לעיתים כשאנו ניצבים מול יצירת אמנות אנו משתוממים עד כי באופן בלתי רצוני אנו מפיקים מליבנו קריאת התפעלות; לעיתים אנו משתוממים עד כי איננו יכולים להפיק קריאת התפעלות; אך לעיתים רחוקות אנו משתוממים עד ששני הדברים מתרחשים בעת ובעונה אחת.
זה אינו אבסורד; זו אינה סתירה. שני הדברים המנוגדים מתרחשים כאחד ואין האחד מוציא את רעהו.
זו חוויה שברגיל איננו חווים; זו חוויה אם נרצה להסכים לומר כך, שאיננה מתוחמת במסגרת 3 הממדים המוכרים לנו, אלא היא מתרחשת בממד נוסף; היא מנכיחה בתחושותינו נדבך נוסף.
וכך חשתי כשקראתי לראשונה את "מלוא מוטת הבריאה"; חוויתי מעין חוויה ספרותית/אינטלקטואלית מובהקת אבל היא לוּותה בנדבך נוסף – תחושה ספק מיסטית ספק רליגיוזית. אין ספק כי תרמו לכך תיאורים בספר שמביעים סתירות בנימה בטוחה שאין אלו סתירות, כגון: "אֲנִי חַי בְּעוֹלָם שֶׁל דּוּ-חַי, / בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ הַחֵלֶק שָׁלֵם, הַיַּחֲסִי מֻחְלָט, הַפְּרָט הוּא כְּלָל, / הַמִּקְרִי יִעוּדִי, וּלְהֵפֶךְ." (עמוד 100).
ניסיון לתאר חוויית קריאה כזו מראש נועד לכישלון קטגוריאלי – אי אפשר לתאר במילים תחושה שאיננה יכולה עקרונית להתנסח במילים. מי שרוצה לחוש ולהבין את ספרו של חן יקרא בעצמו כי אין שום דרך לתאר את עוצמתו ותוכנו של הספר ולקיים שיח ספרותי/אינטלקטואלי לגביו עם מי שלא קראו; כל דברינו על הספר – על כך שהוא פורץ דרך ועל כך שעליו להיחשב עמוד תווך ואבן דרך בשירה העברית בעיקר בתביעה האינטלקטואלית/ספרותית שהוא מגלם לקרוא אותו בכלי הכרה חדשים – לא יובנו למי שלא יניח לנפשו להתבודד עם הספר.
אפשר לומר שעם הספר חשתי כמו שחן חש כשהוא קורא:
"קוֹרֵא סֵפֶר,..., / וְהַכְּתוּבִים מוֹתְחִים אוֹ מְצֵרִים אוֹתִי, מִטַּת סְדוֹם שֶׁל יְדִיעָה. / ... / מְעַיֵּן בְּסֵפֶר, אוֹ טוֹב יוֹתֵר – מַעֲמִיק בּוֹ, וּבְמַהֲלַךְ הָרַעְיוֹנוֹת וְהַשָּׁנִים מוֹצִיא עַצְמִי מִן הָעִקָּר, / נוֹתֵן לַכְּתוּבִים לְהִתְמַפּוֹת כְּגִלּוּי יַבָּשׁוֹת חֲדָשׁוֹת אוֹ מֻכָּרוֹת. / מִסְתַּגֵּל. // קוֹרֵא בְּתוֹךְ שְׂדוֹת כֹּחַ, הָרשֶׁם גּוֹבֵר עַל תָּכְנוֹ כִּצְעָקָה, / גַּל שֶׁשָּׁכַח אֶת מִגְבְּלוֹת הַמַּיִם שֶׁלּוֹ, / וַאֲנִי נִרְעָשׁ לְתֹאַם תְּדָרִים, מֵמִיר חֳמָרִים, / אוֹ עוֹלֶה עַל הַגַּל וְגוֹלֵשׁ לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, מְנַתֵּב כְּהַשְׁלָכָה. / ... / וְנוֹפַחַת בִּי רוּחַ חֲדָשָׁה, טְבִיעַת עַיִן שֶׁל אֲוִיר חוֹרֵג, נְשָׁמָה סוֹתֶרֶת, / וּבְעַל כָּרְחִי אֲנִי לוֹמֵד לְהַכְרִיעַ. אֲנִי, שֶׁמְּחֻיָּב לְכָל הַנְּשָׁמוֹת. // אֵיךְ אֶפְשָׁר לִקְרֹא כָּכָה." עמוד 57).
