מן היום בו הגעתי לקיבוץ דיבר איתי עדיאל על תמרים. "אתה יודע שהתמר בשמו אינו נכלל בשבעת המינים?" שאל מיד עם פגישתנו הראשונה. הוא היה אדם מבוגר ומצחו היה קמוט כמי שמשהו מעיב עליו, ובשל היותי איש צעיר שאלתי את עצמי אם יכול להיות שמה שמעיב עליו הוא העובדה שלא הכול יודעים שהתמר אינו נכלל בשבעת המינים. "דע לך שאת כל מי שנשאל הוא יענה לך שהתמר נכלל בשבעת המינים אבל זה לא כך." משראה שאני תמה הוסיף, "תראה, כך כתוב – 'ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש'. בשבעת המינים לא נאמר תמר, אלא שהדבש שנאמר כאן כוונתו דבש תמרים, ומכאן הכול יודעים כי התמר נכלל בשבעת המינים."

ימים אחדים לאחר הגיעי לקיבוץ במסגרת התנדבות – נוהג הייתי בצעירותי להתנדב – שיכנעני להצטרף אליו לעבודה במטע התמרים. היינו מקייצים מבוקר עד לילה. למדתי להכיר את הדקל ולאהוב את כפותיו, שהזכירו לי את כפות ידיו של אבי בחבקו את כוס החלב החם שהיה מביא למיטתי בבקרים חורפיים.

אט-אט ראיתי כי חברי הקיבוץ מסתייגים מעדיאל. חשתי כי הוא נחשב על ידם כאיש מוזר. נידויו היה לפליאה בעיניי, כי הוא היה חביב. גם הייתה בו פרגמטיות, שאותה הכרתי עם הזמן, ועל כן לא יכולתי להבין את ההסתייגות ממנו – לו היה מטיף לחזון שמעיקרו אינו יכול להתממש וחי בעולמו אולי הייתי מבין זאת; הוא אומנם חי בעולמו אך הטיף למשהו הגיוני שיכולתי לתמוך בו. הוא הטיף לכך שעל החברה המערבית מוטלת חובה מוסרית, שיש להפכה לחוק, והיא להשתמש בכל הפסולת שלה למיחזור לטובת העולם הנחשל. "זה לא צריך להיות מוסרי," היה אומר, "זה צריך להיות חובה חוקית."

הוא היה מראה לי דיאגרמות שהיה משרטט במו ידיו בעפרונות מחודדים עד לעייפה, ובהן ניתוח מקיף ומעניין בכל הקשור למיחזור פסולת למען העולם הרעב, והעננה התמידית שהייתה על פניו הייתה מתכווצת. "אתה יודע כמה רעבים יש בעולם?" היה שואל. הוא דיבר על מיחזור הן בפן העקרוני והן בפן הפרטי, "צריך למחזר כי הבזבוז מוביל לשאננות ולהפיכת הטבע לאמצעי וזה מסוכן כי זה נותן סיפק בידי אנשים רעים לשלוט על החלשים." אני לא כל כך הבנתי את הקשר והוא מייד המשיך, "צריך למחזר הכול – נייר ופלסטיק ומתכת ואשפה אורגנית ופסולת בניין. בוא ותראה איזה חישובים עשיתי וכיצד ניתן להפיק מטונות של פסולות גם אוכל וגם מים נקיים לאלפי פיות רעבים, והכול בצורה רווחית. את הכול אפשר למחזר, רק צריך לרצות."

הוא השתמש הרבה פעמים במילה "פסולת" ובצירוף "פסולת עולמית" ובליבי היו עולים הרהורים על הפסולת שבעולמנו – על סוגיה ומיניה, על פסולת נקייה ועל פסולת מלוכלכת, ופעם אף חלמתי שמתקינים מעין מערכת ביוב עולמית שהנפש תוכל להתייחס לפסולת בצורה נכונה.

מחמת שהיה מדבר מדי יום ביומו על עניין המיחזור התחלתי להבין מדוע החברים בקיבוץ מתייגעים ממנו; זו הייתה נראית אובססיה לכל דבר. פעם, בלהט הדיבור על הפשע הנורא שבאי-המיחזור שהחברה הקפיטליסטית מרשה לעצמה, אמר לי, "המיחזור הוא מצווה, זו מצוות עשה, ואנחנו פושעים שאיננו ממלאים מצווה זו. ודע," הוסיף, "יש גם מיחזור של נשמות, המיחזור הוא חלק מהתוכנית האלוהית, כך הוא גם משחזר את עצמו." אני שתקתי.

 

במהלך הזמן עמו בעבודה למדתי על סוגי התמרים: מהם בשרניים ומהם רזים, מהם רכים מהם קשים, מהם יבשים מהם לחים – אבל כולם מתוקים.

עדיאל הטיף לי השכם והערב כי אפשר להיזון רק מתמרים והיה מספר לי סיפורים על כל מיני "פִּלאיים" ו"גיבורים" שהיו צריכים להסתתר מפני השלטונות והיו ניזונים במקום מסתורם אך ורק מן התמר. "היכן שיש תמרים יש גם מים," אמר, "ויש גם שמש והדקל מעניק צל. התמר מספק לאדם את כל צרכיו," וכך היה ממשיך ושונה.

מפעם לפעם היה מכנה את התמר "מזון כליל השלמות" והיה משרבב פסוק כזה או אחר מהמקורות.  הוא אהב לחזור על הפסוק המספר את "חוכמתו של משה" שידע להביא את עם ישראל למקום בו יוכלו לנוח מן ההליכה המתישה במדבר – 'וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם.'

"שבעים תמרים, אתה מבין מה זה?" היה פוסק, ואני הבינותי איכשהו כי המספר שבעים חשוב לו. והוא המשיך מייד, "המספר שבעים הוא המספר המוזר הראשון, אתה יודע מה זה מספר מוזר? מספר מוזר זה מספר שאם מחברים את כל המחלקים שלו מקבלים מספר הגדול ממנו, ושבעים הוא המספר המוזר הראשון. ואל תשכח שבפסוק הזה מופיע המספר שתים עשרה, אבל עליו נדבר פעם אחרת. תדמה לך את משה מוביל את כל העם למקום כזה".

בלילה ניסיתי להיזכר מהו מספר מוזר ומדוע שבעים הוא מספר מוזר עד שעייפתי וקמתי לשתות מים ובעודי מרווה את צמאוני נתהדהדו בי דבריו עד שדימיתי את שישים ריבוא בני ישראל מתכנסים תחת שבעים עצי תמר ושנים עשר מעיינות מים ואני גומע מים לרוויה מאותם מעיינות ישועה.

