"בכל איש עיוור / נטוע סוס דוהר / השואף לשעוט /למרחקים" ארז ביטון

(בתוך דן מירון: "להיות נבדל מכם/ להידמות למתכת אצילה/ נדיר נדיר", הארץ 11.1.19)

 

התעוררתי לבוקר שבת חורפי בהיר ובירכתי על המיטה הגבוהה שקל כל כך לקום ממנה, מיטה שקניתי לפני כשנה, כאשר סוף סוף סילקתי את המיטה הזוגית הענקית שמילאה את חלל חדר השינה, כי הרי ממילא כבר שנים איש לא התגולל עמי עליה. תוך כדי עיסוק בשגרת פולחני הבוקר, להשתין לפני שהפיפי יברח, לשטוף את התותבת ולצחצח את השיניים, לסלק בקמיצה זהירה את קורי השינה שהצטברו בזוויות עיני, לשטוף את פניי, לתלות את כתונת הלילה לאוורור על וו באמבטיה, לוותר על החזייה עם הברזלים, ללבוש בגדים רכים ונוחים,לגרוב גרבי בית חמים, שעל הסוליות שלהם דבוקים עיגולי פלסטיק שקופים למנוע החלקה על פרקט הפלסטיק החלק; בתוך כדי הפעילות האוטומטית הרהרתי מה אספיק ועל מה אוותר ביום המצפה לי. ובינתיים, עד שאחליט עם הגיבור או הגיבורה של איזה ספר אבלה את בוקר השבת הזוהר הזה, חלטתי לי תה ירוק בכוס גדולה והתרווחתי בכורסת הארצ'י הנוחה ליד החלון הגדול בסלון. שמתי לב שעלים חדשים, בהירים, התווספו לצמרת הפיקוס הישן שמסתיר את הבית האפור המוזנח מול חלוני. אני מקווה שקבלני השיפוץ, שהיו לבלתי נמנעים כמו מזג האוויר, ידאגו לגילוח זקנו הארוך המיובש של התמר המיתמר מעל לגג הבניין ולא יפגעו בפיקוס שבעלוותו העשירה, שהוא והברוש לשמאלו והשפלרה ושיחי הבוגנוויליה שלימינו, מעניקים לי אשליה שאני חיה ביער ולא בטבורה של עיר ללא הפסקה. עוד מעט יבצבצו קרני השמש העולה מבעד למחטים שבקצות ענפי הברוש. משנמוג דימוי חיי הכפר מראשי, עלעלתי במוסף "תרבות וספרות" ושמחתי לפגוש את רות אלמוג שהצליחה שוב לשתף את קוראיה הנאמנים בתובנות מסקרנות, הפעם על ספר הכולל נובלות של שלוש סופרות אמריקאיות גדולות מן המאה הקודמת שתורגמו לאחרונה. קראתי את ספריהן בימי לימודי, ואוי לבושה, שכחתי אותם; ביום ראשון ארד לקנות את הספר במבצע "השני בחצי מחיר" ואוסיף אותו לערימות הממתינות ליד הכורסה, ליד המיטה, תרומתי הצנועה למאמציהם של המו"לים, המתרגמים והעורכים, הטורחים להעשיר אותנו בנכסי צאן ברזל של תרבות העולם. ובינתיים אני ממשיכה לקרוא את העיתון, מנסה לסתום עוד ועוד חורים בהשכלתי. מצאתי אתנחתה מהנה ברשימתו של אברהם בלבן, שתיאר הפעם חנויות אהובות עלי של ספרים משומשים, ואני תוהה אם גם הן ייעלמו כמו "תגה", ששכנה במחסן ענקי ברחוב הגר"א ליד התחנה המרכזית הישנה ואינני יודעת מה קרה לאלפי הספרים שהעלו אבק על מדפיה.

