​

נחמה נבון – ארבעה שירים והערה

  

אשת

 

לֹא,

לֹא רַק בִּגְלַל הַסַּקְרָנוּת

הֵסַבְתְּ רֹאשֵׁךְ לְאָחוֹר,

אֵשֶׁת.

לָלֶכֶת אָמְרוּ, לָקוּם וְלָלֶכֶת.

 

מַהוּ שֶׁנִּזְכַּרְתְּ שֶׁשֶּׁכַחְתְּ וְהוּא שֶׁהִקְפִּיאֵךְ?

תְּמוּנוֹת מִבֵּית אַבָּא פְּזוּרוֹת בָּאַלְבּוֹם?

שִׁיר שֶׁהִתְחַלְתְּ לִכְתֹּב, אוֹ

צָמִיד יָקָר מֵאָהוּב?

כְּשֶׁהֶחָשׁוּב מִכֹּל עַכְשָׁו

לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.

 

וְלוֹט? הוּא כְּבָר רָץ קָדִימָה

(קוּמִי צְאִי קוּמִי לְכִי, אִשָּׁה),

שְׁחוֹרָה מִפִּיחַ נוֹשֶׁמֶת כָּבֵד,

חַכֵּה לִי, אָמַרְתְּ.

 

אֲבָל הַמֶּרְחָק בֵּינֵיכֶם הָלַךְ וְגָדַל.

 

עָמַדְתְּ.

עֵז קִרְטְעָה אֵלַיִךְ.

רוּחַ חַמָּה נָשְׁבָה מִצֹּעַר.

טְרִיסְטְרָמִית חָגָה מֵעָל.

 

וּכְבָר נְשָׁרִים.

אֶבֶן קְטַנָּה נִכְנְסָה לָךְ לַסַּנְדָל

בֵּין הָאֶצְבַּע לַבֹּהֶן.

הִתְכּוֹפַפְתְּ.

לְרֶגַע,

מַשֶּׁהוּ בַּזָּוִית.

 

עוֹד הִסְפַּקְתְּ לְחַלֵּץ אֶת הָאֶבֶן.

הִרְגַּשְׁתְּ הֲקַלָּה.

 

 

בית  (שם זמני)

 

1.

הַיֶּלֶד שֶׁהוֹרָיו עוֹד לֹא הִתְגָּרְשׁוּ אוֹהֵב סוּשִׁי (סַלְמוֹן, גֶּזֶר

וְאָבוֹקָדוֹ). זֶה לֹא קָשׁוּר לְסוּמוֹ אוֹ לְסָמוּרַאי, אַף עַל פִּי

שֶׁשְּׁלָשְׁתָּם מוֹצָאָם מִיַּפָּן וּשְׁמוֹתֵיהֶם מַתְחִילִים בָּאוֹת

סָמֶ"ךְ.

בְּשָׁבוּעַ הַבָּא חֲנֻכָּה. הָאוֹר בַּבַּיִת הוֹלֵך וּמִתְמָעֵט כַּחֲנֻכִּיָּה

עַל פִּי בֵּית שַׁמַּאי וְאֵיךְ נָשִׁיר בָּאנוּ חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ.

אֲנִי מַנִּיחָה סִיר עִם מַיִם עַל הַגָּז. הַהוֹרִים שׁוּב מִתְגּוֹשְׁשִׁים:

"מִי אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה", "מִי אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁ-", שְׁאֵלוֹת

רֶטוֹרִיּוֹת. הַמַּיִם בַּסִּיר מְבַעְבְּעִים. אֲנִי מַכְנִיסָה אֶת

הַפַּסְטָה, שֶׁיִּהְיֶה. זֶה הַמְּעַט שֶׁסַּבְתָּא יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת. יֹאכְלוּ,

יִשְׂבְּעוּ, מַשֶּׁהוּ קָטָן וְטוֹב יִקְרֶה.

