גדולתו של יוצר בכלל ושל סופר בפרט, בין השאר נמדדת ביכולתו לצאת מתוך עולמו הפנימי ולהבין ולהרגיש את עולמם של אחרים. הסופר מאמץ אישיות אחרת ובונה את עולמה, נושם אותה, סורג את מציאות חייה. במרחב הספרותי הזה, הסופר מעתיק את כלל הווייתו, הרגשותיו ומחשבותיו, אל הדמות הנכתבת. משום כך היכולת האמפתית, המלווה בדמיון רב וכישרון תיאורי עז ומדויק, חשובה מאוד בבנייתו של סיפור אמין, סוחף, מרתק ולעיתים – חריג ומפתיע, כפי שמתרחש בסיפורי בורחס.

התמסרות כזו לדמות הנבראת, רק טבעי הוא שתיצור הזדהות גדולה בקרב הסופר. האם היוצר יכול להיות שיפוטי כלפי יצירותיו? הלא שיפוטיות היא חוסר-קבלה, היא פסילה – האם יש היגיון או בכלל יכולת טכנית לפסול דמות תוך כדי בריאתה, תוך כדי הולדתה? נדמה כי מעשה כזה יפגום בדמות ולא יאפשר לה להתקיים כראוי בסיפור. דמות טובה היא דמות משכנעת – בראש ובראשונה את יוצרה, ולשם כך עליו לתת לה להיות.

משום כך סופר טוב, ובוודאי סופר גדול, מלמד אותנו שני דברים מעצם קריאת הדמויות של סיפוריו:

האחד, הוא מלמד אותנו לצאת מעצמנו – ולהרגיש מישהו אחר. זוהי ראשיתה של האמפתיה.

הדבר השני שאנו למדים ממסע הקריאה הוא לקבל את האחר. וקבלה אין פירושה קבלה אתית – אנחנו לא מוכרחים להסכים עם מעשיו או תפיסותיו של האחר, קבלה פירושה – תיאור מבפנים, ממש כמו היוצר, להבין שזו המציאות, בין אם אנו מסכימים איתה או לא. כי אמנם אכן – יש עוד אנשים רבים בעולם ורובם הגדול איננו אנחנו... זו הנחת היסוד הבלתי-נמנעת של לחיות חיים חברתיים בעולמנו, להיות חלק מן המרקם האנושי. מדהים כמה אנחנו, במודע או שלא במודע, נאבקים בהנחה הזו ועסוקים בלשפוט אחרים כדי להצדיק את עצמנו, כדי לסדר לנו את העולם בצורה נוחה, ולעיתים אף כדי לרוות הנאה מהקטנת האחר, מתיאור פגמיו.

לקבל את האחר, לקבל סיטואציות שונות של האחר – גם אם אינן מוצאות חן בעינינו, זו הדרך המקיפה והשורשית ביותר לחיות בשלום בעולמנו האנושי. ישנו שחרור עצום בלהניח מראש כי כך הוא העולם, כך הם האנשים, ללא איזה דחף מידי לשפוט, לתת ציון, לשבח או לפסול. ישנה חירות מענגת בלהניח מראש כי החברה האנושית פגומה בדרכה שלה, ומתוך כך להתבונן בה ללא ציפיות. למרבה הפלא נגלה, כי לאחר שחרור זה נתחיל לגלות סקרנות מחודשת כלפי הסובבים אותנו, ואף יותר מכך – נגלה רצון טוב, נגלה חמלה, נגלה בתוכנו רצון גדול לעזור ולתת על-פי מיטב הבנתנו וערכנו, מתוך ענווה ויחד עם זאת שאפתנות.

ובתהליך זה עוד לא הזכרנו את השינוי הבסיסי הגדול ביותר שכלול בקבלת האחר – והוא קבלת עצמנו.

כך או כך, בכל הקשור לאמפתיה וקבלת האחר, אצל בורחס מדובר במסע מזעזע, אמיץ ורדיקאלי. הסיפורים של בורחס לוקחים את תודעתנו אל גבולות האמפתיה ומותירים אותנו המומים, ויחד עם זאת – עם כלים, שאם מיושמים נכון בעולמנו שלנו – עושים אותנו מחושלים יותר וטובים יותר לעצמנו ולזולתנו.

