אחרי "אהבה מרחם", "אמא כותבת אותי" ו"אור נוגה בי" מזכה אותנו פנינה אליאני-שורוק בקובץ שיריה החדש: "כורכת חיים לככר לחם". ספריה קשורים זה בזה, רעיונית, תמטית ומנטלית, וכולם יחד הם כעין שרשרת של אירועים וחוויות המספרים נרטיב משפחתי-היסטורי.

 

מעניינת גם העובדה, ששירי הספר הנוכחי שזורים וקשורים זה בזה, כביכול כל שיר היה בית הממשיך את השיר הקודם לו, וכולם יחד פואמה אחת ארוכה, הממשיכה לספר את הנרטיב המשפחתי של המשפחה שעלתה מקזבלנקה אל המעברות ואל יישוב הספר.

 

בארץ, כל מאמצי המשפחה, כולם יחד וכל אחד לחוד, היו נתונים להתאקלמותם בנופי הארץ ובנופי החברה מתוך אהבה אמתית וזיקה עמוקה אל העם ואל המדינה.

 

לא רק בתמה המשוררת "כורכת חיים לככר לחם", אלא גם בפואטיקה. המשוררת כורכת שירים אקזיסטנציאליסטיים, הקשורים בהגירה, לפואמה אחת ארוכה מראשית הספר ועד תומו.

כל שיר חושף פן נוסף בנרטיב המשפחתי. על כן לא קל היה לבחור ולבחון שיר אחד מהמכלול, כי התחושה היא שכל שיר הוא בבחינת קטע המשך לשירים הקודמים ולאלה שלאחריו.

 

בכל זאת בחרתי לעיין בשיר "עדיין מהגרים בתוכי" המעביר בצורה ישירה ותמציתית את מהות החוויה של העלייה ארצה ושל תהליך "כאב השורשים הכפולים" (לשון ספר מחקרי, עקד 2008).

ספר זה, וכל ספריה של פנינה יחד, הם עדות להצלחת דרכה של המשוררת שנולדה בקזבלנקה במרוקו, למדה את השפה העברית והפכה אותה במהרה לשפת האם שלה, שפת החלום, שפת השירים, השפה של תת-ההכרה.

 

התהליך שעברו הוריה קשה משלה, כיוון שכילדה היכולת להתאקלם במקום החדש היה הרבה יותר קל ביחס לקשיים של הוריה. אך את סבלם היא נושאת עד היום בלִבָּהּ, ועל כך השיר "עדיין מהגרים בתוכי":

 

 

זֵעָתָם עוֹד נוֹטֶפֶת בִּי

סֻלָּמָם שׂוֹרֵט אֶת גַּבִּי

מְגַלְגֶּלֶת שְׂפָתָם

מֻגְרַבִּית

צָרְפָתִית

מוֹכֶרֶת אוֹתָן מִבּוּשָׁה בִּנְזִיד אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת

וְהֵן מַזְהִירוֹת וּמְאִירוֹת לִי דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה

 

בָּעִקּוּלִים וּבַשְּׁבָרִים

הֵם עֲדַיִן מְהַגְּרִים בְּתוֹכִי

מְיַשְּׁרִים קְצָווֹת וּמְעַגְּלִים פִּנּוֹת

שׁוֹלַחַת יָדַיִם

לְלַטֵּף

הַמַּכְאוֹב

 

 

ציוני הזמן השבים וחוזרים בשיר הקצרצר שלוש פעמים "עדין" בכותרת ובבית השני ו"עוד" בבית הראשון משקפים תהליך שלא נפסק על אף שחלף זמן רב מאז עלותם ארצה.

 

הזדהותה של הדוברת הבת עם קשיי הוריה היא כל כך עמוקה ש"זעתם עוד נוטפת בה", לשון הפרזה הממחישה את תחושת סבלם בגופה שלה. וכך גם הציור הלשוני הבא: "סֻלָּמָם שׂוֹרֵט אֶת גַּבִּי". הסולם, שבדרך כלל מסמל מסר חיובי לעלייה ממקום נמוך למקום גבוה, יש לו בשיר קונוטציה שלילית שנוצרת בשימוש באוקסימורון: "סולם שורט". הסולם שורט את גבה של הבת הדוברת בשיר, העדה לכל מאמצי הוריה לטפס בסולם החברתי שלב אחר שלב ולהשתלב בחברה למען עצמם ולמען ילדיהם, בעיקר למען ילדיהם.

 

הארמז המקראי לסולם יעקב שנשרט בירֵכו במאבקו עם המלאך מצוי בתשתית השיר. אלא שבשיר השריטה אינה ביָרך, אלא בגב המסמל את המשא הרובץ על הוריה ועל הדוברת הבת במאבקם הבלתי פוסק לעלות בסולם החברתי-הכלכלי הקשורים זה בזה.