אני קוראת עיתונים מן הסוף להתחלה, הרגל שנשתייר בי אולי מן השנים שקראתי משמאל לימין, או אולי כי בעמודים האחוריים מופיעות פרפראות קצרות, קלילות יותר. אני סוקרת את הכותרות המובלטות בגוף המאמר, סומכת על העורך שבחר משפטים שיסקרנו ויעוררו אותי לקרוא ביתר הרחבה במאמר, או לחילופין יספקו אותי בלי לקרוא את המאמר כולו. כך, בהילוך לאחור, הגעתי לעמוד הראשי, למאמר על ארז ביטון. לא ידעתי דבר על ארז ביטון, לא קראתי את שיריו; דימיתי, אשכנזייה מתנשאת שכמותי, שהוא עוד משורר מזרחי המתריע בשער על הדרת בני עדתו. ואז נתלו עיני במילים: "בכל איש עיוור נטוע סוס דוהר השואף לשעוט למרחקים"; שקעתי בקריאת המאמר, המשכתי ליוטיוב ולוויקיפדיה; דמותו של ארז ביטון כפי שהצטיירה בראשי באותו בוקר, בלי שאזוז מן הכורסה שלי, עוררה בי התרגשות גדולה, הזדהות. הבטחתי לעצמי לקרוא את שיריו.

בשבתות חורף שמשיות כמו השבת הזאת אני מרגישה שעלי לחפש תירוצים וצידוקים להישאר בכורסה הרכה, המכילה שלי, מוזיקה אינסטרומנטלית חרישית מתנגנת ברקע, ואני מקשיבה להמיות נפשי או נפשו של גיבור הספר שבידי. הפגישה הפעם עם ארז ביטון ביטלה את הצורך בחיפוש תירוצים; למרות השמש הזוהרת נשארתי מרותקת. לנגד עיני צפו ועלו תמונות משבתות רחוקות.

בוקר שבת בטימישוארה

בשמלת שבת מעומלנת ומגוהצת, נעלי בובה בלכה שחורה, גרבי מקרמה לבנים עד הברכיים, כף ידי בכף ידו של אבי, אני מאיצה והוא מאט את צעדיו, בדרכנו לתפילת שחרית בבית הכנסת שבקצה הרחוב שמאלה, על כיכר השוק, שם התגוררה אחותו של אבי עם משפחתה. דודה אווה הייתה אישה כנועה שלא הרימה את קולה מעולם ולא ראיתי את שיערה המכוסה במטפחת שכמו דבוקה לראשה; בגב כפוף רכנה על מכונת התפירה, והצרה, קיצרה או האריכה שמלות, תיקנה קרעים והתאימה פיסות בד לבגדי ילדים שעברו מילד לילד; דוד איז'ו בעלה היה מורה דרדקים פעלתן ותזזיתי; אמי נזפה בו פעם כשנתן עינו, ואולי לא רק את עינו, בשיקסע שלנו. מאשה בתם הבכורה התפקרה והייתה כאחותי עד יום מותה; אחיה משה ואחותה מרים התחרדו ועברו עם עשרות ילדיהם, נכדיהם וניניהם שלהם לעולם אחר, לבני ברק שבארץ ישראל. אבא היה תופס את מקומו בשורת גברים עטופים בטלית שמלמלו תפילות והתנדנדו כמו לולבים לקצב קולו של הבעל תפילה; הנשים באו לבית הכנסת במיטב מחלצותיהן, בכובעים מעוטרים ברשתות מלמלה, והתפללו מאחורי וילון אורגנזה לבנה מתוח על חוט ברזל; מפעם לפעם הסיטו קמעה את הווילון, הציצו בגברים ועשו מיני סימנים זו לזה. בידיים עטויות כפפות תחרה החזיקה אמי ספר תפילה שחור, קטן ועבה, שדפיו דפי משי דקיקים שריבועים שחורים מסתוריים מרצדים עליהם. מאשה ואני ושאר הילדים שיחקנו תופסת בחצר בית הכנסת. אם התברך מי מהקהילה בשמחה כלשהי, אירוסין, לידה או בר מצווה, היו הנשים זורקות לאולם סוכריות ואנחנו התחרינו מי יתפוס יותר מהן ואחר כך נערך קידוש והילדים התכבדו בלייקח, עוגת ספוג לבנה או חומה, והמבוגרים דגו בקיסמים פרוסות דג מלוח ושטפו אותן ביי"ש. אחר כך מיהרנו הביתה לארוחת צהריים מוקדמת כדי שההורים יספיקו לנוח לפני ההבדלה. אסור היה להרעיש בשעות המנוחה: השתדלנו לשחק בשקט מונופול או רמי קלפים עם ילדי השכנים. לפנות ערב נשלחנו למרפסת לתור אחר שלושה כוכבים שסימנו את צאת השבת, ואז, כמו ניתן אות, הורי הסירו מן השולחן את פמוטי הכסף הגדולים שאסור היה לגעת בהם בשבת, קיפלו בהרמוניה לא אופיינית את המפה החגיגית מאריג דמשק לבן (בימי חול אכלנו במטבח על בד לינוליאום), פתחו שולחן מתקפל נוסף, הוסיפו כיסאות; על שני השולחנות פרסו מפות לבד ירוקות, הוציאו מן המזנון שתי קופסאות עץ מלבניות, העמידו אותן במרכז השולחן, שלפו מתחתיתן שתי לוחיות עץ עם מגרעות להנחת אריחי רמיקוב משנהב שחרוטים עליהם באדום, שחור, כחול וצהוב ארבע סדרות מספרים מאחת עד שתים עשרה ושני ג'וקרים; בארבע פינות השולחן הניחו מאפרות עמוקות; ממזנון עץ האגוז הרחב הוסרו פסלוני פורצלן לימוז' ורוזנטל שנחו על פיסות רקמה מעומלנות, ובמקומם הונחו מגשי פורצלן וכסף עמוסים נגיסות של ריבועי ז'רבו או טורט לינצר בצלוחיות נייר דומות לחצאיות קפלים הפוכות; במרכז המזנון הניחה אמי צלחת מפוארת של פירות וביניהם מבצבצים עלי גפן, קרן השפע שכמו מהדהדת את הפירות בציור השמן שמעל המזנון. בתום ההכנות הגיעו השכנים והחברים והתיישבו לשחק בריכוז ובשקט שמופר מפעם לפעם בקרקושי ערבוב אריחי הרמיקוב. החדר התמלא עשן סמיך. אנחנו, הילדים, התבקשנו להגיד יפה לילה טוב ונשלחנו לישון.