היום כשאני מנסה להיזכר בעדיאל ובתקופה ההיא, שבה נדמו לי ההרים והשמש והרוחות המנשבות רְאָיָה לשלמות הבריאה, אני נזכר כי הוא לא חזר לדבר בו במספר שתים עשרה. לימים כשלמדתי מתמטיקה באוניברסיטה נתוודעתי לעובדה כי שתים עשרה הוא המספר השופע הראשון, כלומר הוא המספר הראשון שסכום כל מחלקיו גדול מפעמיים עצמו, והשתעשעתי במחשבה שתקופת שהותי עם עדיאל הייתה גם מוזרה כַּמספר שבעים וגם שופעת כַּמספר שתים עשרה; והיו אף פעמים בהן חשבתי שאולי המציאות עצמה היא כולה כך.

יום אחד שאל אותי עדיאל אם יודע אני מה מקורו של עץ התמר. בתוך כך הוא הפטיר הערה שרק מאוחר יותר הבנתי את משקלה. "אתה יודע," אמר, "מנסים שנים רבות לפתח תמר ללא גלעין". נשתתקתי והוא המשיך, "כמו הענבים שהוציאו מהם את החרצנים." הוא גירד את לחיו והמשיך, "ותדע לך שלתמר יש גלעינים ולא חרצנים; חרצנים יש לענבים." אני שהבנתי משכבר כי עדיאל הוא איש אשכולות ציינתי לעצמי לזכור הבדל זה. עדיאל לא שקט והמשיך, "מקורו של העץ...".

למדתי שהתמר קיים אלפי שנים ושיש לו זנים רבים וכי לארץ הגיע מעירק בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, עת נסע קיבוצניק חרוץ לעירק והביא משם חוטרים, שניטעו בעמק הירדן, בעין גדי ובערבה הישראלית.

אט אט ליקטתי אינפורמציה יותר ויותר על יחסו של עדיאל לתמר. בדיעבד הבנתי כי הוא כיוון אותי לכך בציטוטים הרבים על עץ התמר ובדבריו אודות המזון כליל השלמות (אשר לו, כך היה משנן ואומר, "שימושים כמספר ימות השנה"). התחוור לי ממנו כי פעם דרך מקרה הוא גילה עץ תמר מיוחד במינו בקצה המטע – העץ הניב פירות ללא גלעין. הטבע יצר משהו שהיווה משאת נפש. הוא – עדיאל – לא הבין את גודל המציאה. שנים מנסים להגיע לכך והנה הוא מצא את העץ, מעשה יצירת הטבע. כל מה שצריך עתה הוא רק לקחת ממנו חוטר ולנטוע ממנו.

תחת זאת השמיד עדיאל את העץ. הוא ראה בכך משהו שאינו בדרך הטבע.

לימים סיפר לי כי מגלעיני התמר נהגו לעשות תבלינים ועל כן ראה בעץ ללא הגלעינים סוג של שיבוש. הוא שלל מכל וכל את ההתערבות בטבע שהולידה את הענבים ללא חרציניהם – "שיתביישו להם, אמר, במקום להשקיע איך למחזר פסולת למען הרעבים הם פוגמים בטבע על מנת שיהיה להם יותר נוח. במקום להשתמש בחוכמתם לנצל את משאבי הטבע בשביל צורכי החיים הם משתמשים בחוכמתם על מנת להתגאות ולהראות עד כמה הם חכמים על שלמדו את אומנות ניצול הטבע. תמרים עם גלעינים זה הטבע מימי בראשית ואני לא רוצה לאכול מאכלים שאדם הראשון לא אכל. עץ התמר הוא התכשיט של אלוהים ובו הוא בחר לקשט את הטבע."

בעת העבודה היינו אוכלים תמרים להנאתנו והוא הקפיד לאסוף את הגלעינים, תוך שהוא חוזר על סגולתם הרפואית. "פשוט טוחנים אותם ומשתמשים באבקה כתבלין," אמר, "ואפשר גם לערבב בנוזל מתוק ולשתות." לא הייתי בטוח כי כך נוהג הוא לעשות עד שביקרתיו יום אחד והוא הציע לי מין נוזל שנראה כתה ואמר, "סוף סוף תטעם את גלעיני התמר".

עדיאל ידע להתעסק עם נחשים (אני הפסקתי משכבר להתפלא על תחומי עיסוקיו), ובמשך הזמן ראיתי כיצד לוכד הוא אותם ומשליט את רצונו עליהם כמאלף חיות. הוא היה מכניס אותם לתוך שק כזה שהיה דומה לסל והיה נושא אותם כאילו הוא נושא פירות בטנא. אני (מרחוק) הייתי מביט באופן בו הוא שולט על הנחשים. הוא אמר לי כי קל להפנט נחשים, וגם קל להפנט אנשים, המשיך. אני רק מילמלתי כי יהיה קשה להפנט אדם המתעקש להבחין במעבר שבין מצב לא מהופנט לבין מצב מהופנט. הוא שמע את דבריי ואמר ספק בצחוק ספק ברצינות, אין דבר כזה.

עוד נחרט בזכרוני עדיאל והוא נושא בסל קלוע נחש, והוא מתקרב אליי ואני נרתע לאחוריי והוא בחיוך אומר, "המילה 'מטבע' היא גם זכר וגם נקבה. ידעת זאת?" אני תמה על ההקשר והוא ממשיך, "תדע שהתמר מופיע על מטבעות יהודיים קדומים. שמעון החשמונאי טבע מטבע ועליו (או עליה, הוסיף) צורת תמר, כאשר מתחתיו שני סלים מלאי פירות התמר, והסלים קלועים מסנסיני התמר (הוא אמר 'סנסיני התמר' כבטוח שאני יודע על מה הוא מדבר), כמו הסל הזה, שבו אני מחזיק את הנחשים."

"לא שאלת את עצמך מה אני עושה עם הנחשים?" שאלני פעם. באמת תמהתי על שלא שאלתיו על כך, אך לא הטרדתי את עצמי יתר על המידה; מכיר אני את עצמי שאינני מרבה לשאול ואולי כך הדבר משום שציפייה בליבי שהדברים יתחוורו לי כמעצמם. והוא המשיך וסיפר כי הוא מעבירם למכון מיוחד החוקר את האבולוציה של הנחשים. "אתה הרי יודע שלנחש בגן עדן תחילה היו רגליים." הוא השתאה קצת והמשיך, "אולי יש קשר בין האבולוציה של הנחשים ובין השורשים האבולוציוניים של הפחד האנושי מנחשים. אם ימצאו מדוע הנחש הוא סמל הרוע אולי ימצאו את השורשים האבולוציוניים של הרוע המלווה את האנושות. אפשר שהפחד האנושי אינו מנחש ספציפי זה או אחר אלא מעצם קיומו של נחש, ואפשר שהפחד הזה מהווה בסיס לרוע האנושי." אני התקשיתי לעקוב אחר דבריו, והוא הוסיף כלאחר יד, "יש כאלה שאומרים כי פרי עץ הדעת בגן העדן לא היה תפוח אלא תמר." שמחתי בליבי שהוא החליף נושא ואמרתי לו, "זה באמת מה שאמרת לי שבניגוד לפירות וירקות אחרים, אין כמעט אנשים שהם אלרגיים לתמרים?"