הייחודיות של בורחס באה לידי ביטוי בכתיבת סיפורים מתוך תודעתן של דמויות שחוו משהו חריג, חריג בתכלית. בורחס בוחר במודע דמויות שמאתגרות את המוסכמות שלנו, את הלוגיקה שלנו, ומתאר אותן מבפנים ומראה לנו "מה קורה" שם והאם בכלל ניתנה לנו היכולת להבין או לתאר דמויות כאלה.

הדוגמאות לכך בסיפורי בורחס רבות מאוד: בין אם מדובר בדמות שחיה חיי נצח (בן האלמוות), או דמות שגילתה משוואה מילולית ששולטת בעולם (כתב האל), או אדם שבא מן העתיד (אוטופיה של אדם עייף), או דמות שפוגשת בכפיל שלה (האחר), או דמות שיש לה את כוח הזיכרון המוחלט (פונס הזכרן) ועוד ועוד.

נדמה כי נטייתו של בורחס לבדוק מקרי תודעה קיצוניים, חריגים, חוברים לתפיסתו הרב-תרבותית, הליברלית במהותה. בורחס, שנולד לתוך מציאות ביוגרפית ליברלית, רב-שפתית וקוסמו-פוליטית, ויחד עם זאת ארגנטינאית מאוד – פעל, יצר וחי מתוך העמדה, השוואה והתכה מתמדת של תפיסות עולם שונות, של פילוסופיות רבות, של עולמות ידע משלל הדיסציפלינות המדעיות, של אמונות ודתות קרובות ורחוקות, על פי מיטב הבנתו. חשיפה עמוקה ונרחבת זו להיסטוריות השונות של העולם, בשילוב הזיקה ההומנית שלו כיוצר מודרני, זיקה שאיננה בוחרת לשפוט כי אם לתאר, לחקור, להרגיש – הולידו יצירות אמיצות, הבוחנות מבפנים ערכים של תרבויות וזרמים, שהיו רחוקים מאוד מתפיסותיו של בורחס כהומניסט הדוגל בחירות ושוויון.

כמיטב המסורת שלו, בורחס הולך רחוק מאוד ומבקש להבין מבפנים מה קורה בהכרתו, בנפשו, בתודעתו של מישהו ששייך, לפחות לכאורה, לסקאלה אחרת של קיום. "לפחות לכאורה" – מכיוון שבורחס לא מסתפק בתיאור, כי נדמה שהוא מבקש גם לפרק – לפרק את הנחות היסוד שלנו באשר ל"נכון" ו"לא נכון", הוא מבקש להראות על-ידי היפוכים כי מה שחשבנו כצודק – איננו הצודק היחידי, ומי שחשבנו אותו כנחות – ייתכן מאוד שהוא עליון, או לכל הפחות ראוי מאוד, או אפילו דומה לנו.

 

הפרספקטיבה משחררת

דוגמא מובהקת למהלך הבורחיסאני של חקירת האחר, היא בניית דמותו של אוטו דיטריך צור-לינדה, סגן מנהל מחנה הריכוז בטרנוביץ (בסיפור "רקוויאם גרמני", מתוך "האלף"). אוטו, שנתפס זה מכבר וממתין להוצאתו להורג, מספר את סיפורו מתוך דגש על כך שאין בו חרטה על מעשיו. בורחס בונה בסיפור אישיות נאצית עמוקה, עם פילוסופיית חיים, עם עומק תיאולוגי-מטפיסי, עם רפלקסיה עצמית גבוהה מאוד, "בורחסיאנית". אוטו, למשל, מסביר מדוע היה עליו להמית את החמלה שהייתה בו, מדוע האתיקה של הנאצים נכונה מאוד, מדוע הוא מקבל בהבנה את העובדה שאיבד את שתי רגליו ובכלל מדוע עליו לקבל בהבנה את הסבל.

