לפני כשלושה שבועות הלך לעולמו המשורר, הסופר, המתרגם והמו"ל איתמר יעוז-קסט.

זכרונות אחדים, חיים וחמים, שמורים עמי מן האיש הזה שהטביע חותם מיוחד בעולם השירה והספרות העברית מאמצע שנות החמישים ואילך.

התחלתי לכתוב שירה בנעורי במרץ ובשאפתנות, שירה בוסרית, יהירה משהו. שמעתי על הוצאת עקד שהיא בית למשוררים בראשית דרכם והחלטתי להגיע אליו, אל העומד בראשה, להראות לו כמה משירי. לאחר שעברתי את מחסום אחותו/שותפתו הקפדנית מריצה רוסמן, נכנסתי וישבתי מולו. לא אשכח את הכוך הקטן והחשוך שהיה מואר בשעת צהריים באור נורה כתמתם ואת מאות הספרים שהקיפו אותו ערמות ערמות. ישבתי קפואה. נערה ירושלמית דתיה בלב תל אביב, סוף שנות השבעים. הוא ניסה בנועם לחלץ אותי ממבוכתי. קרא בעיון את שירי, העיר במאור פנים, צייד אותי בספרון דק, כחלחל, "סדנה לשירה", שכתב בעצמו, שלח אותי להכין 'שיעורי בית' וביקש שאחזור עם שירים חדשים.

למה לעזאזל לא עשיתי זאת! איזו החמצה...

 

אחד המפגשים העוצמתיים איתו היה כשקרא את האיגרת-שיר "זכות הקיום" שכתב בתגובה לדבריו האנטישמיים של הסופר הגרמני גינטר גראס שאמר כי "לישראל יש כוח גרעיני המסכן את הקיום העולמי השברירי" (השיר מופיע במלואו בתחתית רשימה זו כנספח). נכחתי אז באולם במשכנות שאננים ולא ידעתי את נפשי. התחושה שליוותה אותי אז וגם היום היא כי הייתי עדה לרגע מכונן.

 

נזכרתי והרהרתי באיש המיוחד הזה גם בשנה האחרונה כשהגיעה לידי החוברת "קינות על השואה" שערך ופירש בנו, הרב אראל יעוז-קסט וסייעה בעריכתה מי שהייתה רעייתו חנה יעוז. חוברת זו, שיצאה בהוצאת המרכז להוראת השואה במכללת ירושלים ומרכז סאל ואן-גלדר להוראת ספרות השואה באוניברסיטת בר אילן, 2008, שמן הסתם גם הוא סמך ידו עליה, ראוי שתהיה מונחת על מדף ספרי התפילה לצד הקינות לתשעה באב ותלווה את המתאבלים על חורבן ירושלים וחורבן העם היהודי.

 

ומשהו מעמודיו האחרונים של הספרון שהזכרתי, "סדנה לשירה", שיצא בהוצאת עקד בתשמ"א-1981. וכך כתב:

ברצוני להתייחס לשיר, שנזקקו לו מבקרים אחדים ושמו "ירושת עיניים":

 

בַּבֹּקֶר, רָאִיתִי רֹאשְׁךָ בַּמַּרְאָה, אָבִי,

כְּשֶׁהַמָּוֶת הִבְהֵב בְּיָדִי בְּהֶקֵּף שֶׁל תַּעַר.

כָּךְ עָמַדְנוּ פָּנִים עַל פָּנִים. עָלוּ

בְּכוֹרֵי לֹבֶן בִּשְׂעָרְךָ, הָיִיתָ בְּגִילִי וְאָמַרְתִּי:

עֵינֶיךָ אִירַשׁ! – אוּלָם בְּבֹהַק הַשַּׁחֲרִית

חַשְׁתִּי קְרִיאַת הַפַּחַד שֶׁל הַוְרִיד הָאָץ אֶל הַלֵּב וְלֹא יָדַעְתִּי

אִם חָפֵץ אֲנִי – הֵן הִתַּזְתָּ זִכְרוֹנוֹתֶיךָ הַיָּפִים לְתוֹךְ הָאֲדָמָה

וּבְמֹחִי נוֹתַר רַק זֵכֶר אָב בְּהָיֹה הָיָה כְּדַף קִינָה תָּלוּשׁ –

אַךְ לְתוֹךְ גּוּפִי הַמּוּסָב אֶל הֲוָיָתְךָ דָּהֲרוּ בָּתִּים בָּהֶם הֵלַנְתָּ

פַּחְדְּךָ בַּלֵּילוֹת, תָּמִיד בִּמְנוּסָה כְּאִילָנוֹת בְּחַלּוֹן בֵּיתְךָ הַנּוֹסֵעַ.