עדיאל היה טבעוני הדוק. אני, לימים נהפכתי צמחוני ועד היום אני תוהה מה הייתה תרומתו של עדיאל להחלטתי זו. הרהור בסוגייה זו גורם לי ייסורים שכן מתעורר בי ספק שמא אינני צמחוני מלידה אלא אך בשל השפעתו הכבירה של עדיאל עליי; הייתי מייסר עצמי שאפשר שלולא פגישתי עימו לא הייתי מאמין שנולדתי צמחוני. (זו הסיבה אולי שלקח לי זמן כה רב להשמיע טענה שנולדתי צמחוני.)

פעם הביא עימו למטע התמרים ספר – "ספר הטבעונות". הוא דיבר בהרחבה על מחברו – יהושע הלוי הורוביץ – בהערצה גמורה וכינה אותו 'הטבעוני האולטימטיבי'. "אני אוהב את המילה 'טבעונות'," אמר לי והגיש לי את הספר, "אלוהים אוהב את הטבע והטבע אוהב את אלוהים," המשיך, "לכן יש בעולם שלנו תמרים וצדיקים. לצדיקים מספיקים למחייתם רק תמרים, והם – הצדיקים – מעניקים לעולם את כל מה שהעולם זקוק לו, כמו שהתמרים מספקים לאדם את כל צרכיו. תעיין בספר, תמצא בו הכול".

בערבים הבודדים שלי, לאחר שנאבקתי במי המקלחת הקרים, הייתי מתיישב ומעיין עמוקות בספר. אני חושב שהצלחתי לרדת לשורשי הדברים; ההכרה שלנו בהכרת טבענו לא רק כיצורים ביולוגיים אלא כיצורים שמקורם בגן עדן חידדה בי את משמעות הטבעונות. בגן עדן כולם היו טבעונים, כך היה שונה עדיאל, "ובכלל עד המבול כולם היו צמחונים," היה מוסיף. ובאמת, במציאות שופעת שבה הכול מתאים להכול – מדוע נזדקק לבשר החיות?

לימים הייתי נזכר גם כיצד עדיאל הרבה לדבר על הרב קוק. למרות שהיה עדיאל אתיאיסט מוחלט הוא העריך את הרב קוק ודיבר רבות בשבחו. כשהייתי מנסה להעלות את העניין הזה שהוא אתיאיסט גמור ('מה לאתיאיסט כמוך עם הרב קוק?'), אמר לי, "אינני יודע מדוע הוריי כינו אותי בשם עדיאל, בו מופיע שם ה', אבל דע שלמדתי בישיבה." מכאן לא הוסיף בעניין אלא רק הרחיב  ודיבר לטובה על מאמריו של הרב קוק שעוסקים הם בחזון הצמחונות והשלום.

פעם, בעודני תלוי בין כפות התמר שאלני כבדרך אגב, "מה אתה חושב על אלה שאוכלים חיות?" כמעט נפלתי מן העץ, שכן לא סברתי שמידת הסתגרותו ומאופקותו תאפשר לו לשאול שאלה ישירה כזו שלכאורה יש בה להובילני לחדירה לפרטיות של הזולת. אלא שהוא שאל לא על מנת לשמוע תשובה, אלא על מנת שישיב בעצמו, וכך המשיך ואמר, "אלה שאוכלים חיות חושבים שהעולם לא ניתן אלא להם לנהלו; אני רוצה שאלוהים ינהל את העולם לפי הבנתו. יש לי בעייה עם אלה שרוצים לנהל את העולם, שכן הם רוצים לנהל לא רק את החיות אלא גם את בני האדם ואז משתווה אצלם מעמד האדם למעמד החיות. התמימים בתמימותם רוצים להניח לאל לנהל את העולם לפי הבנתו וכך יוצא שהם מנוהלים על ידי אלה שחושבים שהעולם הוענק להם, ואז התמימים הופכים להיות עבדים, וזה קורה בלא שירצו בכך." אני הקשבתי אבל לא הייתי בטוח שאני יורד לסוף דבריו, והוא המשיך, "מצד אחד צריך לחכות שאלוהים ינהל את העולם ומן הצד האחר אם מחכים באים האדונים ומנהלים את העולם. והאדונים הופכים לעבדיהם לא רק את בעלי החיים אלא גם את התמימים." נשתררה שתיקה ואני אחזתי בחוזקה בכפות התמרים, כל כך חזק אחזתי עד כי דימיתי שאני אוחז בכפותיה של אמי – כמה ביטחון השרו עליי כפות ידיה; מדי שישי הייתי מביט כיצד היו לשות בביטחון בראשיתי את הבצק והוא היה נעתר לכפותיה.

לא אחת הייתי מהרהר בשמו – 'עדיאל', שכן למדתי ממנו כי לשמו של אדם חשיבות רבה, "משמו, שניתן לו על ידי הוריו, הוא לומד עליהם, על הוריו," היה אומר לי; שמי שלי עצמי העסיקני לא מעט ובאמת מהרהורים עליו הייתי מגיע להוריי ותוהה מדוע העניקו לי שם זה ולא אחר.

נזכרתי כי פעמים אחדות עדיאל חזר על כך כי שמו מורכב משתי מילים – 'עדי' ו'אל' ופעמים אחרות ציין באוזניי כי התמר הוא התכשיט של אלוהים – "תמר – שורש 'תרם'; הוא תורם. שמת לב שזה אותו שורש? ותזכור התמר הוא התכשיט שאלוהים מתהדר בו בעולמנו."