קריאת ספרו של חן איננה יכולה קריאה דיסקורסיבית מקובלת. קריאה דיסקורסיבית רגילה, דהיינו על פי "השכל הישר", שעיקרה הוא קישור בין שני גורמים או יותר, עלולה חלילה להוות מכשול בפני הקורא; אין הדברים מתקשרים אהדדי דרך ההכרה הרגילה. על מנת לקרוא את הספר אנו זקוקים למשהו נוסף על פני ההכרה הדיסקורסיבית – וזו ההכרה מסוג אחר – סינופטית וחובקת כול, "הארה" אם נרצה, המצליחה ביכולות שכליות ואמוציונליות להעמיד בפנינו את שירת הספר במלוא עוצמתה ומשמעותה.
אם אפגוש בדבר חדש ואקלוט אותו במונחי דברים ישנים שאני מכיר זה מכבר, הרי שהחמצתי משהו. אם אחווה עיר זרה במונחי ערים אחרות שכבר אני מכיר ולא במונחיה שלה – הריני מפסיד משהו. אם כל דבר חדש המגיע עדיי אני מנתב אותו למה שאני כבר מכיר – הוא הופך להיות מוכר ולא מוסיף להווייתי.
אם אתרגם את הפגישה שלי עם "במלוא מוטת הבריאה" במונחים המוכרים לי מפגישתי עם ספרי שירה רבים אחרים – אחמיץ. אסור לשעבד את הפגישה עימו למה שמוכר לנו משכבר וצריך להכירו במונחיו שלו.
כך אפוא אני יכול לומר כי "במלוא מוטת הבריאה" מכיר לי את עצמי בשפה זרה מזו שמוכרת לי והוא מצליח לעשות זאת כל פעם מחדש.
תחושה שאתה מתוודע לעצמך בנדבכים חדשים ממה שהכרת את עצמך עד כה היא יקרה מפז; כאילו הוגשה לך מתנה רב חושית – רעננה וטהורה, תחושה שכך הדברים היו צריכים להיות ולא אחרת – וכך אומר חן, "אַתָּה קוֹרֵא בְּסֵפֶר וְהַכָּתוּב מְגַלֶּה פָּנִים חֲדָשׁוֹת, / תֶּדֶר מָהוּיוֹת מַכֶּה פְּלָאִים אֶל הַחוֹפִים / הוֹד קְדוּמִים עוֹלֶה מִמְּךָ" (עמוד 215).
חן בדרכו מנהיר לנו את הצורך לקרוא בכלים אחרים, להניח בסוגריים את השכל הישר ולנבור בתוכנו ולמצוא בנו מה שאולי איננו מאמינים שקיים בנו (שהלא כל כך רגילים אנו להכיר את העולם במערכת כלי ההכרה שלנו המוכרים לנו משכבר). הבה נראה כמה התבטאויות פואטיות-הגותיות של חן בעניין זה:
"לְעִתִּים חֹסֶר הֲבָנָה אֵינוֹ אֶלָּא הֲבָנָה אַחֶרֶת. יֵשׁ לִהְיוֹת עִם הָעַיִן עַל הַדֹּפֶק, לֹא לְהַכְלִיא גּוּף בְּגוּף.
הֲבָנָה אַחֶרֶת מִתְנַכַּחַת כַּאֲשֶׁר הַהַגְדָּרוֹת וְהַמֻּשָּׂגִים הַנְּתוּנִים אֵינָם תּוֹאֲמִים, אֵינָם מַסְבִּירִים וְאֵינָם מְשַׁיְּמִים נְכוֹנָה אֶת הַמִּתְגַּלֶּה הַלֹּא-נִתְפָּס.
יֵשׁ לְהִמָּנַע מִשִּׁיּוּם וְתִיּוּג הַחוֹתְכִים אֶת מַאֲרַג הַתְּפִיסָה בְּתַבְנִיּוֹת חִיצוֹנִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁחוֹתְכִים צוּרוֹת בִּירִיעוֹת שֶׁל בָּצֵק. הָעֻבְדָּה כִּי נוֹתַר סֶרַח מִחוּץ לִירִיעַת הַהֲבָנָה מַצְבִּיעָה עַל הַחְטָאָה.