שבת במגדיאל

המושבה מגדיאל הייתה בשנות החמישים כפר קטן שיושביו שמרו בקנאות על אופיו המנומנם התנגדו נמרצות לתוכנית להעביר דרכו כביש ראשי מתל אביב לחיפה פן תופר שלוות הכפר. כך קרה שהכביש נסלל ברמתיים ובזה אחר זה הוקמו לאורכו חנויות ועסקים; רמתיים גדלה ושגשגה, הייתה למקום הומה, גועש ותוסס, ואילו במגדיאל נשמרה איכות החיים המנומנמים בין הפרדסים, שבעת פריחת ההדרים הדיפו ניחוחות משכרים, והיה אפשר לשמוע ציוצי ציפורים וזמזומי זבובים שהתדפקו על רשתות החלונות והדלתות ,ולא נשמעו בה, במגדיאל, צפירות של נהגים עצבניים קצרי רוח, והתושבים לא נשמו גזים רעילים שנפלטו מאגזוזים של מכוניות ישנות.

לקראת שבת נשמע קול קצוב של מקל ההליכה של סבא בעל זקן לבן ארוך שפסע באין מפריע באמצע הכביש בלי שוליים או מדרכות, ומדי כמה פסיעות עצר וקרא בקול גדול, שבת (קרי: שַבֶּס, שַבֶּס), והיה דוחק בכל מי שנקרה בדרכו לסיים את ענייני החולין ולמהר לבית הכנסת. אבי השתלב שם כגבאי ומצא גם שותף למשחק השחמט ובילה עמו שעות מתות בין לקוח ללקוח שפקדו את החנות לממכר מחברות, מחקים, עפרונות, מחדדים וצעצועים שפתח בחלקה הקדמי של האורווה ששכרו הורי בתחילת דרכם בארץ.