במרוצת הזמן למדתי לאהוב את התמרים. כשהייתי בא לביקור אצל הוריי הייתי מביא עמי קופסה גדולה של תמרים, לשמחתה הרבה של אמי. היא נהגה להציע לאורחים המרובים מן התמרים, שהיו מוצר יקר המציאות באותם ימים, ומשבחת את ערכם הסגולי – יש בו הרבה ויטמינים והרבה מינרלים, אמרה, והוא טוב ללב וגם לעצמות וגם ללחץ דם, ואני ראיתי באימי סוג של רופאה שהחיים מנעו ממנה את ההסמכה הפורמלית. בכלל אמי הייתה פעלתנית ומבינה רבות בתחומי החיים השונים. היא לימדה אותי כי סוד צפון בהוויה ועלינו לגלותו. אבי, באותה עת, היה מספר בחיבה לאורחים שאני מתנדב בקיבוץ וקוטף שם תמרים. הוא היה בקיא בתורה ובמקורות, ואף פעם לא נלאה מלצטט את הפסוק שבשיר השירים "זאת קומתך דמתה לתמר..." (ואני ידעתי כי מפאת היותו איש עדין נפש נמנע מלהשלים הציטוט "ושדייך כאשכולות". כך נהג גם בעת קריאת ההגדה של פסח; הוא היה ממהר ליטול על עצמו את קריאת הקטעים בהם הוזכרו השדיים, שמא יעלה בידי אחד מן הילדים לקרוא זאת. איפוקו ומתינותו השרו אווירה שגלֹה נגלה את הסוד הצפון בהוויה). לעיתים היה אבי מפליג ומספר כי נאמר "צדיק כתמר יפרח" על שום שהצדיק – ליבו אל השמים כתמר עצמו. "'אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו'," היה ממשיך ואומר '"עלה למעלה, שצדיק כתמר שואף למעלה, התמר – תמיר הוא, והדקל כצדיק – כולו תועלת לאנושות, אין בו פסולת."

גם עדיאל היה שונה בפניי כי עץ הדקל הוא כולו נברא לתועלת האנושות, ובתוך כך הצביע על  אותו חלק של  העץ שנראה כגבעול אשר עליו מתפתח הפרי ושאלני, "אתה יודע איך מכנים חלק זה של התמר?" ובלא להמתין לתשובה המשיך, "סנסינים. אלה הם סנסינים ומהם אפשר לקלוע סלים. אתה יודע שאני מהסנסינים האלה עושה שק? ראית בטח, אלו השקים בהם אני שם את הנחשים שאני לוכד." הייתי במעין הלם. והוא המשיך, "'קופה של שרצים' הכוונה היא שקים שהיו עושים מסנסינים ושמים בהם נחשים שנלכדו. 'קופה' זה 'שק', זה לא קופסה לשמירת כסף".

במהלך הזמן עמו ניסיתי לדלות ממנו עוד על אותו סיפור מוזר הקשור בעץ התמר שהפיק פרי ללא גלעינים. חבריו במשק, כך למדתי מקטעי שיחות עמו, סברו כי הוא שגה שגיאה גסה כאשר השמיד את עץ התמר ללא הגלעינים. ואפילו סיפרו שלא בידיעתו – כך רמז – כי בחשאי היה מנסה ליצור מצב בו שוב יתפתח לו העץ המבוקש. ובאמת הייתי שם לב לכך שהוא היה נעלם לדקות ארוכות במטע ומשהיה שב הייתה בעיניו הבעה שלא יכולתי להסביר את טיבה, ובאופן טבעי ייחסתי זאת למאמציו להבין את סודו של העץ ללא הגלעינים.

שמתי לב כי כשהיה שב מן ההיעלמויות הפתאומיות שלו הוא היה מתחיל מייד לשטוח דברים ומסביר עד כמה חוטאת האנושות לא רק לעצמה אלא גם לטבע עצמו ובסוף, כך היה אומר, "כולם יבינו שצריך למחזר למען העניים". הייתי חש כי הוא מטה את הנושא ומתאמץ להתמקד בביקורת כדי להעלים את המצוקה האמיתית בה היה. היה לי צר על כך. חשתי כי הוא חש שהוא יכול להושיע את האנושות ובה במידה עומד הוא על כך שהוא כה חסר אונים, לא רק באי יכולתו לשחזר את העץ ללא הגלעינים אלא אף לא בשכנוע עקרוני את חבריו, שדעותיו בעניין המיחזור הן המענה האולטימטיבי לבעיות הכלל אנושיות.   

עתים כשהייתי שוטף את חדרי ומשפיע מים רבים – בדרך כלל הייתי עושה זאת בימי שישי בין הערביים כאשר הפטיפון היה משמיע שירים שמהם למדתי כי לתווים יש מחוז וכי מחוז חפצם הוא ההתממשות – היה דומה בעיניי חדרי לעולם כולו ואנוכי שוטף וממרק ומטהר והיו המים הרבים שוטפים כנהר רחב את חדרי ואת עולמי, ומהרהר הייתי שלא לחינם נברא העולם אלא על מנת שנגלה את טובו, ובעודי מבטיח לעצמי כי לא אתפתה לחשוב שהתשוקה לטוב היא בבחינת מניפולציה רגשית שאנו מרמים בה את עצמנו, הייתה המוזיקה שנשמעה הולכת ומתעצמת ומגיעה עד לאותו מקום שהנפש מתאווה אליו.

באותם ימי שישי הייתי מהרהר בשוכנֵי עולם זה – עצי תמר ואנשים מהלכים בינותם. וכך הייתי עצמי נבלע בתוך המים הרבים ובתוך המוזיקה השוטפת עד שהייתי רואה את עדיאל מתהלך בין עצי תמר ובוחנם והוא מתאמץ להסביר לכולם כי התמר הוא התמרור (והוא היה מדגיש את המילה "תמרור") המורה לנו את הדרך לגן עדן והנה הם מסתייגים ממנו בנימוס, ואני  מתוך השלמה הייתי מייבש את הרצפה בסמרטוט רצפה, ואחר מוציא כיסא לחזית החדר לישב ולהקשיב למוזיקה שבקעה מן הפטיפון שניגן כל אותה עת, ומים רבים והודהּ של ההוויה אופפים אותי עד שהייתי מחליט לשים בסוגריים את צערי על צערו של עדיאל. כמה פעמים היה אומר לי, "איני יכול להושיע את החיות אבל אני יכול להושיע את בני האדם הרעבים. צריך חוק שיחייב מיחזור לטובת העניים. שכל מי שנוהג במכונית וידו משגת זאת שיחוייב על פי חוק לתרום, אבל תרומה לא לעניים ישירות אלא לעניין עקרוני, ואיך? על ידי תרומה לפיתוח המיחזור לטובת העניים. אני נותן פתרון טוב ולאנשים נמאס לשמוע; כמו שנותנים לאנשים תמרים שיש בהם הכול לסייע בידם שיתמידו ביישותם והם – מסרבים הם."