בִּמְקוֹם לִתְפֹּר בַּמֻּשָּׂגִים הַקַּיָּמִים, יֵשׁ לִשְׁהוֹת לְצַד הָרשֶׁם וּלְמַשֵּׁשׁ אוֹתוֹ כְּמוֹ חֹמֶר הַנּוֹשֵׂא מוּחשִׁיּוּת אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ מוּכֶלֶת בִּכְלֵי הַקִּבּוּל הַקַּיָּמִים, לְכַיֵּל כְּלִי מִן הַמֵּמַד הַתּוֹאֵם. רַק אָז מִתְאַפְשֶׁרֶת הֵן הֲבָנָה וְהֵן הִתְבַּטְּאוּת שֶׁל מְלוֹא קוֹמָתָהּ וּתְנוּפָתָהּ, מִפְרָשׂ. לְמָשָׁל אִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּס חַשְׁמַל בַּיָּדַיִם.
בְּדֶרֶךְ כְּלָל אָנוּ מַחְטִיאִים אוֹ נִמְנָעִים מֵהֲבָנָה אַחֶרֶת כֵּיוָן שֶׁהִיא נִדְמֵית חֲלוּשָׁה, תְּלוּשָׁה, נְכָאִית, לְאוֹר מַעֲרֶכֶת הַמֻּשָּׂגִים וְהַסִּבּוֹת שֶׁאָנוּ רְגִילִים בָּהּ. לָכֵן בַּעֲבוּר הֲבָנָה אַחֶרֶת נִתָּן לִפְעֹל לְכָל הַפָּחוֹת בְּשָׁלשׁ דְּרָכִים:
1. יִתָּכֵן שֶׁיֵּשׁ לִיצֹר מַעֲרֶכֶת חֲדָשָׁה, פִּגּוּמִים לַהֲבָנָה, סְבִיבָה תּוֹמֶכֶת וּמִשְׁתַּרְשֶׁרֶת הֲבָנָה בַּהֲבָנָה. מְלָאכָה הַדּוֹרֶשֶׁת נִסָּיוֹן מִצְטַבֵּר בַּמַּעֲרֶכֶת וּבְנִיָּה מְחֻדֶּשֶׁת, אוֹטוֹנוֹמִית בְּמִדַּת הַנִּתָּן.
2. אוֹ שֶׁמָּא הַהֲבָנָה מְאֻפְיֶנֶת בִּפְרַגְמֶנְטָלִיּוּת, כְּלוֹמַר בְּמֶרְחָב יְחִידָנִי הַמָּנוּעַ מִמַּעֲרַכְתִּיּוּת (נַנִּיחַ רשֶׁם הַמְמַלֵּא אֶת כָּל מֶרְחַב הַתּוֹדָעָה בְּאֹפֶן אָחִיד, בִּלְתִּי מְפֹרָק).
3. אוֹ שֶׁמָּא מֵעֶצֶם הֲוָיָתָהּ מְנוּעָה הַהֲבָנָה מִמַּעֲרֶכֶת מֻשָּׁגִית מוּבְנֵית וְדוֹרֶשֶׁת הִסְתַּגְּלוּת לְהִתְרַשְּׁמוּת חֲוָיָתִית חוֹרֶגֶת – שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת מוּבֶנֶת מֵעֶצֶם הַשְׁוָאָתָהּ לָאֶפְשָׁרוּת הָאַחֶרֶת, הַמַּעֲרַכְתִּית, הַמֻּמְשֶׂגֶת.
בְּרַם, לְעִתִּים חֹסֶר הֲבָנָה אֵינוֹ אֶלָּא הֲבָנָה אַחֶרֶת." (עמוד 71).
דומה כי חן מבליע הנחה סמוייה: כלי הכרה הנחוצים לנו על מנת להבין את הספר הם אותם כלים אשר יאפשרו לנו להבין את ההוויה כפי שהוא חווה אותה, לראות את מלוא מוטת הבריאה, ולחוש מה צריך לנבוע מכך.
ברור כי יש קשר הדוק בין תוכנו של הספר ובין הנדרש מאיתנו על מנת להבינו בכוליותו; הצורך להבין את הספר בכלי הכרה שונים מהמוכרים לנו הוא תוצאה ישירה של תוכנו (וצורתו) של הספר; אם הספר מכיל התבוננות בכלי הכרה חדשים על המציאות והוא חושף התבוננות מיסטית/מטאפיזית על הבריאה, שמטבעה היא סינפטית, ובתוך כך הוא מעלה בקנה אחד סתירות אווידנטיות, כי אז ברור שעל מנת להבינו נצטרך להתברך בקריאה מיסטית סינופטית המתגברת על המכשולים שמציב "השכל הישר".
