הסתכלות

 

מִתּוֹךְ עֵנָב שָׁקוּף

שְׁנֵי חַרְצַנִּים מִתְבּוֹנְנִים

לְרֶגַע בַּמַצָּב

 

הַמֶּרְחָק בֵּינֵיהֶם קָבוּעַ, אוֹ בְּלָשׁוֹן

פָּחוֹת עֲגוּמָה

הַקִּרְבָה בֵּינֵיהֶם קְבוּעָה

 

לִפְעָמִים נִרְאֶה שֶׁהָאֶחָד מֵרִים זָנָב

בַּעֲוִית קְצָרָה שֶׁל חֵרוּת

וְהָאַחֵר בְּשֵׁם אוֹתָהּ חֵרוּת, מַפְנָה לוֹ אֶת הַגַּב

 

אִם לֹא הָיוּ מַסְתִּירִים אֶת קַו הָאֹפֶק זֶה מֵעֵינָיו שֶׁל זֶה

הָיָה חוֹדֵר מַבָּטָם אֶל מֵעֵבֶר לַזַּג הַצּוֹנֵן

וְאוּלַי הָיוּ תּוֹפְסִים אָז אֶת גְּבוּלוֹת הָאִי

 

זֶה הַגֹּדֶל שֶׁל הַגַּרְעִינִים, אוֹ הַקֹּטֶן, לֹא חָשׁוּב

שֶׁמַּסְתִּיר מֵהֶם אֶת הָרְאוּת; כְּלוֹמַר

שֶׁלֹּא נוֹתַר לָהֶם דָּבָר

 

מִלְּבַד הַהִסְתַּכְּלוּת

אִישׁ בְּעֵינֵי רְעוּתוֹ

אוֹ לְתוֹךְ הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יִמְצְאוּ אֶת עַצְמָם פּוֹסְעִים

 

לֹא בְּיַחַד

לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה

אֶל פֶּתַח הַיֶּקֶב הָאַפְלוּלִי

 

Tochni                                      קפריסין, 12.9.14

 

 

השיר 'הסתכלות', מקובץ השירים האחרון של יונדב קפלון 'רעד העפרון', הוא שיר תיעוד של עבודת המשורר-הצייר, הקורא להתבוננות, להסתכלות. מושא ההתבוננות שלו: ענב שקוף, עדין, ומה שמתחולל בתוכו בגבול הנראה והבלתי נראה. הבחירה להסב את המבט מההתרחשות הגסה של הצורות הגדולות הצועקות המחרישות עיניים ואוטמות אותן מלראות את ההבדלים הקטנים, העדינים, אל ההתרחשות הדקה שבה ההבדלים, אם ישנם, דורשים את נוכחותו של המביט ואת שלוות המבט מלוא העין. הבחירה הזו, בחומר על גבול החומר, היא תנועה עדינה של חירות.

 

ההתמקדות בשקוף, בכמעט בלתי נראה, היא רק הבבואה הראשונה בשיר זה. מבעד לשקיפותו של הענב, התרחשות! או שמא התחייוּת: "שְׁנֵי חַרְצַנִּים מִתְבּוֹנְנִים / לְרֶגַע בְּמַצָּב". המבט מתחלף בחילופים כפולים, זוהי לא התבוננות מן החוץ אל הפנים ואלו לא אנו שמתבוננים. אלו שני החרצנים שמתבוננים לרגע ב"מצב" ההתבוננות הרגעית הקטנה מתאימה לגודלם הקטן של החרצנים ונוכחות החיים במילה העניינית "מצב" מלמדת כי זו התבוננות פרוזאית ופשוטה בחיים כפי שהם נגלים ברגע הנתון. התבוננות זו יכולה הייתה להיות התרברבות, שבה המשורר המעמיק, מהלך עלינו בקסמיו, שני החרצנים יכלו להתבונן לנצח ולא רק לרגע ובמקום ב"מצב" הענייני, הארצי, היו מתבוננים ביקום או בעולם, ורומזים על העלם וסוד. אבל פה בשיר הזה (ולאורך שירתו של יונדב מקצה לקצה) אין עניין בהולכת שולל, או ברוחניות של היקסמות, החיפוש אחר הרוחני לא מדלג מעבר לרגע ולא שוכח שהעולם הוא המצב הנוכחי.

