הנחמה והשמחה.

השער הראשון בספר "אין דבר רועש יותר" פונה החוצה אל הקול המתפרץ, ואילו השער האחרון "שנת הלב" מתכנס פנימה לחיפוש עצמי האמור להוביל אל אושר יומיומי.

 

רן יגיל