בטרם אומר משהו על תוכנו של הספר (ועל צורתו הקשורה בתוכנו) אני רוצה לציין שאין תמה בכך שלנוכח התחושה המיסטית/רליגיוזית שחשתי בעת הפגישה עם הספר (שהתבטאה כאמור בשני דברים סותרים – השתוממות עד כי באופן בלתי רצוני הפקתי ואף לא הפקתי מליבי בעת ובעונה אחת קריאת התפעלות) עלו לנגד עיניי דבריו של הרב קוק: "כל הסתירות הן סובייקטיביות, ובראייה אובייקטיבית — אלו ואלו דברי אלוהים חיים". 'אחדות הפכים' זו משמעותה היא כי "כל המחשבות שנראות סותרות זו לזו מקורן המאוחד הוא בעולמות העליונים – מקום השלמות האלוהית הנושאת הפכים, שהיא מעבר ליכולת הכרת האדם". אלו ואלו דברי אלוהים חיים, אליבא דהרב קוק משום שהאל מתגלה בעולם באופנים שונים, גם אם הם נראים בעינינו הפוכים זה לזה – וזו השלמות האלוהית. מדובר אפוא על ניגודים מהותיים שפרמנידס העמידם לפני למעלה מאלפיים שנה – היש והאין, המהות והתופעה, השכל והחושים, החומר והרוח, הגוף והנפש, הסופיות והאינסופיות, הזמן והנצח, המקריות וההכרח ועוד, ואשר הרקליטוס אולי היה הראשון שהטביע את רעיון תלות ההדדית בין הניגודים ("אנו מכירים את הבריאות באמצעות המחלה, את הטוב באמצעות הרע, ואת השובע באמצעות הרעב."). על אחדותם של ניגודים אלה כתב מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: "אלוהים ברא את עולמו שנַים שנַים. להודיע, שכל דבר ודבר אשר יצר יש לו שיתוף ויש לו תמורה, ושֶלוּלי השלילה לא היה החיוב... אין אור בלי חושך... אין חיים בלי מוות ואף לא מוות בלי חיים... אין אנו רואים רע בלי טוב... לא שמענו... שחוק בלי בכיה, חולי בלי רפואה. אין דבר בלי הצד שכנגדו, אין דבר גדל שאין ביטול לו. תאמרו: זה מכלה את זה וזה הורס את זה? לא כן אך דבר והיפוכו מולידים דבר ומוציאים דבר. הכול משתלשל אך בשיתוף ובתמורה".
חן מצביע על פתרון לחידת הסתירה בין הניגודים, אך חשוב לומר שהצבעה זו איננה תוצאה של התבוננות אינטלקטואלית בלבד, אלא היא נובעת מתחושה אישית פנימית עמוקה המלמדת על פתרון אחר מכפי יכולתו של השכל להעניק לסתירות הגדולות (אחת מהגדולות טמונה בהיגד שהכול צפוי אך בכל זאת הרשות נתונה); זו תחושה אישית אינטואיטיבית בדבר אחדות הניגודים בה נצח וזמן עולים בקנה אחד, אין מוקדם ומאוחר ולכן גם דטרמיניזם וחופש – שני מונחים הכה סותרים זה את זה – עולים בקנה אחד: "אֲנִי חַי אֶת חַיַּי לְאָחוֹר, אֲגוּדָל בְּצַד עָקֵב, / מַקְדִּים קָנֶה לְוֶשֶׁט, / חֶדֶר לַעֲלִיָּה, נְשִׁיפָה לִשְׁאִיפָה, / וּמַקְדִּים עֲשֵׂה לִשְׁמַע. / אֲנִי מְגוֹלֵל אֶת חַיַּי מִן הָאַחֲרוֹנוֹת אֶל הָרִאשׁוֹנוֹת, / מִגּוּף הַאֲדָמָה אֶל גּוּף אִמִּי וְאָבִי, / מֵהֵם אֶל אִמָּא אֲדָמָה. / אֵין מְאֻחָר וּמֻקְדָּם בַּתּוֹרָה. / אֲנִי מוֹנֶה אֶת חַיַּי לְאָחוֹר, אֵי מִן הָאֵינְסוֹפִי / אֶל הָאַפְסִי, / מִמּוֹתִי אֶל חַיַּי, מֵחַיַּי אֶל זִכְרוֹן מוֹתִי. / רַק כָּךְ אֲנִי זוֹכֵר אֶת עֲתִידִי. / אֲנִי כּוֹתֵב לְאָחוֹר, מַטְרִים בָּתִים לִפְסוּקִיּוֹת, מַטְרִים פִּסּוּק לְמִשְׁפָּטִים, / מִשְׁפָּטִים לְמִלִּים, מִלִּים לְאוֹתִיּוֹת. / כָּךְ אֲנִי שָׁר, כָּךְ אֲנִי יוֹצֵא נִשְׂכָּר. / הִנֵּה הַכֹּל נִכְתָּב לְאָחוֹר – / לְבָנָה מַקְדִימָה אֶת חַמָּה, / אוֹר מַקְדִים אֶת תֹּהוּ, / חָוָה אֶת אָדָם, אָדָם אֶת אֱלֹהָיו. // כָּךְ הַכֹּל צָפוּי, כָּךְ הָרְשׁוּת נְתוּנָה." (עמוד 163).