אוטו הנאצי עושה חשבון נפש רציני, עמוק, לא רק עבור עצמו, אלא עבור הרייך השלישי כולו – שהרי לכאורה הרייך נוצח, מלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסתה המלאה של גרמניה הנאצית. אלא שאוטו מגיע למסקנה שמותה של גרמניה הנאצית הוא חלק מן השינוי שהיא הביאה לעולם. גרמניה הנאצית היא עצמה קורבן מבורך, הכרחי:

"החרב הזאת הורגת אותנו ואנו משולים לאותו קוסם הטווה מבוך ואנוס לתעות בו עד סוף ימיו, או לדוד החורץ את דינו של אלמוני למוות ואחר-כך שומע את הגילוי: "אתה האיש!". דברים רבים יש להרוס כדי להקים את הסדר החדש; היום ידוע לנו שאחד מאלה היתה גרמניה. הקרבנו יותר מחיינו, הקרבנו את גורל ארצנו האהובה. את הגידופים והבכיות אני מותיר לאחרים; אני עולץ על כי מנחתנו מעוגלת ושלמה.

תקופה בלא רחמים ממשמשת ובאה על העולם. אנחנו עיצבנו אותה, אנחנו, שכבר היינו לקורבנותיה. ומה בכך שאנגליה היא הפטיש ואנחנו הסדן? העיקר הוא שתמשול האלימות ולא שפלות-הרוח הנרצעת של הנצרות. אם לא לגרמניה הניצחון, העוול וההצלחה, יהיו-נא לאומות אחרות. יתקיימו-נא השמים גם אם יהי הגיהינום נחלתנו.

אני מתבונן בפי בראי לדעת מי אני, לדעת איך אתנהג בעוד כמה שעות, עת אתייצב מול קצי. גופי אפשר שיפחד; אני – לא".

בזריזות רבה (הסיפור נכתב מספר חודשים לאחר תום מלחמת העולם השנייה) ממחיש בורחס את המצע התרבותי האפשרי ליצירתה של הנפש הנאצית, כיחיד וכקולקטיב, המחשה ספרותית-אנתרופולוגית שאין בה "הנחות" לכותב ולקורא – שכן אין כאן חרטה או הודעה על חטא של אוטו, כי אם שמירה מלאה על פרדיגמת החשיבה, האמונה והרגש הנאציים.

הניסיון הספרותי הזה מציב בפנינו חתיכת "תיעוד" שעלינו לעכלו. הפרשנות שלנו, הדרך שבה אנו מרגישים את הסיפור, את סיפורו של האחר, תספר לנו רבות על עצמנו. היכולת של בורחס לתת היגיון רגשי, מחשבתי ואף דתי לסגן מנהל מחנה ריכוז – מעידה על הצורך שלו להבין, לתת מסגרת יצירתית לנוראות הנאצים, וגם על גישה נכונה – לא לשפוט, לא לפסול, כי אם לתאר, להתבונן, לבנות סיפור של חקירה והבנה.

במילים אחרות, בורחס מלמד אותנו שפסילה עיוורת של הנאצים כחורים שחורים והדחקה מוחלטת שלהם מאור התודעה – לא רק שלא תועיל, אלא תזיק. היא תפגע ביכולת שלנו להבין איך דברים כאלה מתרחשים בנפש האנושית. שהלא הכרת האחר מבטיחה שלא נפעל מתוך חרדה והדחקת המציאות, כי אם מתוך נחת וביטחון עצמי, מתוך מסוגלות להסתכל על האחר החריג, גם המפחיד, בגובה העיניים. ורק אז – יש ביכולתנו לתת מענה, לשמור על עצמנו, למנוע, לתקן ולהחיל את ערכינו שלנו.