אחי בן העשר נשלח ללמוד בפנימייה; הורי ישנו בחדר שמאחורי החנות, ואני פתחתי בלילה מיטת שדה מתחת לדלפק ב"חנות". סמוך לכיכר בית הכנסת היה מבנה בעל שני חללים; באחד מהם שכנה ה"צרכנייה" היחידה בכפר, והאחר שימש כמעין "בית העם", שמדי פעם בפעם בצאת השבת הוקרנו בו סרטים ולצדם התגלגל פס תרגום בכתב יד שלא ידעתי די עברית לקרוא אותו.

יום השבת במגדיאל היה ארוך ומשעמם עד בלי די, אפילו קולות הציפורים והזבובים נדמו; המבוגרים היו שרויים בתרדמת אחרי שבלסו כמויות חמין ולגמו כוסות תה חלש ו"פריקוסקי" (קוביית סוכר בפה) כאילו היו גמלים מצטיידים למסע בסהרה; מדי פעם בפעם שיחררו נפיחה אימתנית שרעמה התפלח מבעד לרשתות החלונות. לא היה עם מי לדבר,לא היה מה לעשות, אולי עם צאת הכוכבים יקרינו סרט בבית העם, ואולי לא. אולי אדווש לגני עם לחברתי לכיתה אסתר דאוס, ואולי לא. לא היה לאן ללכת. מה עושים? איך יוצאים מכאן? מתי? לאן?

בוקר שבת על חוף כיאט

קשה לי לחזור לחיפה, כמו מחקתי גם זיכרונות יפים לכאורה על בוקרי שבת על שפת הים. יהושע בעלי לא אהב לשבת ולפטפט; הוא נסע עם חבר לצוד דגים בחופים סלעיים. אני לא אהבתי לשבת בין סלעי הכורכר הדוקרניים ולהמתין לגברים שייצאו מן הים עם שללם; דרכינו נפרדו בטרם נתנו דעתנו על כך. והילדים? איפה היו הילדים? אני חונקת זעקה שמאיימת לעלות ממעמקי. האם יורם הלך לצלול עם אביו? האם דנה בנתה אתי ארמונות בחול? מדי פעם בפעם יורם עולה מן המצולות, גם יהושע. דנה נוכחת גם כשהיא רחוקה, מעבר לים. עדן שקועה בתוך עצמה. סולאל מחפש את עצמו, את דרכו. אני כאן. בינתיים. מעלה מן המעמקים מכאובים לא מרפים, נאחזת בעבר כמו היה קרש הצלה. זהו זה, הוצאתי את זה. עכשיו זה על הנייר, אני יכולה להמשיך ללכת אל הים.

נהגתי לבלות בכיאט ביץ', שהיה לפנים החוף הפרטי של משפחת כיאט שהיו גם בעלי האדמה שעליה נמצא בית הקברות הצבאי והאנדרטה של המשפחה. לאחר קום המדינה היה כיאט ביץ' ל"חוף הכרמל" עד שנהרס ובמקומו בנו מגדלים. הייתי מגיעה מוקדם בימי שבת, לתפוס מקום חניה קרוב לכניסה. לרגלי נעלי אילת, שמלה קלה ורחבה מעל בגד ים שלם כי שום ביקיני לא הכיל אותי, סל נצרים ובו מטקות וכדור של מקצוענים, תרמוס קפה, מגבת ובקבוק פלסטיק גדול של שמן שיזוף שהבטיח טיגון הגון בשמש; לא הרביתי לחבוש את כובע הקש הגדול כי רציתי להשתזף, להשחים את פני האשכנזייה החיוורייניות שלי, שלא ילעגו לי: "לֶבֶּנייה, עולה חדשה..."