חווית שלמות המכלול אפוא מתבססת על חווית הניגודים ועל חווית אחדותם, וחן רוצה לומר לנו שהוא יודע משהו על אותה שלמות אלוהית הגלומה בכך; כך שהספר כולו להבנתי הוא בדבר אותה שלמות קיומית-אלוהית הנושאת הפכים, שהיא היא המקור המאפשר את קיומן של הסתירות.
אליבא דחן אפוא – האחדות קיימת; מעצם ההיות, הגם שנראים בהוויה ניגודים, אנו לומדים כי האחדות קיימת, ו"אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לִמְתֹּק אֶת הַמְּתִיקוּת שֶׁלָּהּ כְּשֵׁם שֶׁצּוֹבְטִים לֶחִי, / לִתְפֹּס בָּהּ כְּשֵׁם שֶׁתּוֹפְסִים הִשְׁתַּקְּפוּת – / מַפְסִיקִים לְהַנִּיחַ שֶׁאֵינָהּ קַיֶּמֶת, // לָגַעַת בָּאִידֵאָה, בָּעֶצֶם, בַּפֶנוֹמֶנָה, / שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן, / אֲבָל יוֹדֵעַ כִּי מַמָּשׁ כָּאן...". (עמוד 190).
הקורא חש היטב שבידי הכותב סוד אשר אותו הוא מנסה להעביר במלוא מאודו; על כן השפע והגודש הבלתי רגילים המצויים בספר; אין מה להיזהר או להישמע לאי-אלו כללי כתיבה שרק יזיקו למהות, אלא יש לשתף עימנו את התובנה באופן ספונטני ובכל דרך אפשרית, הגם שאינה נשמעת למקובל, כי צריך לחוש שהמסר עבר. על כן הצורה של ההבעה – בשיר, בקטעי פרוזה, בפרגמנט מהורהר – אין להקפיד בה. חן כאומר לנו, מגבלות פואטיות לא ישפיעו על ההגות ומגבלות שמקורן בתודעה הביקורתית לא ישפיעו על הפואטיקה; מגבלות תוכניות לא ישפיעו על הצורה ומגבלות צורניות לא ישפיעו על התוכן. ואכן, צורתו ותכולתו הספונטנית והמשופעת של "במלוא מוטת הבריאה" מעוררת תמיהה אצל הקורא.
אם נשוב לרב קוק נוכל לומר כי גם הרב קוק וגם חן מסכימים לכך שהמקור לשלמות האלוהית, לאחדות הניגודים, נעוץ ביישות נוספת, אלא שהמקור של הרב קוק הוא אלוהי ואילו של חן, שהחל דרכו כילד מאמין, זו הבריאה וביתר דיוק מלוא מוטת הבריאה, כלומר המקור איננו חיצוני לבריאה אלא נעוץ בבריאה, בקיים עצמו, ובכוליות המתאפיינת במונח "מלוא מוטת הבריאה".