מְכַבָּה אֶת הָאֵשׁ, מוֹרִידָה אֶת הַסִּיר וְשָׂמָה עַל הַשַּׁיִש.

שׁוֹתֶקֶת. לֹא חָסֵרִים לִי נוֹשְׂאִים לִשְׁתּוֹק עֲלֵיהֶם. מְסַנֶּנֶת

אֶת הַפַּסְטָה, מְמַלְמֶלֶת מַשֶּׁהוּ וְיוֹצֵאת מֵהַבַּיִת. נִכְנֶסֶת

לַמְּכוֹנִית. מַקִּישָׁה אֶת הַקּוֹד הַסּוֹדִי, מְנִיעָה וְנוֹסַעַת. זֶה מָה

שֶׁקּוֹרֶה יָמִים רַבִּים:

אֲנִי יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת שֶׁלָּהֶם, נִכְנֶסֶת לַמְּכוֹנִית, וּמִסְתַּגֶּרֶת

בָּהּ, כְּמוֹ הָאוֹת סָמֶךְ, שֶׁמְּסַפְּרִים עָלֶיהָ שֶׁיָּרְדָה לָעוֹלָם,

רָאֲתָה מָה קוֹרֶה וְהִסְתַּגְּרָה.

 

2.

הַיֶּלֶד שֶׁהוֹרָיו כִּמְּעַט מִתְגָּרְשִׁים שׁוֹתֶה קוֹלָה וּמְשַׂחֵק

בָּאַיְפֶּד. יוֹצֵר שִׁגְּרָה מִשֶּׁלּוֹ בֵּין הָרִצְפָּה לַתִּקְרָה. הַהוֹרִים

עוֹקְפִים זֶה אֶת זֶה וְאֶת הַחֲדָרִים כְּמוֹ הַמַּעֲקָפִים שֶׁהִשְׁתִּילוּ

לְסַבָּא, סְבִיב הַלֵּב.

הַדָּם זוֹרֵם. אֵיךְ שֶׁהוּא, זוֹרֵם.

הַסַּחְלָב עוֹמֵד יָמִים רַבִּים עַל מַדָּף בֵּין הַסָּלוֹן לַמִּטְבָּח. אֲנִי

יוֹשֶׁבֶת עַל הַכֻּרְסָה, מְגַיֶּסֶת אוֹפְּטִימִיּוּת, עָבַרְנוּ אֶת פַּרְעֹה

נַעֲבוֹר גַּם אֶת זֶה, עוֹד חֹדֶשׁ פֶּסַח.

עִם מִי הַיֶּלֶד יֵשֵׁב בְּלֵיל הַסֵּדֶר? עִם מִי יָשִׁיר אַבָּא קָנָה גְּדִי

בִּשְׁנֵי זוּזִים בִּשְׁנֵי זוּזִים. הוּא כְּבָר מֵבִין שֶׁזֶּה הָעִנְיָן, שְׁנֵי

זוּזִים אוֹ שְׁלֹשָׁה אוֹ כַּמָּה עוֹלָה פְּרֵדָה וּכְבָר בָּרוּר שֶׁהַלַּיְלָה

הַזֶּה יִשְׁתַּנֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת.

 

3.

הַיֶּלֶד שֶׁהוֹרָיו הִתְגָּרְשׁוּ נוֹדֵד מִבַּיִת לְבַיִת כְּצִפּוֹר שֶׁנִּפְלְטָה

מִלַּהֲקָה. רֹאש הַשָּׁנָה מִתְקָרֵב וַאֲנִי כִּזְנַב הַדָּג שֶׁמִּשְׁתַּכְשֵׁךְ

בְּעַל כָּרְחוֹ בִּמְצִיאוּת חֲדָשָׁה מִזְדַּנֶּבֶת אַחֲרָיו: לוֹקַחַת,

מְבִיאָה, בָּאָה, חוֹזֶרֶת, עוֹבֶרֶת מִמַּצָּב לְמַצָּב כְּמוֹ יְלָדִים

בְּכִתָּה אָלֶ"ף מִדְּפוּס לִכְתָב. שׁוֹאֶלֶת: "אֵיךְ בְּבֵית סֵפֶר?"