וּבַהֲנִיעִי יָד עַל פָּנֶיךָ, כְּחוֹתֵךְ

בֵּין גּוֹרָל לְגוֹרַל, וְהַוְרִיד

נוֹשֵׁם סַהֲרוּרִית וּמְקַלֵּחַ הַדָּם, עַל פִּי הַפֶּצַע אָנוּס

כִּבֽ-ח' יְמֵי הַבְּרִית, וְיָדַעְתִּי: בִּי, מֵעָלַי וּמִנֶּגֶד

אַתָּה, וְאֵין טַעַם לָנוּס.

 

את השיר כתבתי זמן קצר יחסית לאחר פטירתו של אבי – בארץ. יסודו, זכרון-נעורים שלי, אחד מזכרונותי היפים ביותר: אותן שעות בוקר שבהן הייתי ניצב לצד אבי, בחדר-האמבטיה שבדירתנו אשר בבודפשט, ושנינו מתגלחים; ליתר דיוק, אבא מתגלח ואילו אני, נער שכבר החלה לצמוח לו חתימת זקן , משתדל להסיר את חוטי-השיער הראשונים המבצבצים על פני, תוך חששות לפצוע את עצמי. ואבא מספר על דאגותיו: השנה – 1947 או 1948, והאווירה נעשית מתוחה יותר ויותר בשל החרדה מפני השתלטות הסטאליניזם. אנשים מתחילים לנוס מערבה, ואילו אבא עצמו פוחד מעין אפשרות כעין זו – בעיקר לאור העובדה, שהמשפחה הצליחה, איך-שהוא, שנים ספורות לאחר השואה, לבסס את עצמה מחדש, תוך שניצלה בניסי-ניסים. ואבא אינו צעיר עוד. אולם, אני זוכר את אבי עם שערות-שיבה בלבד. לא שהייתי בן-זקונים ממש – אלא שהחל אבי להלבין בעודו צעיר לימים.

ואולם השיר עצמו קלט לתוכו חוויות וזכרונות שונים, מתקופות אחרות. כך, למשל, התער. מילדות רכה היתה לי רתיעה חזקה מפני מראהו של ספר המושח בקצף-הסבון את פני הלקוח היושב בכיסא מוגבה, שעה שהתער החד מרקד סביב גרגרתו. תמונה זו, משום-מה, הזדהתה אצלי עם תמונה של הוצאה להורג, עד כי היה צורך במאמצי-שידול מיוחדים ואפילו באיומים כדי להובילני אל המיספרה.

אך נדמה לי שנקודת-הכובד של השיר, מבחינת החווייה האישית, נעוצה בכל זאת באירוע אחר וחריף יותר לאין-ערוך: אבא נפטר באורח פתאומי, וכשהוזעקתי הביתה – ביקשתי לראותו. הוא שכב על מיטתו בתנוחת-שינה ועיניו מופנות כלפי מי שנכנס לחדר. רציתי לגעת בהן, אלא שמנעו ממני את הדבר. תנועה זו, שלא נתממשה, נותרה אצלי בגדר "חסר". מאוחר יותר מצאתי בספר ה"זוהר", בתרגומו של פרופ' ישעיהו תשבי, את הפסוק הבא: "אדם שזכה לבן בעולם צריך הוא להמשיך עפר על עיניו כשנקבר, וזה כבודו, להראות שהעולם נסתם ממנו, והוא יורש את העולם במקומו". פסוק זה הפעים אותי וליווני זמן רב, כשאני מרגיש כי עלי לעשות בו שימוש משלי. זכרי-דברים אלה , כאמור, אינם באים להחליף ניתוח פרשני של השיר. בסך-הכל, רציתי להצביע על אי-אלה חומרים הבונים את הטקסט, לפחות בראשית התהוותו, ואשר נעלמים בדרך-כלל מעיני הקורא וחוזרים להיות נחלתו של הפרטית של הכותב. וטוב שכך. שהרי השיר, וכל שיר, צריך לעשות את דרכו בכוחות עצמו, כמו ילד המתחיל ללכת. ולפיכך, כל סיוע מבחוץ הוא בבחינת תוספת בלבד. וכך גם סדנה זו לשירה. היא לא באה "לברוא" משוררים. השירה – או שהיא קיימת, או שאינה בנמצא כלל. אך מאמין אני כי ניתן לסייע בפיתוח ה"יש" על-ידי התבוננות במעשי הזולת, אם לטוב ואם לרע.

