*

 

בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם פָּגַשְׁתִּי אִשָּׁה 

מַבָּטִי בְּנוֹף הַתְּלָמִים שֶׁחָרְצוּ הַחַיִּים בְּצַוָּארָהּ

בַּקְּמָטִים שֶׁהִשְׁאִירוּ חֲלוֹמוֹת סְבִיב עֵינֶיהָ

וּכְשֶׁהֶחְשִׁיכָה חַלּוֹן בֵּיתָהּ

פָּרְחָה פְּרִיחָה מְאֻחֶרֶת

כִּשְׁנֵי אִירוּסִים הַמְּשַׂמְּחִים מִדְבָּר בִּזְמַנִּים שֶׁל יֹבֶשׁ.

 

בְּדַרְכִּי מִן הָהָר לַבִּקְעָה

לֹא יָדַעְתִּי אִם לִזְכֹּר אוֹ לִשְׁכֹּחַ

מָה נָכוֹן וּמָה שָׁגוּי

וְהִתְבּוֹנַנְתִּי בְּצַמְּרוֹת עֲצֵי אֵיקָלִיפְּטוּס הַמִּתְחַכְּחִים בָּרָקִיעַ

פַּעַם לָגְמוּ מֵי בִּצּוֹת

הַיּוֹם צְרוּבֵי גַּעְגּוּעִים הֵם

וְחָשַׁבְתִּי עַל שְׁאֵרִיּוֹת הָאַהֲבָה 

עַל תְּפִלּוֹת שֶׁאֵינָן מִתְגַּשְּׁמוֹת

עַל בְּדִידוּת הָאִישׁ הַמֵּבִין

וְעַל הַזְּמַן שֶׁאֵינוֹ מְנַחֵם.

 

13/4/2017

 

 

*

 

בָּאתִי לְהִפָּרֵד מִדּוֹדָתִי בְּרָכָה

בָּאֲדָנִיּוֹת שֶׁבְּצִדֵּי שְׁבִילֵי בֵּית הֶעָלְמִין

לִבְלְבוּ פִּרְחֵי קַיִץ שֶׁהֶאֱזִינוּ

לַסּוֹפְדִים עַל יָמִים אֲחֵרִים

עַל זְמַנִּים שֶׁדְּיוּנוֹת זָהָב חָסְמוּ מִישׁוֹרֵי הַיָּם הַגָּדוֹל

עַל מַשָּׁב שֶׁהִתְמִיד לְהָבִיא טַעַם גַּלִּים לְנַחֵם

וְהַכֹּל בְּנַחַת וּבְדִין

כִּי נוֹצַרְנוּ בְּדִין

וְחַיִּים אָנוּ בְּדִין

יוֹם מוֹתֵנוּ בְּדִין

וּתְחִיַּת הַמֵּתִים בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ בְּדִין

כָּךְ מַמָּשׁ.

 

וְשַׁבְתִּי אֶל הָעִיר

וְהָלַכְתִּי אֶל מוֹכֵר הַפְּרָחִים

וְקָנִיתִי וְרָדִים אֲדֻמִּים

לְהַנִּיחַ לְמַרְגְּלוֹת מִטָּתֵךְ

לְבַקֵּשׁ אַהֲבָתֵךְ

חֶסֶד אַחֲרוֹן.

 

18/8/18

 

 

*

 

סְטָטִיסְטִית זֶה הָרִבְעוֹן הָאַחֲרוֹן

עֲדַיִן לֹא זְמַן פְּצִיעוֹת אֲבָל רִבְעוֹן אַחֲרוֹן

וַעֲדַיִן אֲנִי פּוֹגֵשׁ אֶת אוֹתָהּ דּוּכִיפַת

בַּבְּקָרִים בְּצֵאתִי לַדֶּרֶךְ

וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹמֵד בְּאֶמְצַע רָקִיעַ

וּמַפְעִיל כִּבְשְׁנֵי הַחַמְסִינִים

וּכְמוֹ כָּל שָׁנָה שׁוֹתְלִים פִּרְחֵי קַיִץ בַּכִּכָּרוֹת

וְגַם הָאֲבַטִּיחִים מְתוּקִים.

 

שָׁנִים דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה

הַמִּלְחָמוֹת עֲדַיִן כָּאן

מִלְחָמוֹת טֶרֶם יְמֵי סָבִי וְאָבִי

מִלְחָמוֹת בְּיָמַי וּבִימֵי בָּנַי

אֵין מְנוּחָה לָעוֹסְקִים בַּמִּלְחָמוֹת

לֹא זְכוּרָה הַהַתְחָלָה

אֵין סוֹף, דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה לֹא לוֹמְדִים.