ואם נכונים הדברים במקרי קיצון כאלה, הרי שבוודאי נכונים הדברים במקרים קלים הרבה יותר של שוני בינינו לבין אחרים. הדברים הרבה יותר קלים למימוש כשאנו נתקלים בהתנהגויות שמכעיסות אותנו בחיי היומיום, בתפיסות פוליטיות שמקוממות אותנו, בפעולות שאנחנו יודעים שהן עושות נזק ושברור לנו שהן נובעות מאגו, מגאווה, מאטימות, בורות וכדומה. המציאות – מציאות היא. התבוננות משתהה על ההתנהגות שלנו כבני אדם, תלמד אותנו על דפוסים, על חזרות, על קשרים בין תופעות שונות, בדיוק כפי שבורחס מרבה להראות, מרבה לבחון, מרבה להמחיש.

הפרספקטיבה המתארת, המשתהה, משחררת אותנו מפסילה ושיפוטיות – ומעניקה לנו הזדמנות לפעול מתוך לב חם וחכמת חיים.

יש משהו אנתרופולוגי, חיצוני, ביחס המתאר והמקבל. כשאנחנו בחוץ (ויחד עם זאת רואים עצמנו כחלק בלתי-נפרד מן המרקם האנושי) – אנחנו רגועים יותר, לא מאוימים מכל הופעה של משהו שונה, לא מקובל, לא תקין. אין מדובר בתהליך נפשי קל, אך הוא עמוק, יסודי ומתגמל מאוד.

המסע שבורחס מעביר אותנו בעקבות מקרי תודעה קיצוניים – מעניק לנו פרספקטיבה ולכן מציע לנו כלי נדיר שמעטים, מעטים מדי, מאמצים אותו, כלי שנותן לנו יכולת ייחודית להתמודד עם מצוקות החיים. שכן מה הם עיסוקי היומיום, מה הם הריבים הקטנים והחיכוכים המינוריים לנוכח הסוגיות הגדולות של נצח, אינסוף, אלוהים ואדם? הגילוי של אפשרויות תודעה חריגות מאוד – פותח את ההכרה ומוסיף סובלנות וענווה של ממש.

בורחס בעומק הדברים לכל הפחות מאלץ אותנו להכיר בעמדות שונות מאוד משלנו, גם בשדה התרבותי, הערכי והפוליטי – וכך גורם לנו להיות מודעים יותר לעמדות שלנו ולחדד אותן לנוכח קבלת האדם השונה, לנוכח הבנת העומק והלגיטימיות של עמדות אחרות, לעיתים אחרות בתכלית. מתוך כך יכולה לנבוט תרבות דיון עמוקה ומהותית הרבה יותר מן השיח הערכי והפוליטי המקובל.

 

להיות אנתרופולוגים של עצמנו

במסגרת סיפוריו, "מרשה" לעצמו בורחס לבחון גם את יסודות האתיקה העמוקים והפונדמנטליים ביותר שלנו כחברה אנושית. בכך, למעשה, הוא גורם לנו להיות אנתרופולוגים של עצמנו ושל תרבותנו לא פחות משל תרבויות ועמים אחרים.

מוטיב חוזר הממחיש זאת אצל בורחס הוא העיסוק האנתרופולוגי-ספרותי שלו בשבטים פרימיטיביים, בסוגים שונים של "פראים", אותם אלה הנחשבים חסרי תרבות וערכים, בלתי נאורים וחסרי מודעות. בתנועת היפוך, בורחס ממחיש את עמדת האנתרופולוג המגלה כי הפראים אינם כל-כך פראים וכי החלוקה בין מודרני לפרימיטיבי וממילא בין ערכים טובים לחוסר ערכים – איננה מובנת מאליה. בורחס יוצר טשטוש מזעזע ומעורר מחשבה שבסופו אנו מוצאים את עצמנו ממששים מחדש את הנחות היסוד של עולמנו – מה טוב ומה רע, מה יפה ומה מכוער, מה מושך ומה דוחה, מה נשגב ומה נחות, מה רוחני ומה חומרי וכן הלאה.