בעוברי בשער הצצתי בצבע הדגל המתנוסס מעל סוכת המציל ומיהרתי אל בקתת העץ ששכרתי בשורה שמאחורי קבינות הלבֵנים; צריך היה להמתין שמישהו ימות כדי לזכות בקבינה בשורה הראשונה. הקבינות היו שוות בגודלן, בלי מקלחות, עם ספסל עץ וכמה ווים חלודים; שוכרים שרופים תלו מראות ומדפים; השורה הראשונה הייתה נחשקת בגלל הרחבה שהיה אפשר להביט מממנה מלמעלה בעוברים והשבים המרוחים בשמן המתהלכים אנה ואנה בבגדי ים ואני דימיתי שהגניבו מבטי קנאה במיוחסים שהתפרקדו בכיסאות מרגוע על במת הבטון. בוקר שבת בחוף כיאט היה עניין של כמה שעות טובות: הילדים חפרו בורות והתרוצצו הלוך ושוב אל שפת הים עם דליי מים, חפנו חול רטוב בכפותיהם וטפטפו אותו בזהירות עד שהצליחו להעמיד מגדל רק כדי להרוס אותו בצהלה, וחוזר חלילה; היו שהתיישבו רחוק יותר מן המים כדי שהגלים לא יתנכלו לארמונות החול המבוצרים המקושטים בקונכיות שהיה צריך להגן עליהם גם מפני כפות רגליהם הדורסניות של העוברים והשבים; היו שכיסו איש את גוף רעהו מכף רגל ועד ראש בחול רך וחם, עד שבאחת התנער הקבור ושעט בתרועה עליזה אל בין הגלים הקרירים, המלטפים.

הייתי שחקנית טניס בעלת חבטה חזקה והיה לי קל למצוא פרטנרים למשחק מטקות; קיפצתי במשך שעות וחבטתי בכדור על החול הרטוב והמוצק. משעייפתי, זינקתי למים לשטוף את הזיעה, דילגתי מעל לגלים ושחיתי לעומק עד ששמעתי את המציל קורא: "נא לא להתרחק, נא לחזור לכיוון החוף!" שטפתי את המלח באחת המקלחות הפתוחות שהיו פזורות על החוף והתרווחתי בכיסא נוח על מרפסת הקבינה של ידידי מרגיט ומוריס.

מרגיט הייתה אישה נאה, גבוהה וזקופה, בעלת שיער בלונדי מתוח מעל מצחה וקשור בגומייה לזנב סוס על קודקודה, עיניה החומות החקרניות הוסתרו במשקפי שמש גדולים, שחורים, חתוליים, שכיסו מקצת מן החריצים העמוקים שהשמש היוקדת חרצה בפניה היפות במשך השנים, בשעות שהסתובבה כמו תרנגולת על שיפוד, בטן גב בטן גב; עורה היה שחום, יבש ושברירי כמו נייר פרגמנט. מרגיט עלתה ארצה בגפה ולא הביטה לאחור; היא לא דיברה על העבר, על ימי המלחמה ששרדה בבודפשט, על המשפחה שנעלמה כלא הייתה, כאילו עלתה מן הים, בלי הורים ואחים ואחיות ודודים ודודות. כאן בארץ התקווה הטובה פתחה דף חדש, התחילה חיים חדשים; היא פגשה את מוריס, גבר ממוצא לבנוני, נמוך ממנה בראש, מבוגר ממנה בשמונה עשרה שנים. הוא כבש אותה במבט מעריץ שנשקף מעיני תכלת תמימות לכאורה, לקח אותה לסיבוב ברחובות חיפה במכונית הספורט הפתוחה שלו. לימים נולדו להם שתי ילדות יפהפיות שירשו את עיני התכלת של אביהן. למרפסת המיוחסת של מרגיט ומוריס הצטרפו עוד חברות בלי הבעלים שלהן: נורה ההונגרייה האלגנטית שעור צבע הזית שלה ספג בטבעיות את קרני השמש, ושיערה שחור כעורב, קצוץ בגזרה נערית ועיניים שחורות יוקדות. נורה נראתה לי מתנשאת; אולי בעצם סתם הייתה אומללה. לימים השיגה נורה הסכם גירושין שהיטיב עמה, החלה ללבוש בגדים לבנים רכים והייתה למעין גורו רוחנית, זמן רב לפני שזה הפך לאופנה.