זו גישה מאוד קרובה לשפינוזה, לפיה המקור המאפשר את שלמות הטבע, על אף ניגודיות בולטת לעין, הוא הטבע עצמו ולא מהות מחוצה לו כאלוהים; אין מקור חיצוני למה שקיים. אפשר שתהיה שלמות קיומית שמקורה הוא הטבע האימננטי ולא אל טרנסצנדנטי – השלמות הקיומית אינה מכוח מקור חיצוני אלא מכוח מקור פנימי שהוא הבריאה עצמה. אלוהים הוא "כאן ועתה" והוא מתגלם בתוך הבריאה עצמה ב'מתמטיקת ממשויות חדשה': "עַל פְּנֵי כָּל אֵלֶּה אֲנִי מְבַכֵּר אֶת יִסּוּד יְסוֹד-הַכֹּל-וְכוֹלְלָם-יַחַד. / עַל פְּנֵי כָּל אֵלֶּה אֲנִי מְבַכֵּר אֶת הַנָּכוֹן, אֶת הָאֱמֶת וְאֶת הַקַּיָּם. / הַנָּכוֹן, הָאֱמֶת וְהַקַּיָּם. / כִּי הַכֹּל נָכוֹן כְּמוֹ גּוּף חָבוּל וּבָרִיא סִימוּלְטָנִית, / כְּמוֹ שָׁרִיר הַנִּמְתָּח בִּמְלוֹא כֹּחוֹ לְמַעַן גְּבֹר עַל פְּצִיעָתוֹ שֶׁלּוֹ, / כִּי הַכֹּל אֱמֶת כְּמוֹ הַכֹּל שֶׁאֵינוֹ מֵכִיל הַכֹּל וְעִם זֹאת הוּא הַכֹּל / שֶׁאֵינוֹ מֵכִיל הַכֹּל, / פוּנְקְצְיָה הַשּׁוֹאֶפֶת לַהֲבָנָה הַמְבִינָה כִּי אֵינָהּ מְבִינָה, / כִּי הַכֹּל קַיָּם כַּחֲלוֹם הַטּוֹב מִכְּדֵי לִהְיוֹת חֲלוֹם, / כְּמוֹ דִּמּוּי פָּתוּחַ כְּזָוִית פְּתוּחָה כִּמְנִיפָה, / כְּמוֹ, / כְּמוֹ דְּבַר מָה וְאוּלַי יֵשׁ טַעַם וְסִבָּה לְכַנּוֹתוֹ אֱלֹהִים. / כִּי נִזְקָקִים אָנוּ, נִתְבָּעִים, כִּי נִצְעָדִים אָנוּ בִּתְנוּעַת רֹחַב יְשָׁרָה / אֶל מָתֵמָטִיקַת מַמָּשֻׁיּוֹת חֲדָשָׁה. / כָּאן וְעַתָּה." (עמוד 67).
אם כן, מה יש כאן? מה יש ב"מלוא מוטת הבריאה" שמביא עימו את השלמות הקיומית/אלוהית?
לדעתי, וכאן יבוא עוד נדבך חשוב בהגותו הפואטית של חן, התשובה ניתנת בגוף השאלה – הכוליות: יש הבדל בין תפיסתי בנפשי אופן אחד מאופני הבריאה לבין תפיסתי בנפש את מלוא מוטת הבריאה, את הכוליות. את הכוליות אינני יכול לתפוס באמצעות שכלי הישר אלא באמצעות תפיסה אחרת – מיסטית או רליגיוזית אם נרצה. מדובר על הבנת או הרגשת המכלול העומד מעל אוסף פרטיו. הכרת המכלול היא דיאלקטית במובן הזה שתחילה נדרשת התבוננות בפרטים כתנאי לשוב ולהתבונן בהם לאחר שהמכלול ניצב מולנו במלוא הודו ונשגבותו – באופן פרדוקסלי אי אפשר להבין את המכלול ללא הבנה תחילה של פרטיו אך גם אי אפשר להבין את הפרטים אלא על רקע הבנת המכלול. מדובר בתהליך דיאלקטי שבו הכרת השלם מותנית בהכרת הפרטים אשר הכרתם שלא על רקע השלם אינה יכולה להתאפשר.
התבוננות במלוא מוטת הבריאה, התבוננות בכוליות או אם נרצה ב"יש המושלם" האפלטוני, יאמר לנו חן, אינה מסתכמת בהגות אלא היא מובילה לתובנות אישיות בדבר אופן התנהגותו של הנברא בבריאה. ההתבוננות הזו מעידה כי את הבריאה מאפיינים שלושה מונחים מהותיים: הוד, נשגבות וקדושה. ההוויה היא מלאה הוד, היא נשגבת והיא קדושה.
הקיום אינו נתפס אפוא במונחים של חולין; אין "חולין" אלא הוד, נשגבות וקדושה. יחד עם זאת שוב כאן יש להבין את המונח "קדושה" במובנו השפינוזיאי – לא כאילו אלוהים כגורם חיצוני קידש את הבריאה, אלא שהקדושה (זו שאיננה "חול" אך בעת ובעונה אחת היא מצוייה בו) טמונה בבריאה באופן אימננטי, והיא עולה מהתבוננות במכלול.