עם הזמן ועם שהכירוני ובשל העובדה שהיו חסרים רפתנים שאלוני ממזכירות הקיבוץ אם אהיה מוכן ללמוד חליבה, על מנת להשתבץ בתורנויות בשבתות ובחגים. התייעצתי עם עדיאל וראיתי כמה קשה לו לייעץ לי. מצד אחד הוא שלל את ניצולן של הפרות ומצד שני הוא היה חלק מהקולקטיב. בסופו של דבר הסכמתי, וגדליהו נבחר לרפתן שיכשירני לחליבה.

גדליהו היה פטפטן והוא דיבר על הכול, ואני חישבתי ללמוד ממנו יותר על סיפור העץ המיוחד. ממנו למדתי לאהוב את הפרות, את תמימותן, את היותן צמחוניות. רבו מעשיו של בורא עולם שחיה זו שאינה אוכלת בשר הרי מביאה היא לאנושות גם חלב וגם בשר.

עיסוקי המועט ברפת (בשל מיעוט שיבוצים שנעשו רק כשהיה הכרח בדבר) הביאני להתבונן לתוך עיניהן של הפרות; תחילה סברתי כי הן מביטות בי בשיוויון נפש, אך מהר הבנתי כי כך הדבר רק לכאורה. הן תמהות על טיב הבריאה, סברתי, אך מייד עלתה בליבי שאלה אם הן תמהות על תמיהתן זו. בסוף נמלכתי בדעתי ונשתכנעתי כי הן כאילו מנסות לומר לי בעיניהן, 'דע, נולדנו כדי למלא אחר רצונו של אלוהים ולא אחר רצונו של האדם.' בלילות בהם שכבתי לבדי במיטה הייתי רואה בעיני רוחי את עיניהן וחשתי כי אני מסכים עימן. כשהייתי משוחח על כך עם עדיאל הוא היה אומר, "דבר אחד טוב ייצא מכאן; אתה בסוף תהיה טבעוני". עתים, טרם הייתי שוקע בשינה מהרהר הייתי במה שאימי הייתה אומרת כמקבלת את הדין, 'סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה'. כך הייתה אומרת כבשיוויון נפש ועיניה, שביקשו להמתיק סוד עימדי, לימדוני כי בעיני הטבע המיתה של בני אנוש כמוה כשחיטה של הבהמה.

גדליהו היה מזמינני תדירות לביתו. הוא אף היה מפציר בי לבוא לריקודי העם בקיבוץ. תמיד החוג היה מתחיל בשיר "צדיק כתמר יפרח, יפרח". הדבר מאוד מצא חן בעיניי עד כי מעולם לא הפסקתי ללמוד לרקוד. הוא היה אומר לי, "מי שרוקד מעמקי נשמתו הוא צדיק אמיתי כי הוא מבין שיצר הטוב עליו לגבור על יצר הרע; הוא מבין כי אל לו להניח ליצר הרע לתעתע בו כאילו הוא היצר הטוב. ותגיד לעדיאל שיבוא גם הוא, הריקודים יעשו לו רק טוב ל'תכשיט' הזה". אני הייתי מדרבן את עדיאל להצטרף אלינו, מתוך הכרה כי הריקוד הוא השיח שמנהלת הנפש עם הגוף, אך הוא לא נאות. "בוא לרקוד," הייתי אומר לו, "זו הכרת תודה הדדית בין הגוף והנפש, בוא איתנו," הייתי מפציר בו, אך הוא נותר בשלו. ושהייתי מספר לו – מתוך הכרת יחסו לתמר – כי הריקודים נפתחים בשיר "צדיק כתמר יפרח" היה אומר ולא מרחיב, "התמר הוא עץ צדיק כי הוא מספק לאדם את כל צרכיו. אלוהים לא יכול היה לברוא עולמו ללא צדיקים וללא תמרים."

עם הגיע חודשי האביב וכבר מחודש פברואר עדיאל החל מדבר איתי על ההאבקה. "העץ הוא דו מיני – זכר ונקבה ברא אותם, כמו האדם," אמר לי, "לא יהיו לנו תמרים בלא אבקה. עץ הזכר מספק את האבקה. לא ניתן לדבר לקרות באקראי כי לא תמיד הרוחות נושאות את האבקה מהזכר לנקבה ולכן אנו נבצע האבקה. יש לנו אבקה משנה שעברה." 

כאן עלתה תמיהה בליבי והבעתיה בשאלה: "יש עצי תמר זכריים ויש עצי תמר נקביים?" עדיאל הביט בי ועיקם שפתיו כמה שיכול היה להיחשב חיוך, "כמובן," אמר "עד עכשיו ולא ידעת?" ולא הוסיף. ולאחר שתיקה אמר, "הזכר הוא 'תומר' והנקבה היא 'תמרה'. התומר מייצר כמויות רבות של אבקה והרוח נושאת את האבקה וזורה אותה על התמרה."

עלם צעיר הייתי באותם ימים ונערות בבגדי ים קצרצרים משכו את עיניי בבריכת השחייה, ובלילות הייתי חושב עליהן, על אחת מהן ולא ידעתי באותה עת על מי מהן; הייתי חושב על עורה החלק ומדמה את עצמי סופן ראשי בחיקה וידי האחת מונחת באיזור חלציה. כך הייתי עוצם עיניי ושוקע בשינה ערבה ומתוקה נטולת הפרעה כשכל יישותי רפוייה. פעמים, בעת בה הייתי מתמודד עם המים הקרים, נופל היה מבטי על אצבעות רגליי ועל האחת מהן שנראתה שמוטה כמתביישת בעצמה. ובלילה היו רחמים בליבי על אצבעי השמוטה ובזכרוני אצבעות רגליו של דוד הזקוף בפסלו של מיכאלאנג'לו, ושואל הייתי את עצמי מה טעם ברא לו בורא עולם איברים שמוטים, ועליבותו של הגוף הייתה מתעצמת בעיני רוחי, אך מייד הייתה עולה בדמיוני כף רגלה המושלמת של אותה נערה ורוחי הייתה שבה אליי; מלטף הייתי את כף רגלה המושלמת, ואני עוצם עיניי וחושב מה טוב שברא אותם זכר ונקבה, ובאחת היו עצי התמר במטע של עדיאל ניצבים להם מולי זקופי קומה, זכר ונקבה – תומר ותמרה, ואני הייתי מטמין ראשי בחיקה של אותה נערה, ימיני על חזה ואצבעות רגליה הענוגות על שוקי, וכך הייתי שוקע בשינה עמוקה, וכשהיה השעון המעורר מעירני הייתי מתגבר כארי נכון לפגוש את צינת הבריאה.

