​

 

*

 

קָפָאתִי.

קָם אוֹר.

אֲנִי מַשְׁפִּיעַ אֶת כִּשְׁלוֹנוֹתַי.

שְׁמַע:

אַתָּה, שְׁמוּט־צֵל, עוֹלָלִי;

נָקֵל עָלַי לְהַאֲמִין כִּי אֵין

אָדָם־עוֹד מִלְּבַדִּי.

אֲנִי נִשְׁקָף אֵצֶל סִפֵּי־הָאֲפֵלָה.

הָאֲפֵלָה שֶׁהִיא הַכֹּל.

עֶרֶב, עַתָּה, נִדְמֶה לִי.

עוֹלִים קוֹלוֹת.

הִמָּצְאוּתָם כָּל־עִקָּר הִיא

מַחְרִידָה.

שָׁנִים יַחְלְפוּ עַד

שֶׁיִּפְסְחוּ אוֹדוֹתַי.

בֵּינְתַיִם אֶהְיֶה סָפוּן

עַל אִי־פְּעִילוּת.

לֹא אֶהְיֶה בּוֹטֵחַ בְּמִי

שֶׁיְּעוֹרְרֵנִי לָזוּז:

כְּמוֹ וִילוֹנוֹת, מִכָּאן,

לְשָׁם, מִכָּאן, לְשָׁם,

בַּחֲגִיגִיּוּת.

 

2003

 

 

 

הפרנסה

 

יֵשׁ גּוּף שֶׁמַּצְרִיךְ עָלָיו פַּרְנָסָה וְזֶה לֹא רֹב הַגּוּף;

רֹב הַגּוּף הוֹלֵךְ אַחֲרֵי פַּרְנָסָה – כְּמוֹ כֶּלֶב –

וְלֹא מַגִּיעַ אֶל סַף הַהִתְפַּרְנְסוּת;

רֹב הַגּוּף מַזְנֶה עַצְמוֹ בִּגְלִימוֹת־שֶׁל־אוֹר, וְהַקֵּבָה – רְעֵבָה לְלֶחֶם, בֶּאֱמֶת? –

מִשְׂתָּרֶכֶת אַחֲרָיו, מִשְׂתָּרֶכֶת אֲרֻכּוֹת־אֲרֻכּוֹת, נוֹטָה

לְהִתְכַּוֵּץ מוּלוֹ.

 

יֵשׁ גּוּף אַחֵר שֶׁכִּמְעַט מַגִּיעַ לַהֲזָנַת־עַצְמוֹ וְנִדְמֶה

שֶׁאֵין נוֹשְׁרִים בּוֹ אֵיבָרִים, שֶׁיִּהְיֶה מַסְפִּיק

לִנְשִׁימוֹת־רִפְאוּתוֹ: לָבוֹא בָּעוֹלָם וְלִטְעֹם מִפֵּרוֹת־בְּשָׂרוֹ.

זֶה גּוּף שֶׁמֵּקִיא, מֵקִיא אֲרֻכּוֹת,

וְאוֹסֵף אֶת הַקִּיא כִּגְלִימָתוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּאַחַד הַחֲדָרִים

שֶׁל הַלֵּב.

 

שִׁירוֹ הוּא שִׁיר הַלֵּב שֶׁנֶּחְנָק מֵרֹב עֹשֶׁר.

 

2014

 

 

 

קריאת קורות־חיים

 

קוֹרוֹת־חַיִּים:

דַּף אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם,

קָצָר יוֹתֵר מֵהַמְּעִי־הַגַּס.

אֲנִי נוֹשֵׁם וּמְקַמֵּט אֶת

קוֹרוֹת־הַחַיִּים שֶׁלִּי:

הֵיכָן הֵם עוֹשִׂים אֶת חַיֵּיהֶם,

קוֹרוֹת (הַחַיִּים) – הֵיכָן הֵם

נוֹשְׁמִים?

עַכְשָׁו אֲנִי נָח; הַשָּׁמַיִם מַצְהִירִים

אֶת זֹךְ־בִּלְתִּי־תּוֹעַלְתָּנוּתָם, מְסַנְוֶרֶת

הַשֶּׁמֶשׁ, כִּמְעַט מַזִּיקָה, אֶשְׁתַּמֵּשׁ בְּקוֹרוֹת־הַחַיִּים

(שֶׁלִּי) מוּלָהּ, 1977 עוֹשָׂה עֲבוֹדָה נִפְלָאָה.