מתפיסה זו נובעת המסקנה שיש לנהוג באנושיות, בחן, בחסד וברחמים: "אֲנִי חָפֵץ לִהְיוֹת אֱנוֹשִׁי, אֲבָל כְּבֵית מִבְטָחִים, / כְּמָסוֹף שֶׁמִּמֶּנּוּ אֲנִי נִשְׁלָח, בְּיַחַד אוֹ לְחוּד, / כְּמוֹ פָּעוֹט, / כְּמוֹ גּוּר כְּלָבִים הָאוֹזֵר סָפֵק אֹמֶץ סָפֵק כֹּרַח / כְּדֵי לְהוֹצִיא לָאוֹר אֶת צְעָדָיו הָרִאשׁוֹנִים / בְּתַעֲמוּקוֹת הַמֶּרְחָב הַגָּדוֹל / ... / "אֲנִי צָרִיךְ לָאֱנוֹשִׁיּוֹת, / ... / לִהְיוֹת בְּחֶמְלָה יוֹקֶדֶת" (עמוד 246) כלומר העמידה על הודה, נשגבותה וקדושתה של ההוייה מחייבת אותנו לסגל חיים של חסד ורחמים.
אולם, וזאת יש להדגיש, מידת הרחמים אינה באה משום שחלילה הבריאה היא רווית סבל ושרירותית (מה שיכול לשלול הוד, נשגבות וקדושה). למעשה מידת ההוד והנשגבות והקדושה שבבריאה – עליה לדחות כל רגש רחמים העלול חלילה לרמז כאילו הבריאה היא שרירותית, מקרית וחסרת ערך. הרחמים המדוברים כאן הם מטאפיזיים במובן זה שהם מסייעים לנו להושיט יד, להאציל מעצמנו, לנהוג בחסד, בלא שנהיה מסובכים ומטולטלים על ידי מערכת רגשות פסיכולוגיים של כעס, רוגז וכדומה, המובלת והמובילה לרחמים עצמיים המרפים את רוחנו. הרחמים שבכאן הם תבוניים; הם אלה למשל אשר מניעים אותנו לסייע לתינוק חסר אונים, ואנו עושים זאת לא מתוך רחמים על מסכנותו אלא מתוך רגש רחמים תבוני הנובע מהכרתנו שהוא אינו מסכן אלא שהוא חסר ישע הזקוק לעזרתנו. מדובר אפוא ברגש הנובע מהכרה של מי שחי בהדרכת התבונה אשר רואה את נשגבות ההוויה. וזו גם הסיבה שהיחס של האדם לבעלי החיים אינו צריך להיות מונע מכוחם של 'הרחמים העצמיים' אלא מכוחם של 'הרחמים התבוניים' – מהכרה בהיות בעלי החיים תכלית לעצמם אשר זקוקים מעצם מעמדם לתשועה ולהגנה מפני ניצול ציני של מי שחזק מהם; ההכרה בהיותם חסרי ישע אינה מעניקה היתר לניצולם ועומדת זכותם לאושר.
אין תמה אפוא שחן הינו טבעוני, וגם כאן אי אפשר שלא להזכיר את הרב קוק שב"חזון הצמחונות והשלום" שלו מעלה נקודות אלה, אלא שבעוד הרב קוק, הרואה באורח חיים המתיר אכילת בעלי חיים "חסרון מוסרי כללי במין האנושי", ירצה לגזור את הטבעונות מתוך רצון להידמות לאלוהים הרחמן (שהוא "אדון כל המעשים, המרחם על בריותיו"), חן יגזור את הטבעונות מתוך טיבה של הבריאה, מתוך ראיית ההוד, הנשגבות והקדושה שבמלוא מוטת הבריאה עצמה.
מעניין לציין גם ששניהם יסכימו, כך דומני, שכל התהליך המוביל להשקפת עולם טבעונית – או מהרצון להידמות לאל הרחמן (הרב קוק) או כנובע מראיית הבריאה כקדושה (חן) – הינו בגדר של השתלמות; על היחיד מוטלת המלאכה לערוך מעין השתלמות שתוביל אותו לשלמות. מבט שאינו סינאופטי, שאינו על המכלול והשלמות, שאינו רואה את אחרית הימים בהם "יגור זאב עם כבש", עלול חלילה להבליט את הסתירה בין האל הרחמן (הרב קוק) או בין נשגבות וקדושת הבריאה (חן) לבין הסבל ובכך להחטיא את המטרה; מבט חלקי, של תהליך השתלמות שלא הסתיים ישלול מאיתנו את היכולת לראות במלוא מוטת הבריאה את מה שיובילנו להכרת האל הטוב (הרב קוק) ולגאולת נפש מטאפיזית (חן).