באחד הימים שאלתיו, "איך התמר מתרבה?" הוא הביט בי במעין רחמים ואמר, "יש שתי שיטות, האחת היא זו שאנו מאבקים והשנייה היא על ידי לקיחת חוטר מבסיס התמר ושתילתו בנפרד. אם היו לוקחים חוטר מאותו עץ ללא הגלעינים היום היו לנו עצים שהיו מניבים תמרים ללא גלעינים". וכאן הוא נגרר לדבר על רבייה זוויגית שהיא רבייה מינית מול רבייה אל-זוויגית שהיא אל-מינית עד שהתבלבלתי לגמרי והדבר השכיח ממני את תשוקתי לברר עימו עד תום את סיפור העץ המוזר.

ספק על עניין העץ ללא הגלעינים התחיל להתעורר בליבי כאשר היינו מאבקים ועדיאל מדבר היה על הזיווג. הוא עצמו היה נשוי לרינתיה, והיא לא גילתה עניין – לא בעניין שלו במיחזור פסולת ואף לא בכל הקשור לעבודתו בתמרים ובוודאי לא לעניין הנחשים. היא הייתה אישה ששום דבר לא היה מיוחד בה ושום דבר לא היה לא מיוחד בה, ותמיד עסקה בענייניהם של שני ילדיהם הקטנים. עתה ממרחק הזמן אני תמה עליה שדמתה בעיניי למי שאינה נזקקת להביט בחדרי חדריה ולשוחח עם עצמה על המהות הנשית בה נתברכה. 

כאשר היינו מטפסים לצמרת התמר ברגליים יחפות ונעזרים בחגורת טיפוס רחבה ומאבקים במפוחים את עצי התמר הנקביים הוא היה ממלמל (מתחת לכסיות שעטינו כהגנה על פנינו) על דרכו של הטבע "להפרות את עצמו". היינו נראים די מוזר, מוגנים מפני האבקה, והמפוחים הגדולים נראו ככלים לא טבעיים בפינו. "זו רבייה זוויגית," אמר, "רבייה מינית, כמו שבני אדם מתרבים. אנו מחדירים אבקת מעץ הזכר לליבת עץ הנקבה ואז נוצר הפרי."

הוא היה ממשיך למלמל ומלמולים אלו גרמו לי להטיל ספק בסיפור המוזר אודות התמרים ללא הגלעינים – כיצד בלי הגלעין יהיה פריון? לימים נטיתי לחשוב כי הוא כבמתכוון מלמל דברים על מנת שאגלה את העובדות; על מנת שלא יְיסר את עצמו על שכביכול הוליך אותי שולל.

באחד הימים שאלתי אותו בתמימות אם אין מה שאנחנו עושים בגדר "הפרייה מלאכותית". לא יכולתי לשער עד כמה הדבר בנפשו; הוא החל מגולל לפניי מסכת טיעונים שלמה על התערבות האדם בטבע ובעיקר חרה לו על תעשיית החלב והבשר. הוא תיאר בפניי תמונה קודרת על הפריית בעלי החיים לצרכים תעשייתיים ולא חסך ממני תיאורים של הפקת זרע בתרמית מפרים והקפאתו – חטא על פשע, כך כינה זאת. הוא היה ממש נרגש ודיבר תוך בלבול אותיות. "אין פרי ללא זיווג, ובדרך הטבע," פסק, "ומה שאנחנו עושים כאן זה לסייע לתמרים. העצים הזכריים לא נפגעים מכך. אנו עושים אך טוב. תראה את עצי התמר הזכריים, הנה הם שם נטועים." (וזו הייתה לי הפתעה לדעת, שכן התחוור לי כי אנו עבדנו אך במטע הנקבי ולא יכולתי לשער שבמטע ממול ניצבים להם הזכרים.) והוא המשיך והרעים בקולו, "ותדע, ללא זאת לא יהיו לנו תמרים. אני לא אפגע בשום שור או כבש. בכלל לא אפגע בשום זכר ובשום נקבה שהטבע יצר. איך אפשר להשוות האבקה של עץ להזרעה? איך אפשר להשוות שאיבת זרע מפרים לחילוץ אבקה מעצי תמר זכריים? אל תשווה לי לעולם את בעלי החיים שנשמה באפם עם הצמחים!" 

נרתעתי קמעא מתגובתו החריפה. הוא נתרכך אך במעט והמשיך, "'חדש ימינו כקדם' – אתה יודע למה הכוונה? לא, לא זאת הכוונה," המשיך כמכוון למחשבתי, "הכוונה היא שבעתיד כולם ישובו להיות צמחונים כמו בגן עדן, כמו לפני דור המבול – זו הכוונה. ואתה תראה – בסוף כולם יהיו צמחונים."

שתקתי והרהרתי בדבריו. לימים, מרוחק ממנו ומהקיבוץ, וכשאני מהרהר בחולשותיהם של בני אנוש, נזכרתי בדבריו אלה וכתבתי ברשימותיי כי אי אפשר היה לו לחשוב אחרת; הוא האמין – אם מתוך שכנוע פנימי הנובע מתוך רצון טוב אם מתוך תרמית עצמית הנובעת מן הצורך להישרד – כי אכן בסופו של דבר האנושות תראה בבעלי החיים תכלית ולא אמצעי לסיפוק תאוות של בני אנוש.

ואז, חזר עדיאל ודיבר בקול הפדגוגי הרגיל שלו ואמר, "ללא הגלעינים של התמר לא היה התמר הזכר יכול להפיק את האבקה". שמעתי זאת וחשתי כי לא לחינם הפטיר הערה זו, אך מפאת שניסיונותיי להבין את סערת רוחו, החום הכבד ועייפותי, עייפות הגוף, שהכריעה את כוחותיי הנפשיים, לא הניחו לי, אמרתי לעצמי שאשוב להרהר בדבריו בלילה.

וכך היה. בלילה, לאחר שנמלטתי מן המים הקרים במקלחת ונחתי קמעא, הנחתי ראשי על הכרית ושבתי להרהר בדבריו. למה התכוון? הייתי מהרהר ולנגד עיניי נעמדו עצי התמר – זכר ונקבה – זקופים, אציליים, כצדיקים, כל"ו צדיקים, ורוח חרישית עוברת ומעיפה אבקה מהזכר לנקבה והנה הם משתפים פעולה ומסייעים האחד בידי השנייה, הזכר מן המטע הסמוך קד קידה ורעייתו מרשרשת בכפותיה ומקבלת באהבה את נוכחותו, ונתגעגעתי לאבי ואמי שדמו כל העיתים בעיניי לצדיקים העושים מלאכתם נאמנה על דעת רצון בוראיהם, וגמלה החלטה בליבי שבסוף השבוע, ולאחר שאשטוף במים רבים את חדרי, אסע לבקרם ובאמתחתי תמרים לשמחם.