לפעמים לקחתי לים את קורדליה, שבימים ההם לא נהגה. קורדליה הייתה אישה פתיינית, האישה היחידה שאי פעם נמשכתי אליה, אף על פי שהיינו שונות לחלוטין זו מזו, ואולי דווקא משום כך. פגשתי אותה לראשונה בקפה כרמל במרכז; חליפת חצאית אפורה כהה מצמר אלפקה דק הייתה הדוקה על גזרת המרילין מונרו שלה, נעלי סירה על עקבים הבליטו את רגליה החטובות, שיער בלונדי מטופח גלש בגל רך סביב צווארה, עיני תכלת ענקיות שכמו ביקשו לצאת מארובותיהן, שפתי דובדבן קטנות כאילו התכרכמו לנשיקה או לבכי, וציפורני חתול ארוכות משוכות באדום לוהט. קורדליה הייתה החברה הכי טובה שלי: שימשנו אליבי זו לזו, חלקנו סודות על אהבות אסורות, גם על האהבה שהתפתחה בינינו. אמה של קורדליה טיפלה באחיה הקטן שנולד עם חיך שסוע ומסרה את קורדליה לדוד עשיר חשוך ילדים בבוקרשט. הוא שלח אותה להתחנך במנזר והיה מושיב אותה על ברכיו, ומלטף ומפנק אותה בתכשיטי זהב נוצצים. קורדליה עלתה ארצה בת שמונה עשרה וגרה אצל הדוד שלה בשיכון עולים בקריות. בתוך זמן קצר חיתן אותה הדוד עם אדם ממוצא רומני מבוגר ממנה בשמונה עשרה שנה שהבטיח לפרנס אותה בכבוד, כי אישה יפה כמוה לא צריכה לעבוד. הוא קיים את הבטחתו והיא שמרה על מסגרת נישואיהם: גידלה את בנם היחיד והוא הצליח לימים בלימודיו והיה לאיש מקצוע מוכשר וישר דרך. רק בשעות הפנויות שלה, והיו לה רבות כאלה, כי בעלה עבד על הים, התמסרה קורדליה לאהבה רומנטית שהייתה מיוסדת על אשליה של חופש מכל מסגרת, מכבלי מחויבות כלשהי.

ואני שברתי את כל הכללים: ברחתי מבית הורי ולימים ברחתי מביתו של בעלי; התחלתי ללמוד, עברתי לירושלים. באבחה אחת השתנו סדרי חיי, סדרי העדיפויות שלי. לא היה בי יותר מקום לברית אחיות לצרה משכבר הימים. בוקר שבת על חוף הכרמל התחלף בעולם אחר עם אתגרים ופיתויים חדשים.

כמו עברו שנות אור מאותם ימי שבת בטימישוארה, במגדיאל, בחיפה. טיילתי עם חברים בהרי ירושלים; לימים עברתי לתל אביב ולא חזרתי אל הים. ועתה? יום רודף יום והימים הולכים ונעשים דומים זה לזה ועלי לתת בהם סימנים כדי להיזכר איזה יום היום. עם ישראל יוצא בהמוניו לבלות את השבת בים, בטבע, ואני מדמה שאיש מלבדי לא נותר בביתו ביום שבת זוהר שכזה, כווווווולם נוהים, נוהרים להתחרדן בשמש החורפית הקרה, מציפים בצליל, בצבע ובתנועה את הטיילת המטופחת הנמתחת מהרצליה עד בת ים. אנשים בבגדי שבת חגיגיים או בבגדי ספורט מזדמנים, ברגל, ברכב ובמיני גלגלים עומדים בפקקים, ואולי הם לא צופרים ולא מקללים ולא שולפים סכינים. אולי הם ממתינים בסבלנות בפתחי החניונים הסתומים והמסעדות המפוצצות, כי הרי השמש מאירה והיום יום שבת מנוחה ולא ממהרים לעבודה.

אני לא מתפתה לצאת אפילו לשדרות רוטשילד הסמוכות, שאני זוכה ליהנות מיופיין מדי יום ביומו, בכל מזג אוויר, כל אימת שאני יוצאת מן הבית. תמיד אזכור את יום השבת הזה כיום שבו נהניתי מזוהר עיניו הכבויות של ארז ביטון.

אולי בכל אישה זקנה נטועה סייחה שואפת למרחקים וממלמלת: להמשיך, להמשיך ללכת

 

------