הוּא אוֹמֵר: "כֵּיף". – "יֵשׁ הַרְבֵּה שִׁעוּרִים?" – "יוֹתֵר מִדַּי".

שְׁאֵלוֹת סוֹבְבוֹת כְּמוֹ כּוכְבֵי לֶכֶת, הַרְחֵק מֵהַשֶּׁמֶשׁ

הַלּוֹהֶטֶת.

עוֹד שָׁנָה עָבְרָה עַל פָּנֵינוּ.

צִיפָה דַּקָּה מְכַסָּה עַל טָעֻיּוֹת תּוֹסְסוֹת. הַכֹּל דַּק כָּל כָּךְ דַּק

כְּמוֹ הַיָּרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ הַזֶּה, אָלֶ"ף בְּתִשְׁרֵי.

אֲבָל הוּא יָשׁוּב וְיִתְמַלֵּא.

 

"אַתָּה רוֹצֶה סוּשִׁי?" אֲנִי שׁוֹאֶלֶת. הוּא מֵרִים אֵלַי אֶת

הָרֹאשׁ מֵהַמָּסָךְ (שְׁתֵּי שְׁנִיּוֹת וָחֵצִי) וְעוֹנֶה "סַבַּבָּה".

אֲנִי מַזְמִינָה: שְׁנֵי רוֹלִים, הָאֹרֶז אִינְסַיְד אָאוּט, כֵּן, עִם

סוּמְסוּם.

יֵשׁ לְמָה לְחַכּוֹת:

עוֹד חֲצִי שָׁעָה הַשָּׁלִיחַ יָבוֹא וְיָבִיא אֶת הַבְּשׂוֹרָה. הַטִּיפּ עַל

הַשֻּׁלְחָן.

 

 

יוסי בכינור פֵּייסי בתוף

 

וּמֹשֶׁה.

אֵיפֹה מֹשֶׁה.

 

זֶה כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים, אָמַר הַמְּפַקֵּד שֶׁלּוֹ לַהוֹרִים,

כְּשֶׁחָזַר, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחַ.

 

רָצִינוּ שֶׁיֵלֵךְ לְתִּזְמֹרֶת צַהַ"ל, אָמְרָה אִמָּא שֶׁלּוֹ.

מוֹשִיק, אָמַרְנוּ לוֹ, מֹשֶׁה'לֶה, לְפָחוֹת תְּנַסֶּה.

וְהִיא קָמָה, הוֹצִיאָה מִן הָאָרוֹן אֶת הַתֵּבָה וּמִן הַתֵּבָה אֶת

הַחֲצוֹצְרָה עָטְפָה אוֹתָהּ בִּפְלָנֶלִית לְבָנָה, כָּרְכָה אוֹתָהּ

כְּתַכְרִיךְ, וְהֵשִׁיבָה לִמְקוֹמָהּ.

 

אַחַר כָּךְ בָּאוּ יוֹסִי וּפֵּיסִי וְהִיא הִגִּישָׁה רוֹגָלָךְ וְאָמְרָה

"תֹּאכְלוּ תֹּאכְלוּ" וְהֵם סִפְּרוּ אֵיךְ כִּדְרֵר וּבָעַט וְנִגֵּן וְטִפֵּס

וְקָטַף וְטִיֵּל וְהֶעֱתִיק מִיּוֹסִי בַּבְּחִינָה בְּלָשוֹן, וְאֵיזֶה צִיּוּן

קִבֵּל אַל תִּשְׁאֲלוּ, הִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּהַרְבֵּה פְּעָלִים, כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר

לִמְשׁוֹת אוֹתוֹ אֲלֵיהֶם לְגַדֵּל אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶם

כְּמוֹ פַּעַם, מַצְמִיחִים זִכָּרוֹן אַחַר זִכָּרוֹן כְּמוֹ סוּף

בַּגָּדָה, לְהִסְתַּתֵּר בּוֹ מִפְּנֵי חַיֵּיהֶם שֶׁהֻשְׁאֲרוּ לָהֶם בְּמִקְרֶה

(מֹשֶׁה מֹשֶׁה).

