כותרת הרשימה הזאת לקוחה מן השיר החותם את ספר שיריו האחרון של המשורר אביחי קמחי, "מן המעט", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת 'עמדה'.

בספר הזה הולך קמחי לאיטו. משוטט, תוהה, תועה, מאבד כיוון, מחפש, עוצר, מתבונן. לא רץ, לא קופץ, לעיתים זז לצד הדרך, לא מתערבב. וכך הוא גם 'מדבר' את השירים, משוחח אותם. בשקט, לא בקולות רמים, לא בצעקות. ואוזן הקורא נמשכת אחריו שיר אחרי שיר.   הוא הולך על החוף, על גדות נהרות, ברחובות, בסמטאות, מתנודד אל הפאב השכונתי, עולה אל בתים זרים, מתהלך בתוך ביתו כאילו לא היה שלו. מפעם לפעם מחכה לספינה, עולה על גשר, יושב בבית קפה וממשיך ללכת.

לבד, בדד, אבל לא תמיד. לפעמים עם האישה האהובה על 360 'מעלותיה', לפעמים עם נשים אחרות וזרות. עם התינוק/הילד שבגר, עם האב והאם המתים החיים, עם אנשים – יהודים, סלוניקאים, נוצרים, מוסלמים, רואה את החלכאים והנדכאים, את הכלב התועה על החוף, הולך כמעט יד ביד עם המוות הנוכח כל כך בחייו.

והוא הולך בכל העונות, בכל השעות, בימים, בלילות. ב"תחילת מרץ", ב"סוף דצמבר", ב"ערב שישי ", "בשבוע שלאחר הסערה, "בליל שבת", ב"שעה הזאת של חמש", ב"סוף אוקטובר אחר הצהריים", ב"שעת ערפילים".

"והיה יוצא לרחוב / והולך למרחקים תוהה / מאין יבוא עזרו".

מתחבר בעבותות לאדמה, לשורשים, לארץ הקשה הזאת, לעבריות ולירושלמיות. ("מרגל" עמ' 69, "מסיק ראשון" עמ' 41, "שפה" עמ' 35).

בצמצום, לעיתים בשתיקה, בחיפוש מתמיד אחר שקט, בלי התחכמויות, בלי הערות שוליים, בלי סימני פיסוק.

זהו ספר כבד. יש בו לא מעט שירים קשים, חרדות, ספקות, חשבונות והתחשבנויות.

"לא היה יום אחד / שבו שכחנו".

"איני בטוח מי אני / וספקות רבים מציפים אותי".

יש לא מעט סערות, מכות קור, צינה וחורף קפוא. סיוטים, הזיות, יקיצות חסרות שקט, דמויות (נשים) אפופות מסתורין, ישויות עלומות. ניקוטין, סמי הרגעה ממכרים, מחלות קשות. 

הרבה צער וכאב על "המקרה הפרטי" ועל צערם וכאבם של אחרים. אך הכאב והקושי כרוכים בד בבד עם אהבה, עם הזדהות עם חמלה. עם האב הסובל שנים בחוליו ושותק (עמ' 28), עם הנערה מן המזרח הרחוק המכלה את שנותיה היפות בעבודה סיעודית קשה במקום להתרוצץ על גדות הנהר עם ילדה האהוב (עמ' 34), עם פועלי בניין זרים הנופלים מפיגומים ומתרסקים אל מותם (עמ' 42), עם מכרה אהובה שלאחר מותה מטילים ספק ביהדותה (עמ' 37).

הוא חייב לספר את הכאב הזה כי מהרבה בחינות "זה לחיות או למות" (עמ' 53), והסיפור וראיית האנשים הבלתי נראים הללו מביאה עימה קורטוב נחמה. 

והניקוטין. כן, הניקוטין, הקפה השחור, ההתמכרות לכתיבה ולתעתועי הדמיון, כמה צריך אותם, לצרוך מהם "יום ועוד יום ועוד" (עמ' 54).

ומה עם מעט הומור, קלילות ואופטימיות? למרבה המזל יש גם יש. חרכים, סדקים, מרווחים דרכם חודר האור, בהם ניתן לנשום, לשאוף אוויר, לעיתים אביבי, לעיתים קפוא וקר, אבל כזה שממלא את הריאות.