הרחמים התבוניים הללו מונָעים מכוחה של האהבה ומתוך רצון טוב שהמין האנושי יחיה עם עצמו ועם סביבתו בשלום, בחירות ובאושר; חן מודע לכך שלאושרו האישי תהיה משמעות אמיתית רק אם יאיר מעצמו על אושרם של האחרים וישתפם – "אִם חֲזוֹן אַהֲבַת עוֹלָמִים נָתוּן אֶצְלִי עַד קַצְוֵי הִתְמַמְּשׁוּתוֹ – אֲנִי מְבַטֵּא אוֹתוֹ בְּחֹפֶשׁ גָּדוֹל וּבִמְלוֹא מְלֶאכֶת הַתְּנוּפָה." (עמוד 72) ומכאן כמובן נובע כוחו המטאפיזי של השיר: כּוֹתֵב שִׁיר, כְּלוֹמַר אֵיזוֹ אֲחֵרוּת נוֹסֶקֶת עָלַי, וְהַמִּלִּים נִבְחָרוֹת וְהַכְּתָב נִכְתָּב וְיוֹצֵא לְדַרְכּוֹ. // מִלּוֹת הַשִּׁיר אֵינָן זֵהוֹת לַשִּׁיר, הֵן יָדִיּוֹת אֲחִיזָה. כְּלוֹמַר גּוּף שֶׁבְּכֹחוֹ לָשֵׂאת אַךְ אֶת עַצְמוֹ, אוֹ לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם." (עמוד 85).
אני מרוצה לסיים בנימה אישית: לכל ספר יש מעמד עצמאי; אין לנו צורך להכיר את רעיו על מנת להבינו, וגם אין לנו צורך להכיר את כותבו; אבל לפעמים יש יתרון להכיר את המחבר כי מתגלה עוד מימד – מעין תוספת אהובה, אבל שכאמור הוא אינו הכרחי להבנת הספר.
אני לאושרי מכיר את חן; אני יודע שהוא טבעוני; ואני יודע שהוא ורעייתו ויוי בחרו להעניק שם מיוחד לבנם – 'חסד'. אני גם יודע שהוא שינה את שם משפחתם מ'קלינמן' ל'יסודות'.
כשם שעלינו לקרוא את "במלוא מוטת הבריאה" מתוך התבוננות בדרך לא דיסקורסיבית אלא בדרך המשלבת כלים הכרתיים ואמוציונאליים, כך עלינו להתבונן ולחוש את הכוליות, את מלוא מוטת הבריאה. לפנינו מקרה יוצא דופן בו הקשר בין הבנת הספר ובין הבנת הבריאה הוא מהותי; בנוסף לעובדה שהספר דורש ממך לחלץ מקרבך כלי הכרה חדשים על מנת להבינו במלוא עומקו, אלא אף יש בו שילוב ייחודי של הגות ופואטיקה, שהו בעצם שילוב של מציאות פילוסופית עם מהות פואטית. בכך הספר הוא פורץ דרך. חן מתקרב ומקרב אותנו בפואטיקה שבספרו זה עד כמה שניתן לאותו מקום בו ניבטת אחדות הניגודים ובו שוכנת השלמות הקיומית-אלוהית; ומשעה שהוד ונשגבות וקדושה מוחשים לנו מהתבוננות שכלית/אמוציונאלית במלוא מוטת הבריאה, מפציעים בנו יסודות של חן, חסד ורחמים.
בחרתי לסיים בשורות הבאות, שחן היה רוצה לאחל לכל "אני":
"אֲנִי חַי חַי חַי / מִתּוֹךְ וּמִנֶּגֶד כֻּלָּם, וּמַבְרִיא וְנִגְדָּע /וּמַבְרִיא, וְחוֹתֵר וּמַרְקִיעַ / וְחוֹתֵר, / וְנִכְנַס וְיוֹצֵא וְנִכְנַס מִבֵּית בְּרֵאשִׁית, / וְנוֹשֵׁם וְנוֹשֵׁם וְנוֹשֵׁם / וּמַפְצִיעַ / בִּמְלוֹא מֻטַּת הַבְּרִיאָה" (עמוד 102).
