בחוגה ממעל לגוף הדומם, איש מלבדו לא הבחין בה מתנערת בלאט מגשמיותה. איש מלבדו לא נתן הדעת שאפשר הדבר שתפרוץ מכלוב הגוף הגווע ותדלג בינות כותלי החדר כאיילה בת־חורין. לרגעים חש בה נוגעת בגופו הממשי, מושכת אותו לחיקה, בזרועותיה השקופות לעבר החלל הריק שבמרכז החדר. בהתקרבו אליה, לטבורו של החדר, ששממה וריק אחזו בו דרך קבע, קדה לפניו כדוכיפת הפורשת כנפיה ברדתה ללגום בצימאון ממי המעיין, כחולת אהבים מעורטלת ודחויה, הנגועה באלף מחלות, שכמהה למגע אהובהּ משכבר הימים, ושולחת אליו נפתולי זרועותיה אנה ואנה במעין סחרור קדוש המובן רק לה. בהביטו בה מתחוללת למענו, כל שנותיהם המשותפות כמו הסתחררו והתרוצצו לפניו לקול צלילי מחול אילם ומשכר, ליפפוהו בזיכרונות ובניחוחות עזים ממגע גוף שכה נתמכר לו עת ישנו חבוקים האחת בזרועות האחר, ספונים וצנופים בנקיקי שקערוריות ומחבואי בשר אוהבים.
משהתפכח משיגיונותיו, מלבד גופתהּ הקמלה, הדוממת מזה חודשים במיטת חָלְיָהּ, מאומה לא נשתייר מן המחול הנפלא בחדר. מאומה לא נותר מן הנפש הפראית שפרצה את מחסומי הגוף הפיזי וביקשה אותו להיענות לריקוד הנפלא, בחצותה למענו את כל העולמות. כפי שהבטיחה לו עוד מקדם, בְּלוֹחֲשָׁהּ באוזנו מלוא תכולת אהבתה, עד נתמלאה הוויתו עד לרוויה, עד היה מאושר.
בחדר התחלואים החיוור, שהיה למשכנם החדש מאז כמשה, שררה דממה מעיקה ומוכרת. מלבד מכונה קולנית שמדדה את קצב פעימות הלב וידיו הרועדות (ספק מזקנה ספק מחרדה) שאחזו בה בכל תעצומותיו לשווא, לא נותר שריד מן ההמולה המשכרת שחוללה נפשהּ כאשר חמקה מהגוף למענו בתנועות פרועות וחינניות, כפשוש הנס מכלוב עץ אחוז להבות. מאום לא נותר מהשיגיון המתוק והממכר שהזין עד שובע את קיומו השידפוני, האומלל. מכל תקוותיו הפְּתַיּוֹת ששמר בנאמנות מדי ערב למען תתנער מעפר, למען תקומתה, נותרו ריק ואַין איומים ומצמיתים שביקשו להכניעו עת השתופף והשפיל גופו אליה, סמוך למיטתה, למשך שעות.
משזע גופה לשברירי שברירים, בהשתחררה מעול ייסוריה, נאורו עיניו הכבויות כמו קמו בו כל העולמות שנפשו העתיקה דרה בהם, כמו יצאה נפשו שלו מקרבו לקראתה וכבר כמעט שהחל מושכה ממיטתה וצווח כעוף משונה בתנועות מרושלות בנסותו להרקידה, כפי שרקדו בשיגיונותיו הנהדרים, אך ההמון שנתאסף סביב למיטתה הרחיקוהו ממנה, הושיבוה למקומהּ וניחמוהו בקולות תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה עמומים ובבכי חרישי. אולם הוא, בהתעלמו מן ההמולה ומההמון הרב שכבשו את החדר החיוור, נדמה היה לו כי מאומה לא קיים בין הכתלים מִלְּבַדָּהּ. כל שראה היו זהרורים ששטפו את החדר עד הבהיק מאוד, ומן האור הגדול קמו ובקעו נצנוצי אור שנשזרו אחד באחר עד לבשו דמות של נפש, נפשהּ, וקדו לפניו. ידם הושטה אליו כריבוא הבהובי מפלים זוהרים והמה סחפוהו למחול שעטנז בין יש ואין, בין מה שהינו למה שאיננה. נפשו חגה סביב לנפש אהובתו בדילוגים ובקפיצות כאיילה בת־חורין, כפרפר הבוקע מגולמותו, והתנועעה בטפסהּ לצד אהובתו בגֶרֶם עליונים לקול צלילי דממה משכרת שטרם הכיר. ההמון הרב בחדר, שלא ידע עולמות עליונים מימיו, נזדעזע בראותו את הזקן מכה בגופת המתה, מטלטלהּ בכל שארית כוחותיו ופולט מפיו ברעדה זמירות וניגונים שקולם נהי, נאקה ובכייה מתהומי תהומות הנפש. אף לא דמעה אחת נתלשה מעיניו הכבויות כאשר עקר את גופתה מהמיטה ונשאה בזרועותיו הרפות בבקשו להגביהה ממעל ראשו כמבקש להעמיד חופה לאבלותו. כך, בליל כ"ז במנחם אב תשמ"ג, בעוד ההמון המבועת דחק לסיים את מחזה האימים ולפדות את הגופה מידי שובה, הזקן בשיגיונותיו כבר הגביהה מעלה־מעלה, והוא לימינה ושניהם יחד לפני כיסא הכבוד אפופים הוד ומתחברין לאחד. כך נותרו שברירי נצח, ולא הרפה ממנה אחיזתו עד שהכניסה בשערי גן עדן, כפי שהבטיח לה ביום נישואיהם, עד נפלה הגופה מידיו ונפל גם הוא, ביודעו שקיים שבועתו.