מָה מִשְׁתַּקֵּף בַּמַּרְאָה? – הַבֵּט בְּקוֹרוֹת־הַחַיִּים,

קוֹרוֹת־הַנִּיצוֹצוֹת, קוֹרוֹת הָאֲנָשִׁים

שֶׁהֵם בָּשָׂר.

הַצֵּב: קוֹרוֹת־חַיִּים מוּל בָּשָׂר.

בָּשָׂר מַחְזִיק קוֹרוֹת־חַיִּים; מַדּוּעַ לֹא

מֻזְכָּר הַבָּשָׂר בְּקוֹרוֹת־הַחַיִּים?

תָּאֵר לְךָ: קוֹרוֹת־חַיִּים לְלֹא בָּשָׂר!

אֵיזֶה אֲבַדּוֹן;

אָדָם מַחְזִיק אֶת קוֹרוֹת־חַיָּיו, בְּיָדָיו,

מוּל הַשָּׁמַיִם הָעַתִּיקִים;

אֵיזֶה אֲבַדּוֹן.

אֵיזוֹ בְּדִיחָה אֲיֻמָּה.

הַכְּלָבִים לוֹעֲסִים אֶת הַנְּיָר וּמִתְעַלְּמִים

מֵהַהֶשֵּׂגִים הַנִּפְלָאִים שֶׁלְּךָ.

אֵינָם יוֹדְעִים דָּבָר עַל הַהֶשֵּׂגִים

הַנִּפְלָאִים שֶׁלְּךָ.

אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ?

וְצוֹהֲלִים, וְשׁוֹפְכִים אֶת הַלֵּילוֹת.

אֵיךְ הֵם קוֹרְאִים לְךָ?

וְחוֹמְדֵי־לָצוֹן, וּמְתַעֲבֵי־בֶּצַע.

כָּל הַמִּשְׂרוֹת שֶׁל הָעוֹלָם

מִתְגַּלְגְּלוֹת לִפְנֵיהֶם כְּמוֹ עֲצָמוֹת.

כָּל הַיְּלָדִים שֶׁטֶּרֶם נוֹלְדוּ

מְחַכִּים בַּתּוֹר לְלֶחֶם.

יְבָבוֹתֵיהֶם נִשְׁכָּחוֹת־הַכֹּל בְּנָקֵל.

 

2010

 

 

 

*

 

דְּבַר־מָה שֶׁהֶעֱלִיט –

אַיֵּה־מִקּוּמוֹ?

מַהֲדִיס מִקּוּמוֹ וּ

מִקּוּמוֹ חָסֵר;

כֵּיצַד חָסֵר וְהִנֵּה

הוּא לְעֵיל־כָּאן־בּוֹ?

כֵּיצַד חָסֵר וְהִנֵּה

אַיֵּה־מִקּוּמוֹ.

 

בְּמָה נֶאֱמָדוֹת עִגּוּלֵי־חֶסְרוֹנוֹ?

בְּמָה נֶאֱמָדוֹת עִגּוּלֵי־חַשְׁכּוּכִיתוֹ?

 

עָמַד בְּאַיֵּה

וְלֹא עָמַד בְּאַיֵּה־הוּא־בּוֹ.

 

2016

 

 

*

 

בין התודעה לחוסר יכולתה, בין הגוף לנפש, בין האדם לעולם, בין העולם למה שמעבר לו, אל תוך כל המתחים האלה ועוד, מתכנסת שירתו של נמרוד ברקו בספרו "תקופת-הכוכב שטרם נתפתחו-בו-עיניים" (הוצאת פרדס, 2020). ברקו קורא תיגר על השפה שמילותיה ותחבירה אינן יכולות להיות מצע למורכבות התפיסתית של הקיים.

קריאת התיגר הזו מרתיעה ומערערת. לאחר רצף של קריאה בספרו אפשר לחוש מעין קילוף של המבנים והסדר שבהם אנו מורגלים. אבל במחשבה שנייה, ברקו גם מציע אופטימיות שכן השירים מציעים עולם שמעבר, או נכון יותר עולמות שמעבר, והוא מציע שהעולם כפי שאנו מבינים אותו הוא פרט אחד מתוך משהו גדול שרק אם נעוות את השפה ונבעט בסמיוטיקה המוכרת שהובנתה לנו, אולי נצליח לטעום ממנו משהו. 

יהודה לייב ויטלזון