דוגמא קלאסית לכך היא סיפורו המאוחר של בורחס, "הדוח של דוקטור ברודי" (מתוך "הדוח של דוקטור ברודי"). סיפור זה נפתח בְּדובר בגוף ראשון המציין כי מצא תעודה הכתובה בכתב-יד בתוך מהדורה אנגלית ישנה (לונדון, 1839) של "סיפורי אלף לילה ולילה". מסתבר כי תעודה זו נכתבה בידי דויד ברודי, ד"ר לתיאולוגיה ומיסיונר נוצרי, שמתאר בה את רשמיו האנתרופולוגיים משבט פרימיטיבי ופראי מאוד, אותו הוא מכינה 'יֵאהו', שאותו פגש במהלך שיטוטיו בברזיל. בסופה של התעודה, שנכתבה כמכתב עבור מלכת אנגליה, מפציר הדוקטור במלכה לקבל את השבט הזה תחת חסותה ותחת חסות הדת הנוצרית, שכן "בדרכם שלהם, הם מייצגים את התרבות, כפי שאנו מייצגים אותה, על אף חטאינו הרבים."

הסיפור כולו בנוי על היפוך: בעוד הסיפור כתוב מנקודת מבטו של הדוקטור המתייחס לשבט כפראי ומוזר, עם הקריאה מתברר כי השבט הפראי הזה ייתכן והוא הביטוי האותנטי והמלא לחיים בנצח, לדבר הקרוב ביותר לחיים מנקודת מבטו של האל, בעוד התרבות האנושית, הנאורה, של הדוקטור דווקא היא הפראית, היא האנטי-נצחית ורחוקה מן האל. הנה ארבעה נושאים לדוגמא עליהם מדווח הדוקטור שמצביעים על ההיפוך הזה:

א. זיכרון אחורה וזיכרון קדימה

"זיכרונם של בני-יאהו לקוי מאוד או אף נעדר כליל. הם מספרים על חורבן שנגרם בשל פלישת ברדלסים, אך אינם יודעים מי היה עד-ראיה למאורע, הם או אבותיהם, או שמא היה זה חלום [...] כמו-כן ניחנו בסגולת החיזוי-מראש, ויכולים הם לקבוע בביטחה שליווה, מה יקרה כעבור עשר או חמש-עשרה דקות. הם מבשרים, דרך משל: "זבוב ייגע קלות בעורפי", או "מיד יישמע קול הציפור". מאות פעמים הייתי עד לכשרון מופלא זה, ורבות הירהרתי בדבר. הרי יודעים אנו שעבר, הווה ועתיד קיימים כבר עתה, פרט לפרט, בזיכרונו הנבואי של האל, בנצח שלו, ומה שמביך אותי הוא, שהאנשים, היכולים להביט עד אין-קץ אחורה, שוב אינם מסוגלים לשאוב מן העתיד כמלוא-הנימה. אם בכוחי לזכור בבהירות מוחלטת ספינת-מיפרשים רמת-סיפון שבאה מנורווגיה בטרם הייתי בן-ארבע, מדוע אני נדהם נוכח העובדה, שאדם מסוגל לחזות-מראש את העומד להתרחש? מן הבחינה הפילוסופית הזיכרון הוא מעשה-פלא לא פחות מניחוש העתיד. יום מחר קרוב לנו יותר מאשר קריעת ים-סוף, הזכורה לנו בכל-זאת."

מבחינתו של הדוקטור – אין לבני היאהו זיכרון כיוון שאינם יודעים להבחין בין אירועים בעבר והאם התרחשו. מצד שני הדוקטור בעצמו מתפלא על עצם האפשרות של הזיכרון. הלא הזיכרון נוגד את הלוגיקה של הזמן – שכן אם אין עבר – אין עבר, כולל זיכרון של העבר. ומכאן שהזיכרון הוא מין דבר מופלא, מעין ממשות רפאים משונה, שכן הוא מאפשר לנו מעין חזרה בלתי-מוסברת אל העבר. יותר מכך – אם ישנו הזיכרון גם ישנו העבר – ואם ישנו העבר גם ישנו העתיד – שכן אז מסתבר שהזמן איננו חלוף ליניארי, וממילא להיזכר בעתיד איננו מופלא יותר מלהיזכר בעבר – שניהם קיימים באותה המידה.