 

וברוח הדברים שציטט יעוז-קסט מספר הזוהר אצטט אני מתוך "תוכחה וקינה" של הרב אברהם אליהו מוקוטובסקי-כי טוב (פורסם בכתב העת 'קוממיות', אלול תש"ה):

מי יגלה עפר מעינינו וראינו מה עלתה לנו ולמדנו אהבת ישראל, אחדות ישראל, מסירות אמת לכל כאב ישראל, וחרדת אמת לכל רעיון טוב – מן הקברים ומן הטמונים בהם.

 

נספח:

 

איתמר יעוֹז-קֶסְט – זכות הקיום / איגרת-שיר לסופר הגרמני

 

סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,
כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פִּסַּת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ,
אוֹ פִּסַּת עָלֶה 'גְּרַאס' – לְמִקְטַרְתּוֹ שֶׁל מַר גִּינְטֶר גְּרַאס
עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ, מֵאָז יוֹם הִוָּלְדִי, מְהַוֶּה אֲנִי סַכָּנָה לָעוֹלָם.
כִּי זְכוּתִי הִיא זאת!
זְכוּתִי הִיא לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת תּוֹךְ כְּדֵי הַשְׁמָדַת מַשְׁמִידַי, מִבְּלִי לִנְסועַ עוֹד כְּיֶלֶד-בֶּכִי בְּרַכֶּבֶת-מַשָּׂא
אֶל וָקוּם-הָעוֹלָם, בְּעוֹדִי מֵנִיחַ אֶת ראשִׁי בְּחֵיק אֵם הַנְּמוֹגָה בָּאֲוִיר הַצַּח שֶׁל אֶרֶץ ווֹטָאן,
וּפַח-הַשֶּׁתֶן מַתִּיז נִיצוֹצוֹת צְהֻבִּים-אֲפֵלִים אֶל קִירוֹת הַקָּרוֹן – כְּמוֹ יְרִיּוֹת-רוֹבֶה הַמַּתִּיזוֹת
נוֹזֵל צְהַבְהַב-אֲדַמְדַּם מִצַּד שׁוֹמְרֵי הָרַכֶּבֶת וּבֵינֵיהֶם – אוּלַי – גַּם הַחַיָּל ג.ג., כְּשֶׁהוּא חֲבוּשׁ קַסְדַּת-פְּלָדָה.
וְעַכְשָׁו לִבִּי מִתְפַּתֶּה לְהַקְשׁוֹת וְלִשְׁאול: לְאָן זֶה נָסַע הַחַיָּל גִּינְטֶר גְּרַאס בְּאוֹתָהּ הָעֵת?
בְּעֶצֶם, כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
וּמַה עוֹד יִכָּתֵב בְּנוֹשֵׂא זֶה? אוּלַי כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
הֲגַם כִּי נוֹשֵׁם אַתָּה יוֹם-יוֹם אֶל רֵאוֹתֶיךָ, סוֹפֵר מְכֻבָּד עַד-מְאד, אֶת הָאֲוִיר הַצַּח וְהַנָּקִי, אַךְ הַמָּהוּל
בְּרֵיחוֹ שֶׁל אֵפֶר, בְּגֶרְמַנְיָה הַיְּשָׁנָה-חֲדָשָׁה.
אָכֵן, אֲנִי נָשַׁמְתִּי אוֹתוֹ רַק פַּעַם אַחַת וִיחִידָה, בְּעֵת נוֹסְעִי אֶל אַרְצְךָ יְפַת-הַנְּהָרוֹת , (לְאַחַר הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה- הָרִאשׁוֹנָה וְהַקַּדְמוֹנִית)! וְהִנֵּה אָסַרְתִּי עַל שְׁתֵּי כַּפּוֹת רַגְלֵי לִדְרךְ עַל אַדְמַת אֲבוֹתֶיךָ.
וְאוּלָם, עוֹדִי מִתְעוֹרֵר מֵעֵת לְעֵת, גַּם בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁל שְׁנוֹת חַיַּי, וְשׁוֹלֵחַ יָדִי אֶל הַמִּטָּה הַסְּמוּכָה לִי,
אֶל מְקוֹם מִשְׁכָּבָהּ שֶׁל הָרַעְיָה, כְּדֵי לְהִוָּדַע כִּי הָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג עַכְשָׁו.