 

הבת ששלטה מהר יותר מהוריה בשפה העברית, עוד "מגלגלת שפתם: מוגרבית, צרפתית.

מגרב = מערב. "אנא מן אלמגרב" – כתב ארז ביטון בשירו: "תקציר שיחה" – אותו ניתחתי בספר המחקר על שירת מהגרים מארצות אסיה וצפון אפריקה – "כאב השורשים הכפולים" (עקד 2008).

בשיר הקצר, החסכוני במלים, מצליחה המשוררת להעביר בצורה נוגעת ללב את החוויה של "כאב השורשים הכפולים". הבת ממירה את המוגרבית-צרפתית של הוריה ב"נזיד אותיות עבריות". הקונוטציה היפה של מכירת הבכורה של עשָׂו תמורת נזיד עדשים מעשירה את הביטוי הלשוני ומעצימה את תחושת ההחמצה שבוויתור על שפת הילדות, על שפת הוריה.

 

ההתבוננות בתשתית השיר המבוססת על הסיפור המקראי מספר בראשית מתבקשת מאליה:

 

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה (ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים כ"ט-ל"ד).

 

זאת אומרת הוויתור על שפת הילדות, שפת האם והאב, כמוהו כמכירת הבכורה ליעקב עבור נזיד עדשים. זהו ויתור לא פשוט. אך הוא נחוץ לצורך ההתאקלמות בחברה שמקבלת ביטוי בראש ובראשונה בשפה, שהיא סימן ההיכר המובהק הראשון להתאקלמות. שרידי המוגרבית-הצרפתית, שפת הוריה, לוו בתחושת בושה ושונות של הדוברת הילדה. יש רצון להיפטר מהאלמנטים של הזרות ובראש בראשונה מהאלמנטים הזרים בשפה. יש שכר בעד האגרה. שכרה של המשוררת הוא שהאותיות העבריות מזהירות ומאירות לה דרך חדשה, בלשון השיר.

 

זו אמירה ארס-פואטית חשובה לציון דרכה כמשוררת המכירה בערכה ובמקומה על מפת הספרות העברית. ומהם אותם רגעים, שחוויית ההגירה של ההורים עולה וצפה שוב בקרב הדוברת הבוגרת? התשובה בשיר לשאלה מסתכמת בשתי מלים: "בעיקולים ובשברים". אילו הרגעים הקשים, שאנו נזקקים להישען על ההורים שוב, והם כבר אינם אתנו, או שהם בחולשתם כבר אינם יכולים לתמוך בנו. זו נקודת מבט אחת. ישנה נקודת מבט נוספת והיא שהדוברת לא מדברת על מכאוביה שלה, אלא נזכרת "בעיקולים ובשברים" של הוריה, בדרכי התמודדותם הם עם חוויית ההגירה.

 

וכיצד הם מתמודדים? לפי השיר: "מיישרים קצוות ומעגלים פינות".  במקום מחאה ומלחמת פנתרים בחרו הוריה, כהוריי שלי, (וזו סיבה נוספת להזדהותי עם השיר ולבחירתי לבחון אותו) ליישר קצוות ולעגל פינות. להתמודד עם הקשיים ולהכיל אותם מתוך תחושת אהבת הארץ והכלת הקשיים הנובעים מעצם העקירה ממקום הולדתם והמעבר ארצה.

 

בסיום השיר, הבת הדוברת "שולחת ידים ללטף את המכאוב". גם הבת נוקטת דרך התמודדות רכה עם "כאב השורשים הכפולים", בלשון ספר המחקר שלי, או "כאב שתי המולדות", בלשונה של לאה גולדברג בסיומו של השיר "אורן": "אולי רק צפרי מסע יודעות - / כשהן תלויות בין ארץ ושמים - / את זה הכאב של שתי המולדות" (מוקדם ומאוחר, עמ' 182). הבת הדוברת בשיר, כהוריה בחרה, לא בדרך של מאבק תקיף ותוקפני להתמודד עם הקשיים, אלא בליטוף המכאוב של הוריה, בעיקר, אך גם המכאוב שלה. כאבם הוא כאבה. לפי פרשנות זו, הבת היא המשענת של ההורים, כפי שרבים מן הילדים של המהגרים ארצה מילאו תפקיד דומה ביחס להוריהם - תפקיד מתהפך, שבו הילדים הם המהווים משענת של ההורים.

 

אחתום בתודה למשוררת על ההזדמנות להכניסנו הקוראים שוב תחת כנפי שירתה, ובתקווה שילדיה וילדי כל העולים ארצה ממזרח, וגם ממערב, לא יצטרכו לחוש את זיעתם של ההורים ושריטות בגבם בעת טיפוסם בסולם החברתי. שכולנו בערכי שוויון וערבות הדדית, ערכים המצויים בתשתית השירים האותנטיים.