הדוקטור נותר בסתירה פנימית של אדם שחי בקו הליניארי. בעוד בני היאהו אינם חיים אלא בנצח הרגעי, כלומר בנצח שבכל רגע ורגע – נטולי קו ליניארי. בנצח – אין הבדל בין עבר להווה ואין הבדל ביניהם לבין אבותיהם ומשום כך הם אינם מייחסים חשיבות לאירועי העבר ומשום כך הם חוזים את העתיד כדבר של מה בכך.

ב. אתיקה חסרת ערכים, אסתטיקה חסרת טעם

"בני-יאהו אינם חשים כאב או תענוג, פרט להנאה שהם מפיקים מאכילת בשר חי מעופש, ומדברים מעלים צחנה. היעדר-דמיון מביאם לידי אכזריות."

בני היאהו חיים בבוץ ובביצה במקום לחיות ברמה ירוקה ומשופעת במים זכים ועצים רבי-צל; כך הם קניבלים האוכלים את מתיהם; כך הם הולכים ערומים כביום היוולדם ועושים צרכיהם בפומבי; כך הם מענים ומוציאים להורג את חבריהם לשבט ללא משפט וללא הוכחות; כך על-מנת להריע למלכה הם זורקים עליה ורדים ודברים באושים בו-זמנית; ועוד ועוד.

הן האתיקה המפוקפקת והן חוסר האסתטיקה הם ביטוי לאדישות מוחלטת לעולם החומר והתופעות החושיות. ברם אדישות זו איננה הסבר מספק, מכיוון שאדישות לא תסביר את הבחירה הדווקנית הזו באִפְּכא-מִסתברא – במכוער ובדוחה, באכזרי וחסר הרחמים. תשובה לכך תיתכן מן הסברה שעולה במוחו של הדוקטור "שבני-יאהו, על-אף נחשלותם, אינם עם פרימיטיבי אלא עם שנתנוון". אלא שגם כאן – חל היפוך. בעוד הדוקטור חושב שמדובר בעם שנתנוון – למעשה מדובר ב"שאריות" של עם שהביא את עצמו אל הנצח באופן מכוון. בדרך לשם – הבין אותו עם שהחיים החומריים והחיים בכלל – שווים כקליפת השום, שכן הם ממילא אשליה מנקודת מבטו של הנצח. משום כך – דווקא המכוער והדוחה, משום כך – דווקא האכזריות ו"עשיית הצדק" האבסורדית; כל אלה הם שאריות התנהגותיות של שבט שהגיע אל המטפיסיקה הטהורה ביותר, האולטימטיבית, ואינו אלא שריד של חיים חומריים חברתיים המעידים כקצה קרחון על חיים לגמרי אחרים בעומקי הנצח.

ג. מתמטיקה מנקודת מבטו של האינסוף

באחד המקומות כותב הדוקטור כי המספר ארבע הוא מספר מאגי עבור בני היאהו שכן הוא המספר הגדול ביותר שהם יכולים לתפוס: "הם סופרים באצבעותיהם – אחת, שתיים, שלוש, ארבע, הרבה. האינסוף תחילתו באגודל." ושוב עולה השאלה – האם הדוקטור לא מדבר למעשה על תרבותו שלו, על בני האדם "התרבותיים" שאינם יכולים לתפוס את האינסוף ורואים באינסוף מספר "מאגי", בלתי מובן?

שמא גם כאן חל ההיפוך – ובני היאהו הם אלה שתופסים את האינסוף אשר בני התרבות המערביים לא תופסים, ומתוך שהשיגו את האינסוף ויתרו כליל על הספירה, ספירה שהיא עניין לתודעה ליניארית, ספירה שנותר ממנה בקרב בני היאהו שאריות בסיסיות רק לצורכי הישרדות חומרית.