 

זֶה הָרִבְעוֹן הָאַחֲרוֹן וְאַתְּ לֹא חָזַרְתְּ

אַתְּ בְּוַדַּאי גַּם לֹא תָּשׁוּבִי

אַמְשִׁיךְ לִישֹׁן בַּאֲלַכְסוֹן בַּמִּטָּה הַגְּדוֹלָה וְהַמַּמְתִּינָה

בַּבְּקָרִים אֲשׂוֹחֵחַ עִם תְּמוּנָתֵךְ

זֶה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר.

גַּם בְּרִבְעוֹן אַחֲרוֹן פּוֹרֵחַ הַתִּירָס בַּמֶּרְחָבִים

שִׂיחֵי כֻּתְנָה מִתְהַדְּרִים בְּפִרְחֵיהֶם הַצְּהֻבִּים

יֵשׁ מִי שֶׁגּוֹבֵר עַל הָאֵשׁ הַנִּתֶּכֶת מִמָּרוֹם

וְגַם זֹאת נֶחָמָה.

 

30/6/2018

 

 

*

 

כְּשֶׁנֶּאֱסַף הַמְּשׁוֹרֵר הַזָּקֵן אֶל חֲבֵרָיו

שָׁנִים הַרְבֵּה הִמְתִּינוּ לוֹ חֲבֵרָיו

עֲדַיִן כַּלָּנִיּוֹת בְּצַד דֶּרֶךְ

רַקָּפוֹת בֵּין סְלָעִים

גַּם שְׁתִילֵי אִילָנוֹת שֶׁרַק נִטְּעוּ

וּבוֹגְרִים מֵהֶם שֶׁעָיְפוּ

מֵרַעַשׁ הַתְּנוּעָה הָעוֹלָה בָּהָר

וְגַם עָלֶה לוּף שָׁחֹר אֶחָד

מְסַמֵּן גְּבוּלוֹת גִּזְרָה

עַד כָּאן מַמְלֶכֶת הָאָבִיב

וּמִכָּאן פֶּתַח הַמִּנְהָרָה

וְסוֹפָהּ יְשִׁימוֹן.

 

3/2/2018

 

*

 

ישראל פינקל עושה דרך כמשורר. נראה כי פיתח פואטיקה משלו ואתה כבר יכול לזהות שיר שלו בקריאה ראשונה וזה טוב. הוא מצוי באותה תקופה פואטית בעלת תנופה אצל משורר שבה אתה חש כי יש לו הרבה מה לתת לפני שיגלוש למנייריזם ויחזור על עצמו. שישה ספרי שירה העמיד פינקל עד כה וכולם שומרים על רמת איכות גבוהה: "מקומות שהשעונים מחשבים זמן אחר", "אחרי פסטיבל חורף", "שר החלומות הביא דמותך", "כשיחבור המגנט לברזל", "אחרי פסטיבל חורף" ו"פריחה מאוחרת".

על מה משורר פינקל? אלה הם נושאי העולם שמאז ומעולם עסקה בהם השירה: אהבה לאישה, פרידה, מות ההורים, זקנה, שואה, מלחמות ישראל (בעיקר מלחמת יום הכיפורים שאליה נקלע המשורר) וחילופי העונות, דהיינו מבט רומנטי של היחיד החושב בטבע מתוך רצון להעפיל ולהתעלות, אבל גם מתוך ייאוש קיומי על שלא יספיק כמו בציורו הנודע של קספר דויד פרידריך "הטייל מעל ים הערפילים".

ממי מושפעת שירתו? הייתי אומר כי שירת פינקל נעה באמפליטודה הלירית שבין שירת יהודה עמיחי לבין שירת נתן יונתן. אין ספק שתבניות ההקטנה ומסורת הדימוי שלו מושפעות ממשורר גדול כמו עמיחי, ואין צל של ספק כי הגישה הרומנטית לאהובה החוברת לנוף הארצישראלי, ובכלל לנוף באשר הוא, בלוויית איזה עצב קיומי החובר למלחמות ישראל, כל זאת בלשון קצת מליצית וחגיגית, מה שהיינו מכנים עברית יפה, מתחברת לשירת נתן יונתן.

בביקורת יפה שכתב יובל גלעד ב"עתון 77" שִייך הוא את פינקל אל הלייטבּלומרים, לאלה שהתחילו לפרוח מאוחר ומנה משוררים כישראל נטע, כגיורא פישר ואת פינקל עצמו. אלה לדבריו מלח הארץ, אנשים שבנו ולחמו כאן, עסקו במעשים, וכעת הם מתפנים לכתוב עליהם מדם ליבם כל אחד בדרכו הפואטית. לביקורת הוא קרא "פריחה מאוחרת" ומעניין שלספרו האחרון של ישראל פינקל, אשר מתוכו מובאים השירים למעלה, הוא בחר לקרוא כשם הביקורת "פריחה מאוחרת".

 

רן יגיל