 

במצב הנוכחי אנו הקוראים משתנים, אנו הופכים לקוראים מתבוננים המסוגלים להבחין בשקוף בתוך שקוף, וגם שני החרצנים מתבוננים ומה שהם רואים הוא המרחק, הנלווה לכל התבוננות: כי המרחק הוא תנאי להתבוננות והיחס למרחק מלמד על קיומה או העדרה של זיקה המטביעה בכל חומריות את טבע החירות. כך למשל הזיקה ביני ובין הענב וחרצניו מלמדת שהממשות שלו, חומרית ככל שתהיה, נמצאת בזיקה אל העין ואל תפישת המרחק שלה, והיא תלויה במתבונן, במנח גופו, בנשימותיו. וכאשר הוא משורר אז גם בחירות שמביאה עמה השפה, החירות לבחור " אוֹ בְּלָשׁוֹן פָּחוֹת עֲגוּמָה", מגלה שבכל פעם שרואים מרחק רואים קרבה. כמעט מבלי משים מגלה לנו המשורר כי השפה: פתחים פתחים שערים שערים עשויה. ומי שמדבר בה יבחר אם לדבר על המרחק הקבוע או בלשון פחות עגומה לראות ש" הַקִּרְבָה בֵּינֵיהֶם קְבוּעָה".

 

הפילוסוף הצרפתי מרלו פונטי בתוך ספרו "העין והרוח" כותב "ויש מה שמגיע אל הראייה מלמעלה, אלה כל תנועות המעוף השחייה, התנועה, שבהן הראייה כבר אינה חלק מכובד המקורות אלא משתתפת בביצועים חופשיים" ופה בשיר במילים מדויקות "לִפְעָמִים נִרְאֶה" נמצא מפתח נוסף לגאולת הממשות הסטטית מכלא הקבעון, אל החירות העולה מהזיקה בינה לבין מי שרואה אותה. הראיה הפתוחה לשינוי המבחינה בתנועה. נראה לי שגם זה קשור בבחירה להסיט את המבט משטף הדימויים הצועקים עלינו מכל עבר, אל הדימוי השקוף של הענב. אותה תנועה פנימה אל הקשב, ממשיכה מהחדר לענב ומן הענב אל החרצן, הנה היא מגלה שם איזו "עֲוִית קְצָרָה שֶׁל חֵרוּת".

 

"עֲוִית קְצָרָה שֶׁל חֵרוּת". חירות בלי עטיפה של סופרלטיבים. לא חירות נפלאה ולא חירות גואלת אלא: עוית, תנועה בלתי רצונית המגיעה אל האדם גם אם אינו בוחר בה, והתנועה הזו מזיזה בו משהו שכבר זמן רב לא זע ולא נע, היא מניעה בו את התנועה שהיא יסוד חירותו, ולמולו החרצן השני "הָאַחֵר", "בְּשֵׁם אוֹתָהּ חֵרוּת, מַפְנָה לוֹ אֶת הַגַּב" אין זה מקרה שתנועה של חרות נענית בהפניית הגב, כי החרות בתנועתה החופשית, הלבדית, מפרה את דפוסי המשיכה, הקרבה והמרחק, ומביאה עמה כמעט בהכרח את חרותו של האחר להסב מבטו ולא לראות.