ד. השפה של הרגע הנצחי

שפתם של היאהו מתוארת כשפת עיצורים חסרת תנועות. שפה מורכבת שבה אין משפטים וחלקי משפטים. אלא "כל מלה חד-הברתית תואמת מושג כללי, שמשמעותו תלוייה בהקשר שלה ובהעוויות הנלוות לה." כך יוצא שמילה אחת למעשה משמשת כביטוי של משמעויות רבות, משמעויות כה רבות עד שקשה לדעת את סופן ויותר מכך – אותה מילה יכולה להיות דבר והיפוכו. במילים אחרות, מתוארת כאן שפה שאינה עונה על הגדרתה של שפה מילולית אלא סותרת אותה – אין קשר הכרחי בין המסמן למסומן וממילא אין יכולת ליצור תקשורת.

כמו-כן, מסתבר לו לדוקטור שהיה לבני-היאהו כְּתַב לפני שנים רבות, בטרם נתנוונו. כתב שכיום הם אינם מבינים אותו. ברם גם כאן חל היפוך – לא שאין הם מבינים, כפי שחושב הדוקטור, אלא שהם אינם נזקקים עוד לשפה וממילא לכתב שכל משמעותו – חיים ליניאריים, "רגילים". מה שמתואר כאן זו רגרסיה לאחור של התפתחות השפה. שיאה של התפתחות השפה הוא הכתב, שהוא הביטוי המופשט והמורכב ביותר לשפה מילולית המאפשר כתיבת ספרים ותורות מופשטות רחבות מדור לדור. לעומת זאת היאהו – הלכו ונטשו את השפה, שכן השפה היא מילולית, היא אינה יכולה לבטא את הנצח, את הבלתי-ליניארי, את הכאן ועכשיו הנצחי. משום כך – ראשית-כול נטשו את הכתב, לאחר מכן נטשו את השיח הארוך, משפטים, לאחר מכן ויתרו על חלקי משפטים וחיבורי מילים, לאחר מכן ייתרו את התנועות וההברות בתוך המילים, ולבסוף ואולי במקביל – החלו לשלח מאִיתם והלאה את הסמנטיקה – וכל השפה נעשתה "שפה בלתי-שפתית", מין שאריות של שפה המייתרת את עצמה, אומרת הכול ולא אומרת דבר. שפה שבה כל מילת עיצורים חד-הברתית משמעויותיה דינמיות ורבות מספור. פריקת השפה אל המינימום המקסימאלי תואמת את פריקת הרגע אל המינימום המקסימאלי – הרגע הנצחי.

ארבע הדוגמאות הללו באות להמחיש שבמבט נוסף לא ברור מי הם הפראים ומי הם המתורבתים. האם התרבות הנוצרית של דוקטור ברודי היא הביטוי של האמת הנצחית, המוסר אלוהי, בעזרת הפשטה ואינטואיציה דתית עליונה, או שמא בדיוק להפך, שמא אותם פראים חסרי נצח, חסרי הפשטה וחסרי מוסר דווקא הם בעליה של אמת הנצח. בלבול זה מבטא הדוקטור ספק במודע ספק מתוך אי-מודעוּת בחצי וידוי:

"[...] אך לא הרחבתי את הדיבור על חוויית-הבעתה העיקרית שהתנסיתי בה, ואשר לעולם אינה מרפה ממני, והיא חוזרת ובאה אלי בחלום. לפעמים, בלכתי ברחוב, אני חש שהללו עדיין מקיפים אותי."

מי הם שמקיפים אותו? בני היאהו שבמחיצתם שהה בברזיל, או שמא בני היאהו שכאן – "בני התרבות" שביניהם הוא חי. אין לכך תשובה, אולי בחלומותיו. בורחס מדגים את הזעזוע שבמעבר מתרבות לתרבות גם דרך אימוץ לא מודע של התרבות ה"פרימיטיבית" – ד"ר ברודי מספר כיצד לאחר שעזב את בני היאהו הוא פוגש מיסיונר רומי שבתחילה עורר בו "בחילה":

"תחילה עורר בי בחילה, משראיתיו פוער את פיו בלי צניעות, ומכניס לתוכו חלקי-מזון. אני, עדיין הייתי מכסה בידי על-פי, או מפנה מבטי לצדדין, אך לאחר כמה ימים הסכנתי לדבר."