ובעודי כך מהרהר הבנתי באורח לא מובן כי אם ללא הגלעינים לא תהיה אבקה כי אז כל הסיפור על העץ ללא הגלעינים הוא בבחינת עורבא פרח. האם ייתכן כי הסיפור הזה לא היה ולא נברא?

כך נרדמתי ובבוקר שכחתי מכל העניין.

באחד הימים, בעודי מקייץ נשתרבבה לנגד עיניי המילה "סנסינים" והנה הם לנגד עיניי; אלו הם, הזכרתי לעצמי, אותם גבעולים אשר על העץ ואשר עליהם מתפתח הפרי. חשבתי לעצמי שאם הסנסינים הם נושאים את הפרי הרי שלעץ הזכר, שאין הוא מניב פרי, אין סנסינים. מיהרתי לרדת מן העץ ולשאול את עדיאל אם השערתי נכונה היא. הוא אישר לי זאת בחיוך, שרק לעיתים רחוקות היה נראה על פניו. מצאתי זאת כשעת כושר וביקשתי ממנו שירחיב את סיפורו על העץ ללא הגלעינים. "אם העץ מתרבה מגלעיניו, אז איך אפשר שיהיה עץ ללא גלעינים?" שאלתי. הוא נשתתק, ומכיוון שלא רצה להתחמק (שהרי התחמקות איננה דבר ראוי) אמר לי, "נפלאות דרכי הבורא." 

חשד כבד נתגנב לליבי; אפשר שסיפור העץ ללא הגלעינים לא היה ולא נברא? נחוש בדעתי החלטתי לברר העניין עד תום. התקשיתי לשמוע פרטים מחברי הקיבוץ עצמם; דומה היה שכולם מעדיפים את השתיקה. אני ניסיתי לדובב חבר זה או אחר אך הדבר היה מסתיים במשיכת כתף. אבל בסופו של עניין ובצורה מדורגת נצטיירה לי תמונה בהירה על סיפור עץ התמר ללא הגלעינים.

בימים הבאים דיברתי עם גדליה; ומתוך מגמה לקבל אישור ממנו כי הסיפור אכן היה כדרך בה מספרו עדיאל. הפצרתי בו עוד ועוד. היה לי חשוב להאמין כי אכן כך היו פני הדברים.  הוא הביט בי בחמלה וניכר כי הוא חס עליי. ואז אמר, "הסיפור על העץ ללא הגלעינים הוא בגדר סיפור. הטבע אינו יכול להפיק משהו כנגד עצמו. הגלעין הוא חלק מאיברי הרבייה. גם ספק גדול אם התערבות אדם תוכל להפיק תמר ללא גלעין."

נסוגותי לאחוריי, כנעלב. כל כך האמנתי בסיפור ההחמצה; והלא גם נטיתי לפרש את התנהגותו המוזרה של עדיאל כסוג של הענשה עצמית בה הוא מענה את עצמו על נמהרותו להשמיד את העץ ללא הגלעינים. איך יכול להיות שממנו – מעדיאל עצמו – הבנתי את הסיפור הזה? האם עדיאל יודע כי בדה הסיפור? ובמה ה ו א  מאמין? פתאום התחלתי לחשוב, כיצד מן האפשר הוא שעדיאל ישמיד עץ שהטבע יצר? והלא השמדה כזו בעיניו עוון היא. נזכרתי כי היה אומר לי משהו על הסתייגותו מהתפתחות העץ ללא הגלעינים, שהרי כך הוא שלא בדרך הטבע, אך מכאן ועד השמדה? קיצורו של דבר מצאתי את עצמי נבוך.

גדליה הביט בי במעין סוג של רחמים המהולים בלגלוג אוהד, ואמר, "הוא בדה מליבו את הסיפור הזה; הוא בחור טוב אבל זו עובדה שהכול כאן הוא בדייה."

הבנתי בחושיי כי אינני יכול לשאול את עדיאל ישירות והחילותי משחזר את האופן בו האמנתי בסיפור זה – מי סיפר לי אותו? והרי ממנו, מעדיאל הבנתי זאת, ולמצער הוא אף פעם לא העמידני על טעותי. אבל בכל זאת כשהחילותי משחזר את השתלשלות העניינים סברתי כי אפשר שבהתנהגותו ביקש שהדבר ייוודע לי.

מדוע בדה את הסיפור מליבו? תמיד נרתעתי מלשאול אותו זאת. פעמים בלילות הקרים ובעודי מתכרבל במיטתי בוהה באותם עצי תמר זקופים וכפותיהם מושיטות יד לעזרה (כדרך שבה כפה של אמי תמיד הייתה מושטת לעזרה) הייתי מהרהר בסיבה לבדייה. ובאחד הלילות, בעודי מחפש את קרבתה של אותה נערה והיא מפשיטה מעצמה את חזייתה ומניחה לי לחבקה, שדיה שעונים על חזי וידי חובקת את מותניה, רגליה לופתות את רגליי ואצבעות רגליה ללא הדופי מונחות בחום על שוקי,  עלה בי הרהור שלא יכולתי לשלול: 'אולי,' אמרתי לעצמי, 'אולי נאחז בבדיה כדי למצוא פגם בעצמו שיצדיק לו את העובדה שאינו מצליח ליישם את רעיונותיו בכל הקשור למיחזור ולטבעונות', כך חשבתי, ואז השקעתי ראשי בחיקה של אותה נערה ושקעתי רפוי כולי ברמ"ח איבריה ובשס"ה גידיה בשינה עמוקה. 

לאחר תקופה של כשנה עזבתי את הקיבוץ ופניתי ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. מצאתי קרבה בלתי מוסברת למספרים שהופכים לקבוצות ולקבוצות של קבוצות, ועד כדי כך שקבוצת תתי הקבוצות – עוצמתה תמיד גדולה מעוצמת הקבוצה, ובתוך כל זאת מצוייה הקבוצה הריקה שנמשכתי לעסוק בה כי ראיתי בה את הרווח שבין מספר למספר, והרווח בין המספרים דמה בעיניי לרווח שבין המילים. חשתי כי המספרים הם כעין אבני יסוד עליהן מושתתת ההוויה

 והרווחים ביניהן הם השתיקות, השתיקות שאנו שותקים כשאנו עם עצמנו כשנגלֶה לנו משהו מטיבם של הדברים.