וְכָךְ, בְּהָגִיחַ אוֹר הַיּוֹם הָעַז שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶל בֵּיתִי, אֲנִי פּוֹתֵחַ טֶלֶוִיזְיָה וַאֲנִי פּוֹתֵחַ רַדְיוֹ וּמַאֲזִין כִּכְפוּא-שֵׁד לִדְרָשַׁת האֲיָטוּלוֹת שֶׁל אִירָן וּלְדִבְרֵי הַשַּׂר נְשׂוּא-הַפָּנִים שֶׁל אִירָן, הַמַּרְאֶה בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו אֶת מַפַּת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לֵאמוֹר: "הִיא קְטַנָּה כָּל-כָּךְ…תּוֹךְ שִׁשָּׁה-שִׁבְעָה יָמִים אֶפְשָׁר לִמְחק אוֹתָהּ מֵעַל הַמַּפָּה",אוֹ בִּלְשׁוֹנְךָ: "אַוּסרַדִירֶן". וְהִנֵּה אֲנִי מַאֲזִין גַּם לִדְרָשׁוֹת מַטִּיפֵי הַמִּסְגָּדִים בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּבְאַרְצוֹת-עֲרָב בְּהַכְרִיזָם "אַוּסרַדִירֶן!", אַךְ כַּוָּנָתָם תָּמִיד אֵלַי וּלְעוֹלָם לא אֵלֶיךָ, גִּינְטֶר גְּרַאס.
וּבְכָל זאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): לְהִשָּׁמֵד וְלִטול עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו הַמֻּפְלָאוֹת וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קַרְנַיִם רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת
לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת! וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!
כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי!),
וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: " אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".
הֲלא זְכוּת-הַחַיִּים הִיא זְכוּת דּוּ-כִּוּוּנִית: גַּם לְךָ וְגַם לִי, אוֹ/לא לִי וְלא לְךָ.
גִּינְטֶר גְּרַאס, סוֹפֵר נַעֲלֶה! תֻּופֵּי-הַפַּח שׁוּב רוֹעֲמִים בְּתֵבֵל!
הוֹ, כַּמָּה שִׂחַקְתִּי בְּתֻופֵּי-פַּח בְּעוֹדִי יֶלֶד רַךְ בְּבֵית אַבָּא-אִמָּא, אַךְ נוֹתַר הַתוף בִּידֵי הַדַּיָּרִים
אֲשֶׁר בָּאוּ תַּחְתֵּינוּ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן קוֹלוֹ עוֹד הוֹלֵם בְּאָזְנַי בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת.
וְזוֹ סִבָּה-מִן-הַסִּבּוֹת לְכָךְ, שֶׁבִּקֵּשׁ גּוּפֵי בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים,
אַחַר מְחוֹז-חֵפֶץ שֶׁהוּא חֶמְדַּת אָבוֹת וְגַם חֶרְדָתָם.
וְאוּלָם, לא הַשֶּׁקֶט קָרָא לָנוּ לָבוֹא, בְּקוֹלוֹ הַתַּת-עוֹרִי, כִּי אִם הָרָצוֹן לִחְיוֹת אֶת עַצְמֵנוּ עַד תום,
כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה חַי אֶת עַצְמְךָ עַד תום – סוֹפֵר וּמְשׁוֹרֵר נִכְבָּד.
כֵּן, אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ: מַדּוּעַ זְכוּתְךָ לִחְיוֹת, הִיא – כֵּן!
וּמַדּוּעַ זְכוּתִי לִחְיוֹת, הִיא – קוֹל הַדּוּמִיָּה? וַאֲנִי הַמְהַוֶּה סַכָּנָה לָעוֹלָם?!
אוּלָם אֲנִי – אִישׁ-הַסַּכָּנוֹת, הֲגם כִּי בֵּן-הַנֶּצַח – שׁוֹאֵל אוֹתְךָ:
אִם נִגְזַר עָלַי לְהִכָּחֵד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְלִצְמוחַ מִמֶּנָּה מֵחָדָשׁ בִּדְמוּת גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב,
מַה טַעַם וּמַה מִדַּת הַצֶּדֶק, כִּי אַתָּה וְצֶאֱצָאֶיךָ תּוֹסִיפִו לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב הַנִּיחוֹחִיִּים
וּלְהַבִּיט בְּשֶׁמֶשׁ-הַמַּרְפֵּא שֶׁבְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ,
בְּעוֹד אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ – חַיֵּינוּ בְּסָפֵק-הַתָּמִיד?