 

הפניית הגב מביאה אל השיר את ההבנה שלפעמים שדה הראיה חסום ומוגבל, מתברר כי הם מסתירים זה לזה את קו האופק. המבט שלהם, בשונה ממבטו של המשורר, לא חודר מעבר לזג הצונן. יש עוד נסיון להבין איך דווקא הראיה, תקוות החירות, האם זה הגודל של הגרעינים או הקוטן שגרם לכך שהם מסתירים את קו האופק זה מעיני של זה. המשורר אומר לנו "לא חשוב" ואנו יודעים כי הוא מצביע בכך על דבר מה חשוב וקורא לנו להבין כי הן הדברים הגדולים והן הדברים הקטנים עלולים להסתיר מאתנו את קו האופק. נציע כי קו האופק הוא הייצוג של הנוכח ביותר למצב הלימינלי במראות שסביבנו, קו האופק מזכיר לנו שהגבולות הם אשליה של גבולות ובין כל שניים יהיו שני חפצים על שולחן יהיו ארץ ושמיים נמצא גם תחום שלישי לא מוגדר לא מובחן שבו הם נפגשים. אנו מבינים כי "המצב" מושא התבוננות השיר, הוא המצב האנושי וליתר דיוק המצב האנושי כזוגיות כלואה שבה המרחק הקבוע או הקרבה הקבועה כולאים אותם בכלא של קבעון אי שקוף שלא ניתן לראות בה אופק, יהא גודלו אשר יהא כגודל ענב או קפריסין כולה הוא מציאות ללא אופק המסתירה גם את עצמה, את החומר השקוף השומר על המרחק הקבוע ועל הקרבה הקבועה. כך המצב האנושי כזוג חרצנים אחד נע בעוית של חירות השני הפנה לו את הגב ועתה הם כלואים בתוך ענב שקוף, מסתירים זה לזה, את האופק והחריזה הפשוטה: "כלומר/ שלא נותר להם דבר" גוללת עליהם גולל.

 

אך השיר לא מובס במאבק הנצחי בין הקבוע למשתנה, במקום זאת הוא מבקש, בזהירות הראויה, שוב למצוא תנועה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, של חרות. והוא מוצא אותה כשהוא מגלה פתאום שזה איננו זוג חרצנים אלא איש ורעותו וגם כאשר האופק לכאורה חסום עוד פתוחה בפניהם האפשרות להסתכל "אִישׁ בְּעֵינֵי רְעוּתוֹ" ושם למצוא אופק של הכרה שאולי נותר להם דבר.

 

ולו היה עוצר כאן המשורר, הייתי עוצר גם אני. אולי מוסיף עוד משפט, על המבט בעיניו של האחר, מבט הגואל את האדם מכלא בדידותו. הייתי מסב את תשומת הלב של הקורא שהאחרוּת, המאתגרת, שהופיעה קשה כל כך בבית השני, כאשר חרותו של האחר התבטאה בכך שהוא סובב את הגב. מתגלה כאן רכה, כסיכוי להיגאל. הנה משפט הסיום: נס הזוגיות פורץ את כלא הזג. או אולי אחרת, ובמילים עדינות הייתי פונה אל הזוגות הכלואים, מבקש מהם, ולו לרגע, להביט איש בעיני רעותו למצוא שם את אופק החרות.

 

אך השיר לא מסתיים כאן אלא מציע אפשרות נוספת, שהיא כשם השיר 'הסתכלות' נוספת: "או לתוך הרגע". אותה התבוננות לרגע, שהופיעה בתחילת השיר, מעמיקה והופכת להתבוננות לתוך הרגע. הזמן מתגלה כזמן שיש לו פְּנִים, ועמקו הוא מסלול ודרך. זוהי הנקודה המכרעת בשיר, ההסתכלות בעומקו של הרגע, שהיא תמיד (גם) התמודדות עם המוות, היא ההזדמנות של האדם לנוכחות מלאה שבה המתבונן והעולם אחודים ולבודים. בהתבוננות לתוך הרגע, המבט החולף לרגע על הדרך החיצונית הנפקחת לאורך, מתחלף במבט פנימה אל הדרך הפנימית, האפלולית, המגלה את עומקו של הרגע. בדרך זו, גם אם נמצא להם נס הזוגיות והם מוצאים אותה ביחד, הם יפסעו אך לא ביחד. כי בסוף הדרך גם כשהולכים אותה בשניים, עומד כל אחד בלבדיותו "בפתח היקב האפלולי", על ספה של תמורה גדולה וסודית. ולא נאמר על כך דבר.