 

 

על המרפסת, ואז קרה הדבר

 

אִמָּא עִיְּנָה בְּ'דָבָר'. אַבָּא עִשֵּׁן מִקְטֶרֶת. הִיא הֵרִימָה אֶת

הָרֹאשׁ וְאָמְרָה: "כָּתוּב שֶׁיּוֹרֵד בְּפָּרִיז שֶׁלֶג כָּבֵד מְאוֹד, מֵאָז

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת פָּרִיז לֹא הָיָה דָּבָר כָּזֶה. אֲנָשִׁים לֹא יוֹצְאִים

מֵהַבָּתִּים".

אַבָּא הוֹצִיא מִפִּיו אֶת הַמִּקְטֶרֶת, אָחַז אוֹתָהּ בַּיָּד וְאָמַר:

"כָּכָה כָּתוּב? אַלְפַּיִם שָׁנָה? פָּרִיז? מַקְסִימוּם חָמֵשׁ מֵאוֹת".

הִיא הִצְבִּיעָה עַל הַשּׁוּרָה בָּעִתּוֹן, "תִּרְאֶה, אַלְפַּיִם שְׁנוֹת

פָּרִיז. כָּכָה כָּתוּב".

הוּא דָּפַק אֶת הַמִּקְטֶרֶת עַל הַמַאֲפֵרָה, "אָז כָּתוּב! הֵם

יְכוֹלִים לִכְתֹּב מַה שֶּׁהֵם רוֹצִים", אָמַר, וְהִיא אָמְרָה: "בְּכָל

זֹאת, עִתּוֹן רְצִינִי" וְהוּא אָמַר: "רְצִינִי, נוּ, אֲנִי אוֹמֵר לָךְ,

שְׁטֻיּוֹת, מָה פִּתְאוֹם אַלְפַּיִם", וְהִיא אָמְרָה: "אֵיךְ אַתָּה יָכוֹל

לְהַגִּיד דָּבָר כָּזֶה", וְהוּא אָמַר: "אֲנִי אַגִּיד מַה שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה",

וְהֵרִים אֶת הַקּוֹל, "לְמִי אַתְּ מַאֲמִינָה, לִי אוֹ לָעִתּוֹן", וְהִיא

הִתְקָרְבָה אֵלָיו וְלָחֲשָׁה: "שְׁרַיְנִישְׁט", וְהוּא אָמַר: "זֶה

מַה שֶּׁאִכְפַּת לָךְ עַכְשָׁיו", וְהִיא אָמְרָה: "לָמָּה אַתָּה שׁוּב

צוֹעֵק, כֻּלָּם שׁוֹמְעִים אוֹתְךָ", וְהוּא קָם וְהֵנִיף יָד לְמַעְלָה,

"שֶׁיִּשְׁמְעוּ, אֲפִלּוּ עַד חֲדַר הָאֹכֶל, וְאַתְּ לֹא תַּשְׁתִּיקִי אוֹתִי,

אֲנִי אוֹמֵר לָךְ, פָּרִיז, מַקְסִימוּם חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה".

רָאוּ אֶת שָׂרָה הוֹלֶכֶת עַל הַשְּׁבִיל, אָמְרוּ: "נִשְׁאַל אֶת

שָׂרָה. שָׂרָה מִפָּרִיז, הִיא יוֹדַעַת".

שָׁאֲלוּ, אָמְרָה: "אַרְבַּע מֵאוֹת. פָּרִיז קַיֶּמֶת אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".