באופן מתמיה נמשכתי גם ללמוד שפות. האמנתי באמת ובתמים שהעולם נראה דרך השפות הרבות, וכדרך בה הרבה תיירים מביטים על עיר אחת. השפות שלמדתי לימדוני – ואיני יודע מדוע –  כי הניקוד של שפתנו העברית איננו הלבוש אלא חלק מהותי מגופה של השפה ולמדתי לנקד (ובלי שאדע איך למדתי זאת), וכשהייתי מנקד היה דומה בעיניי כי אני רווה דודים עם השפה, כדרך בה הייתי רווה דודים עם נערתי בהפשיטי אותה מבגדיה ומתעצם עם הגעתי עימה אל המהות עצמה.

החיים בעיר הזכירו לי את הפעמים בהן יוצאים היינו מן הקיבוץ אל הכרך הסמוך, בדרך כלל לראות סרט. עדיאל היה מצטרף אלינו רק לעיתים רחוקות וכשכבר היה בא – היה מצטנף; ניכר היה כי הסביבה העירונית מעיקה עליו. פעם כשירדנו בלילה לבדוק את תקינות מערכת ההשקייה אמר לי, "די לנו באור הכוכבים והירח, מי צריך את אורות הניאון העירוניים? הם רק מטשטשים אצלנו את האורות המדבריים הבראשיתיים."  שתקתי והבטתי ברקיע הפרוש לנגד עיניי. ריבוא כוכבים וירח אחד וכולם שותקים. ואז הוסיף עדיאל ואמר, "הפסולת שאותה צריך למחזר ולא ממחזרים אותה – מקורה בעיר ולא במדבר. העיר מביאה עלינו פסולת. הם בונים בניינים לגובה ומרחיקים אותנו מהאדמה ומעצמנו. תראה את עצי התמר, כמה קרובים הם לאדמה." ובעודי מהרהר בדבריו ומתערבבים אצלי יסודות עירוניים עם יסודות מדבריים ניגש עדיאל לגזעו של אחד מעצי התמר הסמוכים וחיבקו במלוא מוטת ידיו.

חלפו שנים; עדיאל והפסולת לא נשכחו מליבי; עדיאל מופיע בחלומותיי תדירות ומפעם לפעם מופיע אצלי אותו חלום על הפלאי שהתקין מעין מערכת ביוב עולמית לסייע בידי הנפש להתייחס לפסולת בצורה נכונה.

מה עלה בגורלו של עדיאל? מה קרה לכמיהתו שאלוהים ינהל את העולם? אני חושש לברר.

לא אחת שקלתי לבקר את עדיאל בקיבוץ או להתקשר ולשאול בשלומו. אף פעם לא עשיתי זאת. אינני יודע מדוע.

עיתים אני שואל את עצמי מדוע אינני מתקשר אליו. וכשאני מהרהר בחולשותיהם של בני אנוש, שלא פסחו עליי, אני מהרהר בעדיאל שנאחז בבדיה כדי למצוא פגם בעצמו שיצדיק לו את עובדת חוסר האונים במימוש רעיונותיו; אז איני יכול להימלט מן המחשבה כי אפשר שמאותה סיבה עצמה אני אינני מוצא כוחות נפש להתקשר עימו.

מאז אותם ימים בקיבוץ הצליחה האנושות להוציא את הגרעינים מהאבטיח ומהמלפפון, אך לא מהתמרים; המיחזור הפך נושא שבשגרה המופיע ברשימת הנושאים הרבים של הממשלות השונות; ויותר בני אנוש ערים לעניין מצוקתם של בעלי החיים ואנשים אינם נרתעים כבעבר לומר כי הם צמחונים.

נישאתי לנערתי. ובלילות בחבקי אותה לחזי, רגליה לופתות את רגליי ואצבעות רגליה הענוגות מונחות בחום על שוקי, אני מגולל בפניה את קורותיי עם עדיאל. "בוא ניסע לבקר" מציעה היא מפעם לפעם, "לפחות תבקר את עצי התמר". אך אני, עת מזכירה הייתה זאת אשתי, הייתי פעמים מאמץ אותה לגופי ואומר לה בחיוך רחב, "את התמרה שלי, הפסוק היה צריך להיות 'צדיקה כתמרה תפרח'", ופעמים מתכנס הייתי בדממה שבתוכי ומנסה להבין פשרו של דבר.

אני עדיין ממשיך ללמוד לרקוד, ועל רחבת הריקודים כשאני רוקד 'צדיק כתמר' ניצב לנגד עיניי עדיאל והוא זקוף כתמר.

ומפעם לפעם, כשמתערבבים אצלי תומר עם תמרה, מספרים שופעים עם מספרים מוזרים, יסודות עירוניים עם יסודות מדבריים, וכשצצים מולי עיניי סימני הניקוד ונחשים אחוזים בשק העשוי מסנסינים והמילה 'תמר' בשפות השונות הרבות אותן למדתי והקבוצה הריקה וצדיקים טבעונים, אני רואה בעיני רוחי את אימי והיא מניחה את קופסת התמרים שהבאתי על ברכיה, נאנחת ואומרת, "סוף אדם למיתה וסוף פרה לשחיטה וצדק שלמה המלך כשאמר 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'," ואבי אומר בהשלמה, "כמה חכם שלמה שאמר 'אין צדיק ב א ר ץ' שמכירים אנו אנשים שטוענים כי אם אלוהים צדיק (כמו שכתוב בתהילים 'צדיק אתה ה' וישר'), אז גם אלוהים טעה, ולכן אמר – 'בארץ'; אמר בארץ ולא אמר בשמים. צדיקים שבשמים אינם טועים."

אשתי בתבונתה מקפידה שתמיד יהיו תמרים בבית. וכשאני אוכל תמרים אני נזכר באותם ימים בהירים בסייעי לעדיאל במלאכת ההאבקה עם הסולם והמפוח; כה בהירים היו הימים עד כי דומה היה כי הבהירות בכבודה ובעצמה כשלעצמה פוקדת אותנו. 

אֲנִי בּוֹקֵעַ אֶת הַתָּמָר תְּחִלָּה וַאֲנִי רוֹאֶה לְנֶגֶד עֵינַי אֶת עֵינֵי הַפָּרוֹת הַמַּבִּיטוֹת בִּי; הַרְמוֹנְיָה שׁוֹרָה בֵּין הַפְּרִי לְגַלְעִינוֹ, אֲנִי חוֹשֵׁב. יָדַי בּוֹצְעוֹת אֶת הַתָּמָר וַאֲנִי מְחַפֵּשׂ אַחַר הַגַּלְעִין כִּמְחַפֵּשׂ אַחַר הַסּוֹד.