בורחס ממחיש לנו כאן בצורה מבריקה ופלסטית כיצד אפילו החושים האסתטיים הבסיסיים שלנו, הכוללים תחושת גועל, גם הם נתונים להקשר תרבותי. ובאמת, כשחושבים על פעולת האכילה מבחוץ – די בקלות ניתן לראות בה משהו גס, דוחה, משהו שראוי להצניע.

אבל מה אנו למדים מכל זה על עולמנו שלנו? מה היא ההשלכה של סיפור מעין זה על התרבות ותפיסת העולם שבה אנו מחזיקים?

אנו למדים שיעור אנתרופולוגי גדול בענווה, גם באשר לערכים שלנו, גם באשר לאמיתות הגדולות ביותר שלנו. אנו למדים כי גם מי שיש לו תפיסות שונות מאוד משלנו, גם מי ששונה מאיתנו באופן חריג – ראוי וגם כדאי מאוד להקשיב לו, לתת לו מקום ללא פחד, ללא אנטגוניזם ויהירות. גם אנשים "פראיים", יכולים ללמד אותנו דברים שכבר מזמן שכחנו, גם אנשים "חסרי מודעות" יכולים ללמד אותנו כי חיים של מודעות יכולים להיות חסרי מודעות, גם אנשים פרימיטיביים, ש"תקועים" בתרבות קדומה ולא מפותחת, מלמדים אותנו כמה אנחנו במובנים רבים "תקועים" בהנחות יסוד לא מפותחות, כמה עוד נותר לנו ללמוד, כמה הבנתנו מוגבלת.

בורחס ממחיש עד כמה התודעה שלנו פרובינציאלית, עד כמה אנו מכירים רק את מה שאנחנו רוצים להכיר וכיצד אנו מבקשים לראות בעולם רק את עצמנו, גם במקרים שבהם אנו בטוחים שאנו פתוחים וליברליים. שהלא – מה היא הסיבה המרכזית לכל החיכוכים, המאבקים, האפליות, המלחמות, העינויים והרציחות – אם לא חוסר ההכרה באחר, אם לא העיוורון לכל מה ששונה מאיתנו, אם לא הפסילה של האדם האחר או הקבוצה האחרת/העם האחר/הדת האחרת?

המסר הערכי, הנורמטיבי, היוצא מתוך רבים מסיפוריו של בורחס – פונדמנטלי, סובלני ופתוח מאוד. מאוד. אין מדובר כאן במסר מפורש, אבל הוא נחווה מתוך החוויה המצטברת בסיפוריו של בורחס. ואין מדובר כאן במסר נאיבי, סנטימנטלי, שאיננו מודע לכך שעל האדם גם לשמור על עצמו מפני המבקשים את רעתו. להפך – הוא נובע דווקא מתוך התבוננות מפוכחת בהיסטוריה, הרוויה בדם, בוודאי בסיפורי בורחס המשופעים במוות, הוצאות להורג, דו-קרב, קרבות ומלחמות, יצרים של שנאה, אכזריות ונקמה ועוד.

וגם אם נאמץ רק חלק קטן מנכונות בורחסיאנית זו של קבלת האחר, החריג, גם אם נגלה ולו קורטוב של צניעות ופתיחות-הכרה לנוכח גבולותינו שלנו – הרי שנרוויח מתנות גדולות:

נגלה מחדש את "האחרים" ואת הגיוון הגדול והמרתק של עולמנו.

נשתחרר מתחושות האיום, הפחד והביקורת המרה (מודעים ולא מודעים) המתעוררים בנו לנוכח השונה מאיתנו (בתפיסתו או בהתנהגותו), ונהלך חופשיים, קלים ומלאי ביטחון.

נפסיק להיות שיפוטיים ונקבל מראש את העולם כמקום מורכב ובלתי שלם.

נלמד להשקיע את עיקר מאמצינו בבנייה חיובית של עצמנו ושל ערכנו, במקום להשקיע מאמצים בשלילת האחר.

וגם נקבל השראה ואומץ להיות עמוקים יותר, מנוסים וחכמים יותר, ואפילו – נצחיים יותר.