וכאן יש להחמיא על עבודת העריכה הרגישה, המבינה עד כמה נחוצים המרווחים הללו: "כמעט אביב" ו"תל אביב" (עמ' 22), "יחפה" ו"תחילת מרץ" (עמ' 25), אעז להכניס לקטגוריה הזאת גם את השיר על רבין (עמ' 39), וכמובן את השיר הממזרי על הקבלן חסיד (עמ' 68). מגיע לו. כלומר לקבלן חסיד.

ומעט על "מן המעט", השיר המצוין ממנו נלקח שם הספר (עמ' 30):

"אולי הלילה אלך / למתחם התחנה / ואשתה בירה/ כמו אז כשהייתי בן 17 / כשלא ידעתי את נפשי / והלכתי לשתות על הבר / של הפאב הגדול ברחוב הלל / ולאחר שלוש כוסות / דדיתי לאוטובוס האחרון".

מתחשק לשבת עם המשורר, לשתות איתו בירה ולהשתאות על חלקת ה(ל)חיים הזאת, מלאת התובנות, שתדדה עוד מעט אל האוטובוס האחרון, כמו אז בגיל 17, אלא שהפעם איש לא יחכה בבוקר עם לחמניות טריות מרוחות בחמאה, ומי יודע מה ילד יום, ואם יוולד בכלל יום חדש. וטוב שזה לא השיר שמסיים את הספר.

כתיבתו של קמחי שובה בדיוקה, בפשטותה ובנגישותה.

דיוק מיוחד יש בשירים הארס-פואטיים. על שניים מהם, קצרים, עוצמתיים ומצמיתים ארחיב מעט:

השיר "חבל" (עמ' 61) וכמעט מייד אחריו בסדר השירים, השיר "שקט" (עמ' 63), כשביניהם מפריד השיר "וחוזר חלילה" (עמ' 62). ושוב מחמאות לעורך.

בשני השירים האלה השירה היא בבחינת מושיע. רק היא יכולה להציל מן הנפילה אל התהום, מן האינות המאיימת, האורבת דווקא במקומות ובחפצים קרובים כל כך, בתוך הבית עצמו. בשיר "חבל", החבל הוא השירה. בתחילת השיר זהו חבל הצלה. הוא מושך מלמטה למעלה. תנועת החבל היא אנכית. בסוף השיר החבל הוא חבל קרקס מתוח עליו  הולך המשורר כשתחתיו משתרעת תהום. התמונה: חבל מתוח לאורכו ולרוחבו של השיר אליו נקשרים גופו ונפשו של המשורר. כמו באיזה מסע צלב. רק המוות יפריד ביניהם.

בשיר "שקט" השקט הוא שקט מאיים, מבעית. הבית ה"שקט" הזה שבו מתנדנדת

ומתנדנדת כורסא ריקה, כמו לקוח  מסרט אימה. התמונות הכהות התלויות דוממות, החפצים המונחים על המזנון, עוד רגע ויתחילו להלך בין החדרים כאילו היו רוחות רפאים בטירה עתיקה. האפשרות היחידה להנצל מן הרוחות הרעות האלה, מן העולם המאיים הזה, היא לברוח אל עולם אחר שבורא המשורר בדמיונו.

שימו לב להיפוך העצוב: העולם המבעית והמאיים הוא הוא העולם האמיתי. זה איננו עולם מומצא. כדי לשרוד אותו צריך לברוא עולם מקביל, עולם שאפשר לחיות בו. ואת זה יכולה לעשות רק השירה.

השיר המסיים את הספר הוא השיר "ספינה טרופה" (עמ' 72):

"סוף אוקטובר אחר הצהריים / בעוד יומיים יחל שעון החורף / אני עבדו הנרצע של השעון / חסיד הדיוט של העונות / ותלמידו השקדן של הים".

כאן חוברות להן כמעט כל התימות המרכזיות בספר. מופיעים הטיפוסים השונים והמשונים, אלוהי הים, העונות, הסלעים, הזמן.

וכלב אחד המכונה סיזיפוס, שחופר וחופר ונוגע מאוד בלב.