אָמְרוּ: "תּוֹדָה, שָׂרָה", וְהָלְכָה לְדַרְכָּהּ.

אַבָּא קָם וְנִכְנַס לַחֶדֶר. אִמָּא קִפְּלָה אֶת הָעִתּוֹן, הִנִּיחָה

מִתַּחַת לַזְּרוֹעַ, וְנִכְנְסָה גַּם הִיא.

 

יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: "הָהּ, הוֹרִים. מִישֶׁהִי כְּבָר הֵצִיצָה

בֵּינֵיכֶם וְנִפְגְּעָה".

 

 

*

 

לנחמה נבון התוודעתי לראשונה כמספרת בספר הסיפורים המוצלח שלה "לפני שהנמר יתעורר" (הקיבוץ המאוחד, 2012). היה בסיפורים שלה משהו סינגולארי ואותנטי ששידר חרדה קיומית שהזדכּכה והזדקקה, לשון זיקוק, למעשה סיפור אסתטי מן המעלה הראשונה, ואירחתי אותה ואת ספרה במועדון הקריאה שלי ושל הסופר יוסי גרנובסקי ביפו. רוצה אני לומר בזה, כי אצל נחמה נבון, גם בשירתה, חזק מאוד היסוד הָאֶפִּי. אף בארבעת השירים המובאים כאן חזק ביותר האלמנט הסיפורי.

 

בין אם מדובר בנשים מן המקרא הבאות אלינו, הקוראים, בדמות דימוי אֶפִּי המשתלט ושולט על השיר כולו, שהוא מעין מטאפורה גדולה למצב האישה בעידן המודרני והפוסטמודרני; בין אם מדובר בדרך סיפור מקורית על שכול דרך שיר ילדים נודע של חיים נחמן ביאליק; בין אם מדובר ברצף פרוזאי כביכול המתאר ילד שהוריו מצויים בהליכי גירושין המובע מעיני הסבתא האוהבת, ובין אם מדובר בסיפור אהבה, שאולי רומז על בגידה, אבל ודאי מעיד על שבירת חלום של ילדה בקיבוץ של פעם – הכול בכול מכול כול הוא בסופו של דבר שיר-סיפורי אצל נחמה נבון.

 

אבל לא סתם שיר-סיפורי. אלה סיפורים העושים מה שת"ס אליוט כינה "קורלטיב אובייקטיבי" בשירים. הם לוקחים איזה חפץ, איזה קוד תרבותי, איזה זיכרון קולקטיבי שלנו. זה יכול להיות ממנה של סושי לנכד ועד אשת לוט וגורלה כנציב מלח, או שיר ילדים של ביאלק שבמרכזו הנוגנים ובלב הנוגנים החצצורה של יוסי, או למשל פריז העיר, בשיר אחר, כמייצגת תרבות ורומנטיקה. הקורלטיב האובייקטיבי הזה עובר תהליך של הזרה אישית ומשמש את המשוררת לשיר-סיפורי חדש, והאובייקט כאמצעי אמנותי נטען מחדש ברגש, והיא תמיד בסיפוריות שלה מצויה בנרמז ולא בנגלה. אתה תצטרך להסיק את המסקנות לבד מתוך המסופר.

 

ישנו רצון עז להיאחז נואשות במסגרת החיים המתכלה. יוצא אפוא שגם סיפוריה וגם השירים-הסיפוריים-הפואמטיים-מחזוריים של נחמה נבון הם אקזיסטנציאליסטיים בעדינות אינקץ, ויעיד על כך גם שם הספר היפה והקיומני הזה: "מה קורה אחרי מה שקורה" (הוצאת אבן חֹשֶן). הספר כולו מסתיים בשורה "הכול אמנות מתכלה. גם אנחנו." ולכן, בצדק, זיכה הקובץ בעריכת המשוררת ליאת קפלן את נחמה נבון בפרס אקו"ם לשנת 2019.

 

 

רן יגיל