העין של אמא

 

אִמָּא אָמְרָה: יֵשׁ לִי עַיִן אַחַת!

(הָיוּ לָהּ שְׁתַּיִם)

גַּם אַתֶּן, שְׁלָשְׁתְכֶן מַמָּשׁ גְּבָרִים,

כַּפָּרָה עֲלֵיכֶן!

אֲבָל הוּא הָעַיִן שֶׁלִּי

 

לַשְּׁכֵנָה הָיוּ שֶׁבַע עֵינַיִם

וּבַת אַחַת.

 

 

בן או בת

 

השמיים שמיים לה' וללומדי התורה

והארץ נתן לבנות אדם.

 

אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה אוֹמֶרֶת,

הֻלֶּדֶת בֵּן תַּרְחִיב לֵב אָב

כִּמְלֹא רֹחַב הַשָּׁמַיִם

וּבְהִוָּלֵד בַּת

תָּגֵל וְתִשְׂמַח הָאָרֶץ

הִנֵּה זוֹ שֶׁתְּכַבְּדֶנָּה

בְּזֵעַת אַפַּיִם.

 

וַאֲנִי,

אָהַבְתִּי סוֹדוֹת שָׁמַיִם

עוֹפַפְתִּי בַּאֲוִירָם הַנּוֹשֵם.

לֹא חִפַּשְׂתִּי בָּהֶם אֱלֹהַּ

הוּא דִּלֵּג אִתִּי בַּשָֹּדוֹת

הִבִּיט בִּגְבִיעֵי הַפְּרָחִים.

 

 

הנשיקה הראשונה

 

רֵיחוֹת הַיָּרֹק מְמַלְּאִים שְׁנוֹת רָעָב

הָלַכְתִּי כָּל בֹּקֶר לִתְעוֹת

לָגַעַת בְּעַלְעָלִים מְשֻׁנָּנִים

לְמַלֵּא כַּפּוֹתַי טִפּוֹת חַיִּים

לִצְעֹד עִם נְמָלִים

עַל גִּבְעוֹלִים רַכִּים.

 

יַלְדָּה קְטַנָּה בְּשָׂדֶה פָּתוּחַ

כַּלָּנִית בּוֹהֶקֶת בְּשֶׁמֶשׁ תְּחִלַּת אֲדָר

רִפְרוּף עֲלֵי מֶשִׁי בִּשְׂפָתַי

אֲדֻמּוֹת

בּוֹעֲרוֹת פֶּלֶא

 

נְשִׁיקָתְךָ אֱלֹהִים

עַל פֶּה כָּמֵהַּ.

 

 

*

 

הַזְּמָן עָצַר בַּנְּהָרוֹת

פִּתְאוֹם דְּמָעוֹת זוֹלְגּוֹת מֵעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ

בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז

 

אֶתְמוֹל הָיִיתִי אֶצְלְךָ

לֹא רָאִיתָ שֶׁהָיִיתִי כָּל כָּךְ שַׁבְרִירִית

רָצִיתִי אֶת כַּף יָדְךָ הַגְּדוֹלָה מֵעָלַי.

 

לִלְמֹד לָלֶכֶת בַּשָּׂדוֹת לְאַט

לֶאֱהֹב שׁוּב נִצָּנִים

לָתֵת לַזְּמָן לְהִוָּלֵד מִתּוֹך עַצְמוֹ

 

לָבוֹא אֶל הַנָּהָר שֶׁעָצַר מִלֶּכֶת

לָתֵת לוֹ יָד לְפַכּוֹת.

 

 

* 

בנושאים רבים מטפל ספר השירים של מרים קוצ'יק שפר "הזמן עצר בנהרות" עד שאתה תוהה בינך לבינך האם מדובר כאן בספר ביכורים, בְּשֶׁל האושר וּבְשֶׁל הבַּשלוּת, כפי שהסופר והמשורר יונתן ברג כתב עליו: "הגירה, התאקלמות וגעגוע, בית ומשפחה, פרידה ואהבה, טבע ישראלי וטבע נפשי, הזדקנות ואימהות", אבל בעוד הנושאים מגוונים, זווית הראייה היא עקבית ואחת, ולב ליבה הטענה המרכזית כי הדברים אינם כפי שהם נראים ותמיד צריך לבחון כל דבר מנקודת מבט ביקורתית, שופטת; אך גם מכבּדת, חומלת ומכילה, וכאן נעוצה המקוריות בספר הזה על כל נגזרותיו ותחנותיו.

 

האמת היא שכל שיר כאן הוא תחנה בפני עצמה. לספר אין שערים, אלא הוא בנוי שירים ברצף ועל-כן יש לי הערכה רבה לעבודת העריכה, ממש מעשה כשפים של חיבור עדין של שיר אל שיר, שימת האחד לצד האחר, של המשוררת-העורכת, כפי שאני אוהב לקרוא לזה משוֹעוֹרֶכֶת, נעמה שקד, והמשורר-סופר יונתן ברג והועילה גם בעצותיה המספרת תהילה סולטנה שפר, בִּתה של המשוררת. קל יותר למיין את השירים על פי מגירות תמטיות או כרונולוגיות, אבל לא העורכים ולא המשוררת בחרו לעשות זאת, וטוב שכך. כתב היד, אגב, זכה בתמיכה מטעם קרן רבינוביץ לאמנויות ומשרד התרבות.

 

כאמור הדברים הם אינם כפי שהם נראים ולמרות הבית הדתי, המסורתי, השמרני, הראייה היא אחרת. הקול הפמיניני-פמיניסטי העומד למול ההורים מתחבר אל האהבה אליהם, אפילו מול הסבתא, וזה מרגש ומרתק בשירים כמו "בן או בת", או "העין של אימא", או "סבתא מרים אמרה לאימא: חבל שאת לא בן". נושא אחר, למשל, שמטופל מאותה זווית ראייה מפתיעה שבה הדברים הם אינם כפי שהם נראים, הוא אהבת השם והבריאה. בשיר כמו "הנשיקה הראשונה", זו מתוארת לא כנשיקה בתולית לאהוב אלא כנשיקתו של אלוהים ליַלדת-טבע נצחית. ואכן קוצ'יק שפר ידועה באהבת הטבע שלה בעיקר לצומח ובפרט לפרחים. זה מופיע בשירים וזה מלווה אותה בחיים. כך גם, למשל, כתמי פרי הרימון ביַלדוּת מושווים באחד השירים לעובּר שנפל.

 

הרבה מן השירים מעלים געגוע לילד שהיה ואינו בהוויית הדוברת. אי אפשר להתעלם מכך, ולכן הם פוצעים על אף היותם מסתירים ונסתרים בשפת השיר, תוך שימוש בַּטבע, כמו בשיר הנושא את שם הספר "הזמן עצר בנהרות", שסיומו יפה כל כך. דמיינו לכם נהר שעצר מלכת, הרי זה נגד הטבע, נגד טבעו, ואת האישה באה ונותנת לו יד כדי שילך, כדי שיזרום, כדי שיפכּה. ככה בזרוע מושטת היא מושכת קצת וגואלת גאולה קטנה, והחיים נמשכים, כי הדברים הם אף פעם לא כפי שהם נראים.

 

רן יגיל